מאז שפרצה לחיינו בסערה, ליה שון מיצבה את עצמה כאיט-גירל. החיבור החזק שלה לאופנה הפך אותה לאושיית אופנה והיא מנהלת חשבונות ברשתות החברתיות עתירים בסטייל. בשנה האחרונה שון מתקדמת שלב אחד קדימה ועושה את צעדיה הראשונים בעולם המשחק, וממשיכה לתחזק את מעמדה כאחת הדמויות המסקרנות והשיקיות בתעשייה.

 

1. ספרי לי על השנה האחרונה שלך, כליה.

"שנה אחרונה זה דבר מורכב, כן? אנחנו מדברים פה על שנה של מלחמה. הכל עצר באוקטובר-נובמבר. זה נתן לי מעין רגע כזה של לשבת עם עצמי ולהבין איך אני מדייקת את ליה ומה המטרות שלי באמת. אני תמיד מאוד מדוייקת עם עצמי, תמיד היו מתעצבנים עליי שעל כל דבר שמגיע אליי, אני אומרת "זה לא מדוייק, אני רוצה לדייק". אני אומרת לא לכל כך הרבה דברים. אם אני אמרתי לא למשהו, זה בגלל שהוא היה כל כך לא נכון לי. יש לי אינטואציה מאוד חזקה, גם בעבודה וגם בבני זוג אני פועלת מהאינטואיציות שלי. אם משהו מרגיש לי נורא לא נכון מבחינת הקריירה שלי או הדרך שלי, אז קל לי מאוד לשחרר ולוותר על זה, גם אם זה כסף או פרסום. בסוף, נכנסתי לתעשייה הזו בבום של חשיפה נורא גבוהה, ומגיעות המון הצעות מכל מקום ואת צריכה לעשות הדרך שלך בשקט שלך. ככה שאני אומרת הרבה יותר 'לא' מ'כן'. לפעמים משכנעים אותי להגיד כן בכוח (צוחקת), אבל זה כי אני רוצה שהכל יהיה מדוייק ונכון. שמשהו מגיע אליי והוא נכון, אני מתפוצצת עליו באלף אחוז ואעשה אותו הכי טוב שאני יכולה. אני מרגישה שאני היום כבר במקום הרבה יותר טוב ממה שהייתי בקיץ. אבל זה גם עניין של למצוא את הזהות האישית שלי".

זה טריקי לנסות למצוא את הזהות שלך כשאת בת 21.

"אני לא מרגישה בת 21. מגיל 3 רקדתי בלט קלאסי. הייתי רקדנית תחרותית ומבחינתי - זה היה המסלול קריירה שלי, עד שבגיל 14 נפצעתי ועזבתי בבום את עולם הריקוד לחלוטין. נשאר לי הקונספט הזה של לקום בבוקר ולעבוד לטובת הקריירה שלי, ומצאתי את עצמי במשהו אחר. מצאתי את עולם האופנה קודם. הלכתי לקורסים בלונדון ובשנקר ולמדתי כל מה שיכלתי. אחרי זה מצאתי את עולם המשחק והקולנוע. אני מרגישה שהתבגרתי נורא מהר ומגיל נורא צעיר אני עובדת בשביל המטרה שלי - גם אם היא השתנתה במהלך הדרך". 

מאיפה מגיע החיבור שלך לאופנה?

"אחרי שהפסקתי לרקוד בלט היה לי משבר זהות נורא נורא גדול. מגיל 3 זה מה שעשיתי מהבוקר עד הערב, זאת הייתה ליה הרקדנית. פתאום עזבתי את זה, והייתה לי חצי שנה של שוק. הבנתי שיש עולם בחוץ שלא הכרתי. אבל תמיד ציירתי ותמיד צילמתי ואני בן אדם מאוד ויזואלי, אז זה מאוד התחבר לי. הייתי יושבת על "ווג ראנווי" שעות. בתיכון היו עושים לי משחק, היו מראים לי תמונה ומסתירים את הלוגו והייתי צריכה להגיד מאיזו תמונה הקמפיין ופעם אחת לא טעיתי. כשאני אוהבת משהו אני נכנסת בו מאוד לעומק"

מה מערכת היחסים שלך עם הרשתות החברתיות?

"זה הכי אהבה-שנאה שיש. מצד אחד זה הביא אותי לכל מה שאני, תמיד הייתי מחוברת לרשתות ואני לא מכירה משהו אחר, תמיד הייתי עם האינסטגרם מחובר לי לוריד. אז גם גדלתי עם זה ובסוף אני מרגישה שאני חייבת להן הרבה. וכשהגעתי לעבוד בפקטורי בתחילת הדרך שלי כעובדת במחלקת התוכן ברשתות החברתיות, הגעתי לשם בגלל שהייתי מאוד בקיאה בעולם האופנה וגם בעולם הרשתות וזה הכניס אותי לתעשייה ואני חייבת לזה המון".

היתרון ברשתות החברתיות הוא האפשרות להביע את עצמך, ומצד שני את גם חשופה להמון ביקורות הגולשים. נתקלת בזה?

"בטח. אבל אני חושבת יש לי עור מאוד עבה לדברים האלה. אם מישהו יגיד לי משהו בחיים האמיתיים, זה יכול לגמור אותי. אבל ברשתות החברתיות מי כותב? יוזר 18977? זה לא מעניין אותי. אתה יודע כמה איומי מוות קיבלתי? אבל אני חושבת שכל הדברים שכתבו לי עליהם, שיש דברים במראה שלי שיכולים להיות במיוחד בישראל שנויים במחלוקת, כמו זה שאני מאוד בהירה, זה מה שבעייני הופך אותי ליפה. נגיד אני מעלה תמונה בבגד ים ומישהו כותב לי 'את נראית כמו ערפד' אני אומרת נכון, אתה צודק. רוב התגובות שלי זה על כמה שאני בהירה, אבל זה לא מעניין אותי"

יש בך משהו שהוא מאוד אירופאי, שיכול להצטייר אפילו כמראה קר. איך את מסבירה את הדיסוננס בין המראה ה'קר' לאופי החם שלך?

"כל החיים חשבו שאני סנובית ויש לי אופי של דובי חבקן. אבל זה גם מה שאני מציגה ברשתות החברתיות. אני מאוד אוהבת הפקות ואוהבת להיכנס לדמויות ובגלל המשחק זה משהו שאני גם מביאה אותו לדוגמנות, וכמעט תמיד שאני עולה על סט צילום אני משחקת דמות. לא כל כך מעניין אותי להצטלם כליה. אם יש לי את היכולת על הסט אני שואלת את עצמי 'מי אני היום?' ואני אבנה איזו דמות בראש, ואז אני לא נראית כמו עצמי הרבה פעמים. אני מתה על זה, אבל אז אנשים חושבים שאני סנובית או קרה. גם כי אני מאוד נראית אירופאית. ואז הם פוגשים אותי והם בשוק".

שיתפת שאת מנסה להיות יותר נגישה ברשתות החברתיות. איך עושים את זה? 

"אני לא חושבת שפיצחתי את זה עדיין. אני חושבת שהאישיות שלי עדיין לא עוברת ברשתות כמו שאני מדברת עם מישהו פנים מול פנים, אולי זה גם אף פעם לא יגיע לשם. אני גם לא חושבת שאם מישהו מצלם אותי בריאיון אני יותר עוברת מאיך שאני ברשת. פעם הייתי צריכה לשמור הרבה יותר על פרטיות. כשהייתי בזוגיות שהייתה מאוד מתוקשרת, אז היה לי חשש הרבה יותר גדול להראות כי הייתי צריכה לכבד גם פרטיות של מישהו אחר וכל דבר שאני עושה משפיע על עוד מישהו. זה יצר לי חשיבת יתר מאוד גדולה על כמה אני יכולה לחשוף ואז הייתי הרבה יותר סגורה. לא הייתי עונה לאנשים שכותבים לי והיום אני עונה לכולם. מישהי לקחה מהזמן שלה לכתוב לי? ברור שאני אענה לה, אבל פעם לא הייתי עושה את זה. הרגשתי שהמון עיניים עליי, לא כל כך ידעתי איך להתנהל עם זה וזה מאוד הפחיד אותי. העדפתי לשים מעין פרסונה כזאת בחוץ ועל ליה לשמור בפנים. היום אני הרבה פחות ככה, אבל אני עוד מפצחת את זה. זה גם מה שקשה לי עם הרשתות החברתיות".

הרצון להיות יותר נגישה ברשתות ממגיע ממך או כי אמרו לך שאת צריכה?

"אומרים לי את זה כל הזמן. אני לא חושבת שאני צריכה להיות נגישה כמו שאני צריכה למצוא את הדרך שלי בדבר הזה. אני חושבת שאני מוצאת את האיזון ומצליחה להראות את האופי שלי. פעם לא הייתי מדברת בטיקטוק נגיד והיום כן. אני מתה על זה ופעם לא הייתי עושה דברים כאלה. זה הפחיד אותי והיום אני כבר מרגישה אני במקום הרבה יותר מאוזן עם הדבר הזה".

בואי נדבר על עולם המשחק. מאיפה מגיע החיבור שלך אליו?

"בכיתה ט' עזבתי את תלמה ילין והגעתי לתיכון אנתרופוסופי. כל הקטע של האנתרופוסופי שאתה מנסה את כל סוגי האמנות ושם עשיתי גם שיעורי דרמה. אני מגיעה לבית הספר וישר מתחילים לעבוד על הצגה. לא שיחקתי יום בחיי לפני, הייתי כל יום בבלט. יש במשחק משהו שהוא הרבה יותר משוחרר בניגוד לבלט. פתאום אמרו לי תעמדי על הבמה ותשתמשי בקול שלך. הרגשתי שהרווחתי על הבמה את הקול שלי וכל כך התאהבתי במשחק כשהייתי בהצגה הזו תפקיד ראשי ונתתי את הופעת חיי שם. התאהבתי בזה וכמו כל דבר שאני עושה נכנסתי לזה ממש. אבל היו שני דברים שתפסו אותי במשחק - למצוא את הקול שלי, שהייתה חוויה ממש מרפאת. היה גם את הקטע של להיות מישהו אחר, דבר שאני חושבת שהרבה שחקנים יגידו. היום אני כבר פחות שם, אבל הייתה איזו נחמה להתעסק בבעיות של מישהו אחר. כמכלול, זה מה שגרם לי להתאהב במשחק. היום אני חושבת אני הרבה יותר מתחברת לעולם הקולנועי".

יש משהו בכל הדברים שאת נוגעת בהם - ריקוד, משחק, אופנה שהשורה התחתונה בהם היא הרצון שיראו אותך.הרצון הזה קיים בך, או שהחשיפה היא יותר התמודדות בשבילך?

"אני חושבת שיש בי גם וגם. גדלתי על במות ואני אוהבת את הזרקור עליי. גם כרקדנית חיפשתי את הסולואים. לפעמים נופלת עליך ההבנה שאת אדם מוכר. יש ימים שממש לא בא לי שיראו אותי. פתאום אני גם לא מסוגלת לשתף ברשתות החברתיות, יש ימים שאני אומרת 'אני לא יכולה שאף אחד יתסכל עליי עכשיו'".

מהדברים שאת אומרת נשמע שאת נערת ג'ן זי קלאסית, אבל גם האנטיתזה של הדבר הזה.

"אני ניגודית, שזה גם מייצג את הדור שלנו. מצד אחד אני הכי ג'ן זי והכי טיקטוק ומצד שני תשאל אותי איזה סרט בא לי לראות ואני אתן לך סרט של היצ'קוק. אני חושבת שזה הגם וגם הזה, לפעמים בא לי את השקט, אבל אני גם מאוד נהנית מהרעש. אבל בסוף היום יש לי את הדחף לזה. בסוף היום, מי שגדל מופיע רוצה להופיע בכל אספקט בחיים שלו. פרפורמר נשאר פרופרמר". 

ספרי על התפקיד הראשון שלך, "קרוב אלי", בבימוייה של תום נשר. מה את יכולה לספר על הדמות שלך?

"זה סרט על אח ואחות, על האובדן של האח בתאונת דרכים והתמודדות עם האבל. אני משחקת חברה של האח מהחבורת חברים שלו. אז הסצינות שאני נמצאת בהן יש בהן מעבר מאוד חד. רגע לפני התאונה, עם האושר והשמחת חיים ויש את הסצינות של האבל שאחרי התאונה. הן היו מאוד שונות לצילום".

איך היו התחושות להגיע לסט צילומי סרט בפעם הראשונה, שזה דבר שכל כך ציפית לו?

"אני חושבת שהייתי כל כך בלחץ, שלא הרגשתי לחץ. זה היה סט מאוד מיוחד, כל בן אדם ובן אדם בו, ראית שהוא מתרגש מהפרויקט הזה רוצה לתת את כל כולו. זה היה סט של אהבה." 

הסרט זכה בפרס בפסטיבל טרייבקה. איך היה לראות את זה ולשמוע שהסרט זכה בפרס בפסטיבל בינלאומי, במיוחד בתקופה כזו?

"אני לא חושבת שאף אחד חשב שסרט ישראלי יזכה בתקופה הזו. כשהודיעו על הזכייה הקאסט ותום הבמאית שטסו להקרנה של הסרט, כבר היו בארץ. כי מי חשב שסרט ישראלי יזכה עכשיו? זה בכלל היה כבוד שהסרט התקבל והוקרן בהקרנת בכורה בטרייבקה, זה כבר היה משוגע. הודיעו לנו את זה כאילו זה החדשות הכי טובות שהסרט הזה יקבל. זו חבורת אנשים סופר מוכשרים ואני כל כך שמחה לקחת חלק, אפילו קטן, בפרויקט בסדר גודל כזה. בסוף אנחנו תעשייה מצומצמת ולא בכל פרוייקט אתה מרגיש את האהבה לדבר כמו שמרגישים פה. תום מדהימה והיא תגיע כל כך רחוק. אני חושבת שהניצחון הוא מרגש אפילו יותר בתקופה כזו, כי אתה מבין שהצליחו לנתק את מה שקורה בעולם ולראות שמדובר בצירת אמנות טובה".

כל דבר קיבל משמעות אחרת אחרי ה-7.10. ובמיוחד שמדובר בסרט סביב שכול ואובדן. איך את מסתכלת על הסרט הזה עכשיו?

"התאונה בסרט קורית אחרי מסיבה. וזו סצינה נורא צבעונית עם הרבה אנשים ומוזיקה. זו סצינה של פורקן אחריה קורה אסון וכל הסרט משתנה. יש בסרט סצינות יותר עמומות, של אבל וכאב וכל הסרט מתעסק בחיים של אחרי. הוא לא מתעסק במוות כמו שהוא מתעסק בחיים. אני חושבת שזה יתפוס אנשים אחרת".

זה נשמע שעלית על המסלול. איפה את רואה את המשך הדרך שלך?

"בסוף גם הסרט של תום, חשבתי שאני בכלל לא אשתתף בו. עשיתי את האודישנים, עברתי כמה שלבים ולא ולא קיבלתי תשובה וחשבתי שזהו, שמעתי גם על ליהוקים ואמרתי 'אה, אני לא משתתפת'. ואז הסוכנת התקשרה אליי ואמרה לי שתום רוצה אותי למשהו אחר שלא עשיתי אליו אודישן, כי היא זכרה אותי. אז הכל נורא לא צפוי. אם יש משהו שהבנתי מלהיות בתעשייה הזו זה שאני לא יכולה לדעת איזו שיחת טלפון אני אקבל מחר או איזו הזדמנות תקפוץ פתאום. אבל אני מקווה לעוד ליהוקים, אני חולמת על התפקיד שיצמרר אותי. ומעבר לזה יש את כל הדברים האחרים, של הדוגמנות ושל ה'כיוון האומנותי' נקרא לזה, קשה לי לקרוא לעצמי דוגמנית כי אני לא מסתכלת על זה ככה. בסוף, רוב הפעמים שאני עולה על סט זה כי המותג גם סמך עליי שאביא משהו מהוויז'ן שלי. עם הסרט התחזקה אצלי הדעה שמשחק ואופנה הם דברים שנורא הולכים ביחד. אני ממש לא צריכה לבחור, אלו עולמות שנורא מחמיאים אחד לשני. מעטים האנשים בעולם שעושים רק דבר אחד. זה העולם המודרני. אני חושבת שהמכלול של הדברים שאני עושה זה מה שהופך אותי לדמות עגולה יותר, אם מדברים במונחים של קולנוע".  

צלם: יאיר סיגרון | איפור: אלכס סיבקוב | שיער: גיא סמואל | סטיילינג: תמר אלבז