נועה גרץ בת 19 מחנתון, ישוב קטן בעמק יזרעאל, היא יוצרת תוכן ובלוגרית אופנה. נולדה עם מחלה שנקראת "נמליין מיופתיה" - מחלה גנטית שמחלישה שרירים בכל הגוף, במיוחד את שרירי הפנים והנשימה.  "מגיל אפס היה לי מאוד קשה להביע את עצמי. אני צריכה לעבוד קשה יותר מכולם, להתאמץ בשביל לעשות פעולות שלאחרים נחשבות פשוטות כמו לעמוד על הרגליים וללכת. כל חיי למדתי במסגרות רגילות, הייתי כמו כולם ולא מנעו ממני כלום, אך הפער היה מורגש". אך עם זאת, גרץ לא מוכנה לוותר על החלום האופנתי שלה.

עוד בערוץ האופנה של פרוגי:

• איזה יופי: מותג הגרביים שכבש את הספורטאים מגיע לארץ
• בן זיני מגיב: למה החליט לחסום את קווין רובין באינסטגרם?
• בטיקטוק מתגעגעים לשורה הראשונה של תצוגות האופנה

"מגיל קטן התעניינתי ועסקתי באופנה", היא מספרת לנו, "חיטטתי בארון של אמא, ענדתי את התכשיטים של סבתא וניסיתי להתחבר לזה מכל כיוון אפשרי שרק יכולתי. אני חושבת שתמיד ידעתי שאני רוצה לעסוק באופנה, זו התשוקה שלי. העניין התחיל להיות רציני כשהאינסטגרם נכנס לחיי. בגיל 15 פתחתי לראשונה את עמוד הלייף סטייל הראשון שלי. העליתי לשם פוסטים שקשורים לאופנה, טיולים, ולייף סטייל.

כשהגעתי לכיתה יא', ולמחשבות של 'מה אני רוצה לעשות בחיים', החלום שלי היה עיצוב אופנה, ואחר כך הבנתי שזה לא ממש הסגנון שלי בעולם הזה, ושהמקום שלי הוא ביצירת התוכן. אחרי תקופה של שנה בה הפעלתי את עמוד הלייף סטייל החלטתי שאני רוצה להתקדם ולפתוח עמוד אינטרנט, בלוג אופנה. ברגע שהבנתי שבשביל בלוג, אני צריכה כל הזמן לצלם תמונות, לערוך ולשתף, חוסר הביטחון שלי השתלט עליי. פתחתי וסגרתי את הבלוג תוך חמש דקות. תמיד היה לי חוסר ביטחון שנבע בעיקר בגלל המחלה". 

איפה הקושי בא לידי ביטוי? 

"נמנעתי מלהצטלם כל החיים. העליתי תמונות בלי פנים, תמונות מראה שהטלפון מסתיר את הפרצוף. היה לי מאוד קשה לראות תמונות של עצמי ומחקתי כל תמונה שהייתי בה, גם מהנופים הכי יפים ומהמקומות הכי מטורפים שהייתי בהם בעולם, כי לא יכולתי להסתכל ולהתמודד עם חוסר הביטחון שלי".

יצא לך להיתקל במהלך החיים בסטיגמות? בתגובות פחות טובות שנבעו מהמוגבלות שלך?

"בתקופת בית הספר אני לא חושבת שנתקלתי בהעלבות או תגובות מוזרות, אבל בחוץ כן. כשהייתי קטנה זה היה לא פשוט. המבטים המוזרים, ההתלחששויות מאחורי הגב ברחוב. כשגדלתי, הבנתי שאני שונה וזו היחודיות שלי, שאנשים בסך הכל מתעניינים ורוצים לדעת ושאין לי מה להתבייש".

זה משהו שהשפיע לך על הביטחון העצמי?

"זה מעניין לחשוב על זה, אבל כן, יכול להיות. מה שבעיקר משפיע על חוסר הביטחון זו ההתמודדות עם המחלה, עם שונות חיצונית, עם המראה השונה שלי וכשהייתי צעירה יותר, אז גם המבטים. העיניים".

הרגשת שמתייחסים אלייך שונה בשל המוגבלות? 

"רוב הזמן כשגדלתי הרגשתי שמתייחסים אליי שונה, אך לא לרעה. הרגשתי שאת הכל מנגישים אליי ,שאוכל להשתתף ולקחת חלק ואלו היו חוויות טובות. אף פעם לא הרגשתי שמנעו ממני. להפך, באו לקראתי".

ומבחינת היחסים עם החברים והחברות לכיתה?

"היו והיו. היו יחסים טובים יותר וגם כאלו שפחות. בתקופת בית הספר הייתי מוקפת בחברים ואנשים שאוהבים אותי, אבל היו גם כאלה שבחרו לקחת צעד אחורה מלנסות להכיר אותי באמת".

היו תקופות בחיים שלך שהיו משמעותית קשות יותר? מבחינת הרגשת חוסר הביטחון וחוסר הקבלה של החברה?

"בהחלט כן. היו תקופות קשות מאוד בהן הביטחון שלי היה ברצפה. שתי התקופות הקשות ביותר שאני יכולה לשים עליהן זרקור כיום הן בגיל 11 כשגילו שיש לי עקמת ובגיל 15 בו חליתי בשפעת שהתדרדרה להנשמה ושיתוק. הייתי צריכה לעבור שיקום של חצי שנה ונשארתי עם צלקת בצוואר שמלווה אותי עד היום. הייתי בוכה בחדר ונגעלת מעצמי. אם זה מהעקמת או הצלקת. כיום אני לוקחת את זה בהומור ורואה בזה כבדיחה שלי עם עצמי, 'שאני עקומה'. היום אני שמה זרקור על הדברים האלה בתור פגמים מיוחדים שגרמו לי להבין שאני אדם חזק ואני מסוגלת להכל".

מבחינת עולם האופנה, מתי הרגשת שהתחיל השינוי בתפיסה שלך?

"בערך בגיל 18. החלטתי שאני רוצה לעזוב את עמוד הלייף סטייל. הבנתי שאני לא נהנית ליצור את התוכן בדרך הזאת ורציתי ליצור תוכן בדרך שמתאימה לי ולהביא משהו חדש לעולם האופנה. יום אחד, פשוט ישבתי בחדר וחשבתי 'אוקי, מה חסר בעולם האופנה?' והבנתי שהתשובה היא מגזין, אותו פתחתי בדיוק לפני שנה, בגיל 18".

למה דווקא מגזין?

"הגעתי למסקנה שחסר בעולם האופנה הישראלי מגזין אופנה צעיר שמכוון ומתמקד בנוער. הבנתי שהמטרה שלי היא לתת במה והזדמנות חשיפה לבני נוער העוסקים בעולם האופנה, מעין מקום להגשים את החלום למעצבים צעירים, דוגמנים, מאפרים, מעצבי שיער, יוטיוברים, בלוגרים, יוצרי תוכן, ואנשים שחיים אופנה".

אז איך הקסם קרה? איך בעצם פתחת את המגזין?

"פניתי עם הרעיון לשלוש בנות שהכרתי דרך העמוד הקודם שלי באינסטגרם, והן התחברו מאוד. אחרי ימים ארוכים של עבודה אינטנסיבית, הצלחנו במו ידינו להקים מגזין אינסטגרמי בעשר אצבעות. לא חשבתי בעולם ולא תיארתי לעצמי שהמגזין ואני נגיע למקום שאנחנו נמצאים בו היום. התחלנו מאפס, וכל דבר שעשוי במגזין זו עבודה רק שלנו, לא מישהו מבחוץ, אהבה טהורה שלנו לאופנה. זה הבייבי שלנו. על כל דבר מישהי הייתה אחראית, וביחד זה שלנו".

מאיפה הגיעה הדבקות במטרה? 

"ברגע שיש לך משהו שאתה אוהב ומאמין בו במיליון אחוז ומכל הלב, עם מישהו שאתה סומך עליו, שום דבר לא יכול לעצור אותך. מלבד התשוקה צריך גם מיקוד, עיצוב, גיוס אנשים, להבין את הנישה, מה אנחנו רוצים לשדר, איך אנחנו מבדילים את עצמנו מאחרים. במה אנחנו מיוחדים ושונים".

מתי הבנת שהמגזין הוא יותר מתחביב?

"המגזין נפתח, ואיכשהו התחלנו לתפוס תאוצה. מלבד המגזין, פתחנו קהילה שנקראת קהילת NewRivista וקבוצת וואטסאפ שמונה קרוב למאה חברים, שביחד הם כמו משפחה. המטרה של הקהילה היא לעזור אחד לשני בכל דבר קטן מבקשה של צלם להפקה, מאפרת, מעצבת, מנהלת תוכן ועוד. מלבד הקהילה יש את העוקבים, אנשים שאוהבים ומחכים כל הזמן לתוכן שלנו, פונים אלינו לשיתופי פעולה, הגרלות ופעילויות. עשינו מגוון שיתופי פעולה עם כמה עסקים קטנים ועוד כמה שעתידים לבוא".

בחודש שעבר לפני תחילת הסגר השלישי, התלווינו לנועה בהפקת אופנה שהפיקה בשיתוף עם המעצב הצעיר גלעד קרשין, גם הוא בסך הכל בכיתה י"ב. ההפקה, שצולמה בסטודיו מאיסה ביהוד הייתה ההפקה השנייה שהפיקה נועה, לגמרי בעצמה. בתפקיד הדוגמניות היו אלה פרל, נוי צברי ונועה עצמה, כולן נשים צעירות שמתמודדות עם מוגבלות, ומוכיחות לעולם שהן הדוגמניות האמיתיות, וכמה דוגמה והשראה אפשר לקחת מהן.

מלבדם, הסטודיו העמוס כלל גם את מעצב השיער עמית טפירו, גם הוא בכיתה י"ב, מאפרות, מעצבת תכשיטים, הצלמת ובעלת הסטודיו המוכשרת מאי סביר, בגדים, אקססוריז, מצלמות ותאורה, וכמובן נועה, בין איפור, ללבוש, לשיער, שמנצחת על הכל בעשר אצבעות, והכל מתקתק כמו שעון כך שבמבט ראשון, המתרחש בסטודיו העמוס נראה כמו הפקה בינלאומית של אחד ממותגי האופנה הגדולים ביותר שאתם מכירים, וקשה להאמין שזו רק ההפקה השנייה שנועה מפיקה, והיא בסדר גודל כזה. 

מתי החלטת להתחיל עם הפקות האופנה? 

"עם פתיחת 'ניוריביסטה', החלטתי שמלבד יצירת התוכן, אני גם רוצה להיכנס לתעשיית האופנה בארץ, והתחלתי לסלול את הדרך שלי בתעשייה ובעולם ייצור התוכן. הבנתי שאני צריכה למצוא את הדרך הנכונה שלי בעולם הזה ועדיין לא היה ברור לי איך. כשנכנסנו לסגר הראשון ולימים הארוכים בבית, הבנתי שאני צריכה למצוא את עצמי בעולם האופנה בדרך המיוחדת שלי. היו לי המון שאלות איך אני יכולה להשתלב בעולם הזה, איך המוגבלות יכולה להשתלב ואיך אני מתגברת על חוסר הביטחון שלי. העולם הזה כרוך בהמון שיתוף וחשיפה של עצמך ברשת, מה שתמיד היה המכשול הכי גדול שלי". 

ואיך הייתה ההפקה? 

"היה סופר מרגש. הפקנו יום צילומים מטורף, שגם אחריו ידעתי שאני רוצה להעביר כמה שיותר את המסר, ובשביל להוביל שינוי אני צריכה להגיע לעוד פלטפורמות ומקורות. שלחתי המון המון מיילים והודעות למגזינים ומקורות תקשורת, לא כולם חזרו אלינו, אבל אלה שכן באמת נתנו יד בשביל להעביר את המסר בצורה הכי טובה שיש, וזה לא מובן מאליו בכלל. הגענו להמון אנשים שהתחילו לעקוב ולשלוח הודעות מדהימות והבנתי שאני באמת בדרך למסלול הנכון ובדרך לעשות שינוי."

איך הגעת לעשות את השינוי מילדה שלא מצלמת את הפנים לכוכבת מול המצלמה? 

"בגיל 18, בכיתה י"ב, עשיתי פרויקט גמר במסגרת מגמת אומנות שעסק וחשף את הפגמים שלי. ציירתי חלקים בגוף שלי שבשבילי נחשבו במהלך השנים לפגמים. בעצם פיענחתי כל פגם ופגם, עד שהגעתי למסקנה שכל הפגמים הם חלק ממני, הופכים אותי למי שאני היום ומייחדים אותי מאחרים, לא עוצרים אותי. הם ההפך ממה שמגדירים כשלמות, אבל הם אלה שמשלימים אותי כנועה. כשרואים פגם נוטים ישר לשנוא אותו, ישר רצים לטשטש ולהסתיר. אתה אומר 'אני שונא אותו, אני לא רוצה אותו, זה מכוער'. ואז בעצם שאלתי את עצמי: 'למה פגם לא יכול להיות מושלם?'".

ואם הייתי תופסת אותך לפני שנה?

"בחיים לא דמיינתי שזה יגיע למצב כזה. פתאום מאנונימית, אחרי הפקה אחת הגעתי למצב של 'בום!'. הבנתי שאני רוצה לשבור את החומה בתור יוצרת תוכן ובלוגרית אופנה, כי אנשים רוצים לראות מי הבן אדם שעומד מאחורי המסך ולהכיר אותו. הבנתי שיש לי המון מה לתת והמון להשפיע. חקרתי על כל מיני בלוגריות, הבנתי שאם הן חושפות את עצמן, גם אני יכולה. הבנתי שכל הפחד הוא בראש שלי והחלטתי לצאת לדרך. בתור אחת שנושמת אופנה 24/7, רציתי להראות שגם אנחנו יכולים לעסוק בעולם האופנה כמו כולם, או בכל דבר אחר".

אמנם את הרמת את הכפפה, אך לא ציפית שהעלאת המודעות תגיע קודם? 

"לצערי, הגעתי למסקנה שבארץ לא נותנים מספיק מקום לאנשים עם מוגבלויות בעולם האופנה. ואם כן, אז זה ממומן או חלק מקמפיין יחסי ציבור. בחו"ל זה לא ככה, המודעות מתפתחת כל הזמן ויותר רשתות מציגות דוגמנים בעלי צרכים מיוחדים. אם אני דוגמנית עם צרכים מיוחדים ורוצה לדגמן לזארה? למה אני לא יכולה לדגמן אם אני קונה שם? אני רוצה לשנות את זה. אם ב-2020 התמקדו ב'פלאס סייז', עכשיו צריך להתמקד באנשים בעלי מוגבלויות". 

לאחרונה העלית לאינסטגרם פוסט מרגש ומעורר השראה בו חשפת את כולך לראשונה. למה רק עכשיו?

"אני חושבת שבסופו של דבר הרצון להגשים את החלום בתור בלוגרית אופנה גרם לי להבין שאני חייבת לשבור את החומה הזאת ולהתחיל להתגבר על חוסר הביטחון הנוראי הזה שקילקל לי כל החיים. ואני שמחה שעשיתי את זה עכשיו ולא מאוחר יותר. כמובן שאם היה לי את הביטחון לעשות את זה לפני הייתי עושה, אבל אני חושבת שחלק מזה מראה על ההתבגרות שלי. בעבר תמיד היה לי חשוב לדעת מה יחשבו עליי וניסיתי להראות כמו אחרים, הייתי מקנאה באנשים 'רגילים'".

מה זאת אומרת?

"היו פעמים שהייתי מדפדפת באינסטגרם, עושה לייקים לחברות וקנאה הייתה צצה בי שאני לא מצליחה להצטלם ולצאת ככה. כיום אני מבינה ושלמה שזאת אני וכנראה קיבלתי את המתנה הזאת להיות מיוחדת. היום יכולה להגיד שאני קיבלתי את עצמי!"

ואיך היו התגובות על הפוסט?

"מטורפות! המון אנשים שאני אפילו לא מכירה הגיבו. אני זוכרת שישבתי על הספה בסלון ופשוט בכיתי מהתרגשות. זה היה רגע שלא אשכח לעולם, לקבל כל כך הרבה תגובות חמות והודעות מאנשים שאני השראה עבורם. המון אנשים בעלי צרכים מיוחדים שלחו לי הודעות מרגשות שבזכותי הם התחילו להגשים את החלום שלהם ולא לפחד". 

למרות כל התקווה שאת יוצרת, לצערנו אנשים בעלי מוגבלויות עדיין לא זוכים ליחס שווה מהחברה. מה הדבר שהכי מפריע לך ביחס כלפי אנשים בעלי מוגבלויות?

"אני חושבת שאנשים עדיין תקועים עם הסטיגמה הזאת שאנשים עם צרכים מיוחדים צריכים להיות מושבתים בבית על המיטה כי הם מסכנים או כי הם נכים, וזה פשוט לא נכון! יש אנשים עם מוגבלויות שמתפקדים כמו אדם רגיל או בעזרת אביזרים, ולמה אנחנו לא יכולים להגשים חלומות? אני חושבת שבשנת 2021 הגיע הזמן שיבינו שגם אנחנו יכולים, בדיוק כמו כולם. המטרה שלי היא שמותגים בארץ יתחילו להראות פרזנטורים בעלי מוגבלויות, ולא רק לקמפיין חד פעמי. אם גוצ'י עושים את זה, אין סיבה שבארץ לא".