מהצד שלהם: איך אנשי החינוך רואים את תקופת הקורונה? איך היא השפיעה על מערכת החינוך ועל הקושי של המורים לשמור על דור העתיד שלנו? טור אישי מיוחד של איש החינוך אבישי מזרחי.

עוד בערוץ הלימודים של פרוגי:

• מתקשים? כל הטיפים לבחירת מגמות בתיכון
• חצי המסך המלא: חמש נקודות אור בלימודים מקוונים
• זכיתי: "שיתפתי את המורה בדברים שלא סיפרתי לחברות שלי"

חוסר אונים

עוד הרבה לפני הקורונה מורים חווים פעם אחר פעם את העמידה הנבוכה וחסרת האונים מול רשימה ארוכה של אירועים יומיומיים: הילד חסר מוטיבציה, לא בא לו ללמוד, התלמיד לקוי למידה, מופרע קשב, עולה חדש, מוצף רגשית, יש לו נטיות אלימות או חלילה אובדניות. הילד חצוף, חסר גבולות, דחוי חברתית, חרדתי, שחצן, מחונן, בן להורה מטריד ותובעני, רגיש מדי, אדיש מדי, מדוכא, ביקורתי, ועוד ועוד... הקורונה רק הגבירה את ווליום המבוכה והפגישה מורים עם אינסוף התרחשויות לא מוכרות.

בארגז הכלים של המורה הממוצע, שרכש בארבע שנות המכללה, אין כמעט שום התייחסות מקצועית לרשימה הקצרה הזו - המורה למד ללמד תלמידים שרוצים ללמוד, כמה נפלא וכמה לא משקף את מה שקורה באמת בכיתה. וכשהוא נכנס בשערי בית הספר הוא מופתע פעם אחר פעם מכל מיני התרחשויות שלא מאפשרות לו לעשות את מה שהוא למד וחלם לעשות. הן לא מאפשרות לו ללמד. במקרה הטוב הוא עובד על פי אינטואיציה - מנסה לגייס תלמידים ללמידה ובכישרונו הרב מנסה לעורר מוטיבציה בקרב הלומדים ולטפל אינטואיטיבית ב"פצועים בשטח", במקרה הרע הוא מתמקד רק באלה שבעניין ומול שאר התלמידים הוא פשוט מרים ידיים בחוסר אונים או מגלגל אותם לגורמי טיפול אחרים.

שנת הקורונה רק העמיקה את תחושת חוסר האונים והמבוכה האופיינית, והציבה מראה מאתגרת למערכת החינוך. היא גילתה את הדבר הפשוט שכדי לייצר הוראה מיטבית נדרשת התמקצעות במעגלים רחבים הרבה מעבר לדיסציפלינה – יצירת מוטיבציה, הכרות עומק עם נפש התלמיד, יצירת אקלים מיטבי ללמידה ועוד. מורים חייבים להיות מקצועיים ורלוונטיים. הם מוכרחים להרחיב את כתפיהם למעגלי ההתמודדות הרבים להם הם נדרשים מדי יום. לא להיות מופתעים, להתמודד במקצועיות עם כל תרחיש צפוי. המערכת חייבת להעניק להם כלים רלוונטיים כדי להפוך את המסירות הגדולה ואת תודעת השליחות למקצועיות ראויה לשמה.

אי של ודאות בתוך אי הוודאות

גם פירורי שגרה מעניקים בטחון. הם יוצרים אי של ודאות בין הגלים הסוערים, המבלבלים.
פירורי שגרה הכרחיים למציאות כאוטית. הניסיון העיקש של מערכת החינוך בישראל לאחוז בכל הכח ולתמרן במציאות שברירית, כדי להגיש פיסות שגרה מוכרות לתלמידים, הוא חשוב מאין כמותו. זה קשה, זה מורכב, זה רחוק כל כך ממציאות שפויה ונורמטיבית וממערכת למידה הראויה לשמה. 

יש אינסוף חסמים ואתגרים ואף על פי כן חשוב לשמר חוויית למידה מוכרת גם ברגעי משבר. אחרי כל זה - אסור להחמיץ את הלמידה הקשובה לזמן ולמציאות הבועטת. ללמוד וללמד את הכאן והעכשיו. את כל מה שסערת הקורונה מזמנת לנו באינסוף מעגלי חיים, לתרגם את ערכי הנצח לשפה המתחדשת בתוך המשבר המטלטל הזה. להיות קשובים לאתגרים האישיים של כל תלמיד, לדינמיקה המשפחתית המשתנה, למענה החברתי, לצורך במרחב ואינטימיות, לחללי הזמן המתפנים.

צריך להמשיך לייצר סקרנות ללמידה אך לא בהכרח ללמידה ההיא של ראשית תש"פ. צריך לעורר להתנדבות ועשייה חברתית אך כזו המותאמת לימי בידוד וסגר. הקורונה מעניקה לנו חלל פנוי להתחדשות, להקשבה, להתנסות, ללמידה שונה בתכלית מכל מה שהכרנו, למיומנויות אחרות. את הסער והסופה אנחנו חווים על בשרנו, על הקושי בלהפטיר כדאשתקד לא צריך להכביר מילים, זה מורגש היטב. לצד שימור פירורי שגרה דרושה למידה קשובה, מותאמת, כזו הנושאת בשורה ותקווה.

התלמיד שאהב זום

פעם היה תלמיד שאהב רק זום.
לא כיתה. לא מחברת. לא לוח. רק זום. פשוט.
אבל במדינה שהוא חי בה לא היה רק זום. היה פעם סינכרוני ופעם א-סינכרוני. פעם קפסולה ופעם במרחב פתוח. פעם לומדים תנ"ך עם מורה למתמטיקה ופעם לומדים אנגלית עם היועצת. כל שבוע החליפו מערכת.
אבל הוא רצה רק זום, ובשביל זה הוא היה אפילו מוכן כל בוקר לקום.
אבל המדינה שלו אמרה לו: תקשיב חמוד! אצלנו אין סדר, פעם לומדים ופעם בסגר. אצלנו זה דמוקרטיה, כולם רוצים להחליט. פעם הממשלה ופעם האדון השליט, פעם שר הבריאות יכריע בשבילך ופעם בהסתדרות המורים יאיימו בשביתה.
תפסיק לבכות ותמשיך להתבלבל.
ומאז הוא לומד רק מה שהמדינה מכינה לו והוא כבר לא רוצה דברים שאין ושרק לתלמידים אחרים בעולם יש. הוא מתבלבל ומסתרבל ובעיקר מתכרבל במיטה.

איך עושים מבחנים מרחוק?

"הם בטח יעתיקו... יתנו לאח גדול לפתור את המבחן. הם ימצאו את התשובות בגוגל..."
זו סוגיה שהמורים בישראל שוברים עליה את הראש. והיצירתיות שופעת...
מפטנטים לתפיסת תלמידים מעתיקים, דרך הערכות חלופיות (הפעם זה ממש מתבקש) ועד לשיח של אמון עמוק בתלמידים סטייל "מבחני כבוד".

אני מבקש לתרום עוד רעיון קטן ומשמעותי:
משוב מקדם למידה.
תנו לתלמידים שלכם את המבחן. תאמרו להם שאחרי שהם ישיבו על השאלות הם יקבלו גם את דף התשובות המלא. עכשיו בקשו מהם להשקיע את המאמץ לבדוק היכן הם צדקו והיכן שגו. הם גם יכולים לתת לעצמם ציון על המבחן המקורי אך הציון האמיתי שהם יקבלו יהיה על התיקון. כן, ציון על התיקון. מחקרים רבים מראים שלמידה מטעויות היא האפקטיבית ביותר. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". היכולת להבין את הטעות ולתקן בהתאמה זו למידת עמוקה עם פוטנציאל גדול להפנמה.

מי משלם את מחיר הסגר?

מי שישלם את המחיר הכבד על סגירת בתי הספר אלה לא הילדים המצטיינים, גם לא אלה שבאו מבתים "חזקים" ומשכילים. כל אלה יסתדרו גם בלעדינו. הם לא ממש זקוקים לבית ספר כדי להצליח. הכי חשוב כרגע הוא לא לאבד את אלה שבית הספר הוא העוגן שלהם והשער להשכלה, חכמה ודעת.

למעלה מ30% מהתלמידים בישראל שאינם מגיעים מבתים בעלי השכלה אקדמית - משתלבים באקדמיה ובמקצועות הדורשים השכלה. זו תעודת כבוד לבתי הספר בישראל המצליחים לגשר על הפער, לשבור תקרות זכוכית, לעורר השראה ולטעת מוטיבציה לטפס אל פסגות גבוהות. התלמידים האלה הם הנפגעים הישירים של סגר ובידוד. אסור לאבד את הילדים הללו!

אולי כדאי שהמורים ומערכת החינוך יעשו להם זומים פרטניים, מעקב צמוד מרחוק, ליווי צפוף ואוהב, אולי שיעורים אישיים באוויר הפתוח או כל רעיון מועיל אחר. אסור לוותר על התלמידים.

ההצדקה לחינוך ציבורי נטועה בדיוק בשכבת התלמידים הזו. זו עבודה לשם שמיים ממש! לתלמידים הללו אין הורים שידפקו על השולחן ויתבעו את זכויותיהם, אין להם הורים שיכינו איתם שיעורי בית או ילמדו איתם לבגרות במתמטיקה. בבתים שלהם אין כסף (או מודעות) להשלים את החסך הלימודי. הם שמים את כל יהבם על צוות בית הספר.
זה מחייב להתכוונן אליהם, לראות אותם ולהשקיע בהם, כדי שחס וחלילה לא נאבד אותם בין גלי הקורונה המדכאים.

כותב הטור הוא אבישי מזרחי, איש חינוך, ניהל את חט"ב אמי"ת בר אילן בנתניה וכיום מלווה מנהלים בתכנית מרום במשרד החינוך. דוקטורנט בתכנית ללימודי מגדר בבר אילן ומוביל השתלמות בנושא "ההתמודדות החינוכית עם נערים/ות הנמשכים לבני מינם בחמ"ד" במכון באר אמונה.

לסיפורים נוספים היכנסו למתחם המורה של המדינה