טליה צורף נולדה בטורונטו, עלתה ארצה וגדלה בנס ציונה. בגיל 15 פתחה בלוג והחלה לסקר בו אירועי אופנה, ביניהם שבוע האופנה תל אביב. עם הזמן היא הכירה אנשים ומגזינים בעזרת הבלוג שלה ובגיל 17 נסעה לקנדה ללמוד עיצוב אופנה בקולג' ועל הדרך סיקרה שבועות אופנה בניו יורק ובטורונטו. במהלך הלימודים הגיעה למסקנה שעיצוב גזרות פחות מדבר אליה והבינה שהאהבה האמיתית שלה היא איור בגדים. לאחר שנה שבה לארץ, התגייסה, המשיכה לעבוד כעיתונאית עצמאית בשבועות האופנה אליהם קיבלה אישור יציאה והחלה לאייר ב'לייב' אושיות אופנה מחוץ לתצוגות. בו זמנית היא גם המשיכה להעלות תמונות של ציוריה לחשבון האינסטגרם שלה, שמונה היום 113 אלף עוקבים. מאז היא כבר הספיקה להשתחרר, להתמקם שוב בנס ציונה ולהתברג לרשימת המוזמנים הקבועה בתצוגות האופנה שמכבדות את עצמן (ז'קמוס, מוסקינו וכו') מסביב לעולם כדי לצייר את הפאשניסטות והדוגמניות בלוקים שזועקים הוט קוטור. תפסנו את טליה צורף לראיון מיוחד כדי לשמוע על החוויה שלה בשבועות האופנה הבינלאומיים. אלו שהיא הייתה בהם ואלו שבעקבות משבר הקורונה, כבר לא.

עוד בערוץ האופנה של פרוגי:

• מקלאסי ועד דרמטי: חמישה מדריכי איפור לט"ו באב
• לרגל חג האהבה: מתנות מושלמות לבת הזוג
• לא ממומן: משפיעניות האופנה שנהגו באהבת חינם
  

בתחילת דרכה צורף ירתה לכל הכיוונים, בלי לדעת אם היא באמת תפגע במשהו "הייתי בשטח ופגשתי אנשים ולא ידעתי את מי אני מאיירת. איירתי סתם מישהי שחשבתי שלבושה מגניב ובסוף זו הייתה מנהלת שיווק במיסוני שנורא התלהבה ורצתה להזמין אותי לתצוגה שלהם. זה התחיל בעצם מדברים כאלו וזה עבר לאט לאט לרשתות החברתיות כשהניו יורק טיימס, קוסמופוליטן ואל צילמו איורים שלי בשבועות האופנה השונים. ואז בווג איטליה החליטו לעשות כתבה על האיורים שלי ומשם זה התגלגל. אפילו לא חשבתי שזה יהפוך למקצוע, פשוט ידעתי שזה מה שאני אוהבת". אבל הדרך להצלחה לא הסתיימה כאן וחברות בין לאומיות הבינו את הפוטנציאל שבאיורי אופנה של הפריטים שלהן והחלו לסחור את שירותיה כמאיירת בתשלום באירועים שלהן. אבל גם זה, היא מסייגת, "לא קרה בלילה אחד. כל פעם הייתה הזדמנות אחרת, במקרה מישהו מפנדי שם לב אליי, במקרה אחר דונטלה ורסצ'ה ראתה איור שעשיתי לה ולג'יג'י חדיד ושיתפה אותו בפיד שלה. אז בעצם זה היה שילוב של דברים שבסופו של דבר הובילו אותי למשהו גדול".

מהי בעינייך הדרך הכי נכונה להתחיל לצייר אופנה כשעוד אין ניסיון ועוד לא רואים את הכישרון?

"האימון והניסיונות הם מה שעושים בסופו של דבר את ההבדל. אני זוכרת את עצמי מציירת כל כך הרבה טמפלטים של גוף האדם ואחרי כמה שנים שכל יום הייתי עושה עשרות שהצטברו למאות או לאלפים, זה התחיל להיות לי ממש באוטומט. היום אפשר למצוא מדריכים לכל דבר, יש המון תוכן באונליין ואת יכולה למצוא איך עושים את זה, למצוא כמה מקורות מידע ובסופו של דבר לשלב אותם. לא נהייתי ציירת כל כך מוכרת וטובה רק כי אני מוכשרת, ממש לא, אלא כי כל כך אהבתי לעשות את זה שבאמת הייתי עושה את זה כל היום עד שזה הפך למין טבע שני שלי".

האם יש איזשהו ציור שבמהלך עבודתך הבאת לסלב כלשהו ואת מתגאה בו במיוחד ומנגד, ציור שהבאת לסלב כלשהו ואת קצת מצטערת על כך?

"מאוד אהבתי את הציור שהבאתי לקנדל ג'נר בתצוגה של אלברטה פראטי, ממש הרגשתי שהצלחתי לתפוס אותה טוב. עוד ציור שאני אוהבת הוא האיור של גל גדות שבגלל שידעתי שהיא הולכת להיות שם, היה לי זמן להכין אותו לפני אז הוא יצא בול כמו שרציתי. באיזשהו מקום בכל שאר הפעמים אני קצת מצטערת כי תמיד אני מרגישה שיש לי מה לשפר כאמנית. מצד שני, כשאני חושבת על זה אני יודעת שבאמת עשיתי את ההכי טוב שלי כי כל פעם שהבאתי לסלב כלשהו ציור, היה לי חלון הזדמנויות נורא מוגבל והייתי צריכה ממש לתקתק את זה בכמה דקות".

האם כשהבאת לג'יג'י או בלה חדיד את הציורים שציירת להן, הן ידעו שאת ישראלית ואם כן, האם זה התבטא באיזושהי דרך ביחס שלהן כלפייך, בעקבות עמדתן בנוגע למדינת ישראל?

"אני לא יודעת אם הן יודעות שאני ישראלית, לא באתי ואמרתי להן שאני ישראלית והן גם לא שאלו, מצד שני הן יודעות מה האינסטגרם שלי, עם ג'יג'י יש לי שיחה פתוחה באינסטגרם, אז אני בטוחה שהיא יודעת אבל פשוט אף פעם לא דיברנו על זה. הן יכולות לשמוע אותי לפעמים מדברת בעברית בבקסטייג', אף פעם לא שמרתי את זה בסוד. אבל באופן כללי אני לא נוטה לערב פוליטיקה עם העבודה שלי כי אני חושבת שהיצירה שלי באה לחבר בין אנשים וכשאני נותנת לבלה וג'יג'י את הציורים, אני רואה את החיוך על הפנים שלהן וזה מה שחשוב לי".

מהו בית האופנה שאת מרגישה שבעזרת הבגדים והאאוטפיטים שהוא מספק, הוא מוציא ממך פעם אחר פעם את מירב היצירתיות?

"אני מאוד אוהבת את ג'מבטיסטה וואלי, עם כל הטולים הצבעוניים תמיד יוצא לי משהו מגניב. אני גם מרגישה שמשהו בבגדים של ולנטינו ושאנל גורם לי להוציא איזשהו צבע מסוים או איזושהי גזרה מסוימת שממש מעבירה את הסיפור של הבגד בעיניי. בארץ אני מאוד אוהבת לאייר את הבגדים של שחר אבנט, אני חושבת שהעבודות שלה מדהימות".

טליה תמיד נתנה את הציורים למי שמופיע בהם אבל לאחר שהבינה שהיא נותרת בלי כמעט אף אחת מעבודותיה, היא החליטה לשמור חלק מהם לעצמה והבטיחה למצוירים בהם שתסרוק עבורם את האיור שלהם. כך קרה בשבוע האופנה האחרון בפריז בו ביקרה, אך בגלל כאב ראש ממנו סבלה, שכחה את מחברת הציורים שלה באחורי הקלעים של אחת התצוגות. לצערה ולצערנו זו לא הייתה הדרמה היחידה שקרתה בשבוע האופנה המדובר, אותו החליטה לעזוב לפני סופו. מגפת הקורונה הגיעה גם לבירת האופנה הצרפתית וכששם לא הבינו את גודל השעה והכל המשיך להתנהל כרגיל, צורף החליטה לחזור לארץ לפני שיהיה מאוחר מידי. היא נחתה ישר לבידוד, מהראשונים שנדרשו לעשות זאת ומאז, היא מעידה, "היו לנו כל כך הרבה דברים להתעסק בהם שלא נכנסתי יותר מידי לקבל השראה מאופנה אבל אני יודעת שבמעצבים הישראלים זה מאוד פגע. שבוע האופנה בתל אביב התבטל ותצוגות בחו"ל התקיימו בצורה דיגיטלית או עם עד 50 אנשים, משהו נורא מצומצם ואני חושבת שהקולקציות לא קיבלו את מירב תשומת הלב. בפראדה העלו את התצוגה האחרונה של מיוצ'ה פראדה כסרטון של שבע דקות וזה היה עצוב נורא שזאת כל המורשת שלה והיא אפילו לא הייתה בה פיזית".

לאיזה חלק מהחוויה של שבוע אופנה את הכי מתגעגעת?

"זה הדבר הכי כיף בעולם לראות אנשים מביאים את החזון שלהם לחיים באירוע עם אנשים שמעריכים את החזון שלהם ואת האמנות שלהם. זו סוג של קהילה גדולה מאוד, בינלאומית, יצירתית, של אנשים שקשורים לעולם האופנה ולאמנות בכלל ושבוע האופנה מאגד אותם. כל כך כיף לראות את העבודה של המאפרים, של מעצבי השיער, של הצלמים, של הדוגמנים והדוגמניות. זה משהו שחסר לי וגם בפן האישי עבודות שחלמתי לעשות שאיבדתי בגלל זה. בתקופה האחרונה ניסיתי לחזור לבסיס של היצירה ולדברים הפשוטים, אני פחות מוצאת את עצמי מנסה לתפוס את הרגע בתוך הלחץ וההתרגשות, אלא יותר מחפשת משמעות שבאה ממקום הרבה יותר רגוע וחופשי".

כיום את עובדת כעצמאית ובחודשי האופנה את עוברת ממקום למקום בגפך, ללא צוות שלם מאחורייך. האם יש לך איזשהו חלום להיות חלק ממשהו גדול ובטוח יותר, במיוחד לנוכח חוסר הוודאות שהקורונה הביאה עימה?

"כיוצרת אני מרגישה שדווקא המקום הכי בטוח שלי כאמנית הוא כפרילנסרית ולאו דווקא כחלק מארגון. כך אני יכולה ליצור דברים עם ארגונים שונים ובתחומים שונים וזו דווקא רשת הביטחון שלי בימים האלה. למשל מאייר אופנה של בית אופנה מסוים שעובד רק עם בית האופנה הזה, אם בית האופנה מפסיד אז המאייר יפוטר כי מאיירי אופנה הם לא הלב של הארגון. כן ספגתי הפסדים בתקופת הקורונה, אבל מצד שני היו לי פרויקטים שהמשיכו ולא נפגעו. למשל אני מאיירת פרסומות לרשת סופר פארם אז בגלל שיש להם המון מוצרים של טואלטיקה ודברים שאנשים ממשיכים לצרוך, העבודה שלי שם המשיכה. בעבר גם עשיתי פרסומות בתחום הרכב. העבודות האלו גורמות לי לחקור וללמוד עוד דברים שלא בהכרח הייתי יודעת אם הייתי מאיירת עבור לקוח מסוים. תמיד כיף לי לראות דברים חדשים ולנסות לאייר אותם, זה אתגר".