בכל פרויקט גדול או פרק חדש שאני מתחיל בחיים, תמיד יש בי מין רצון בוער כזה להגיע לנקודה שבה אני אוכל לשבת עם עצמי ולצחוק על כל החששות ההתחלתיים שלי. למען האמת, ממש אתמול צפיתי ב״הקס״, וכנראה שכבר נוצרה איזושהי התנייה במוח שלי שמקשרת בין הסדרה הזו לפעולת הגיחוך ברטרוספקטיבה, כי בערך אחרי שלושה פרקים התחלתי לחשוב ביני לבין עצמי על השנה שהייתה לי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• 52% מבני הנוער החלו לעבוד בגלל המצב הכלכלי, רבע מהם מנסים להגיע לקריירה בהייטק
• שבוע אחרון: כל מה שחייבים להספיק לפני שחוזרים ללימודים
• בני הנוער המכהנים כיו"ר המפלגות: "יש לכם יכולת להשפיע על הבחירות הקרובות"

 

 בקיצור, אני יושב על הספה הנוחה שבבית שלי וזה הזמן להגיד לכם חברים, אל תתפשרו על איכות הספות, רעננות הישבן שלכם היא קריטית. אני מתחיל להרהר בכל מה שקרה לי השנה: הרגעים המצחיקים עד דמעות, הרגעים העצובים עד דמעות, הרגעים המשעממים עד דמעות, רגעים אחרים שהביאו אותי לכדי דמעות או סתם רגעים שבהם כלל לא זלגו דמעות. אבל אל תדאגו, רוב הדמעות שבכיתי השנה היו דמעות של אושר. ממש יכולתי להצביע על נקודת מפנה עיקרית בשנה שלי, ששינתה אותה לחיוב במאה שמונים מעלות; אבל אני קצת מקדים את עצמי.

אז לפני שעליתי לי"א, תמיד הרגשתי כמו תינוק קטן המסתכל על השביעיסטים כאילו היו "כל-יכולים", עלו בי הרבה חששות. החששות היו בעיקר סביב הרצון להביא את היכולות שלי לידי ביטוי בשנה הקריטית הזו. כלומר, הם נגעו לשאלות כמו: מה אם לא אצליח להביא לידי ביטוי את היכולות שלי השנה? מה אם אוותר הרבה לפני שאגיע ל"קו הסיום" וההישגים שלי יהיו בהתאם? עד כמה זה ריאלי בכלל עבור פרפקציוניסט כמוני להצטיין לאורך שנה שלמה בכל מקצוע ומקצוע?

אחת מדרכי ההתמודדות שלי עם החששות האלה הייתה, בין היתר, לשקול למידה מוקדמת של החומר אבל אל תעשו את זה אגב, ממש אין צורך כי במהלך השנה יש לכם מספיק זמן ללמוד. מהר מאד ויתרתי על הרעיון ממש ברגע שהמחשבה עלתה לי לראש. למרות זאת, בהחלט קיבלתי החלטה לעשות הרבה כיף בחופש הגדול, ואפשר לומר שזה בערך מה שעשיתי.

במקביל, לא ביטאתי כמעט בפני אף אחד את החששות שלי ואני מניח שזה הקשה עליי קצת בהתמודדות איתם ובדיוק עם המטען הזה נכנסתי לכיתה י״א- טעון בחששות ובספקות. אני מציע לכם להימנע מהמצב הזה ולשתף אנשים קרובים בכל חשש ולו הזעיר ביותר שלכם. אל תשכחו שהחברים שלכם בסך הכל עוברים בדיוק את אותו הדבר, גם אם בצורה קצת שונה.

שנת הלימודים נפתחת! חייב להודות שהחוויה הזכורה לי מהיום הראשון של י"א היא שהוא היה נורא. בהחלט "אחלה" דרך להתחיל! אבל למען האמת לא ציפיתי ליותר מדי, אז לא הייתה לי יותר מדי אפשרות להתאכזב. זו אחלה אסטרטגיה מחשבתית לאמץ, אם אתם בעניין של "למנוע אכזבות". בכניסה המתינה המנהלת שעיניה סרקו את התלבושת של כל תלמידי בית הספר, כנראה שזו איזושהי דרך מסתורית כלשהי לאחל: ״ברוך הבא״ אבל טרם פיענחתי. מאוחר יותר נערך מפגש עם חלק מהמורות המוכרות כבר משנה שעברה, חוויה שגם כן לא הייתה "מי יודע מה".

אני זוכר שחזרתי הביתה ופשוט זרקתי את עצמי על המיטה כשבראשי התהייה: "לאן נכנסתי? ומה הדרך המהירה ביותר לצאת מכאן?". התפללתי שיישתלט עליי איזשהו כוח עוצמתי שיהפוך אותי ל"לומד-על", כזה שיפוג אחרי הבגרות האחרונה, אבל החיים הם לא "סינדרלה" ונעלי זכוכית לדעתי לא תואמות את קוד הלבוש הבית ספרי, שמסתבר שהוא נורא חשוב למנהלת. הייתי גם נורא מותש ביום הראשון אחרי חופש גדול שלא ממש ביליתי בשינה עמוקה אבל אל תלמדו ממני ותקפידו על שינה גם בחופש הגדול ובטח בהמשך השנה - זה ממש חשוב!.

מהנקודה הזו זכורה לי התחושה שמלווה אותי "ענן אפור וכבד" לכל מקום, ענן שהתנפח מיום ליום כתוצאה מעייפות קשה, תחושת שחיקה גוברת וכעס על המערכת שמתנהלת בכאוס מוחלט ובכנות, מצב שאני מקווה שייפתר עם הרפורמה החדשה.

למרות כל הקשיים האלה הצלחתי להגיע להישגים נאים ביותר עד שהגיע המבחן בהיסטוריה, לימים המקצוע שיהפוך לשנוא עליי בכל שנות הלימודים אי פעם אבל אל תדאגו, בינינו מסתובבים גם יש אנשים שדווקא אוהבים אותו. אני זוכר את התחושה המייאשת של לשבת מול דפי סיכום בסדר גודל של 40 עמודים, ופשוט לא להיות מסוגל להפנים שום דבר. החומר היה כל כך זר עבורי שאפילו לא מצאתי שום נקודת השקה ביני לבין המילים המסכנות האלה שמתפרסות על העמודים. התחלתי ללמוד למבחן משהו כמו שבוע וחצי מראש ואז גיליתי שנותרו עוד שני ימים ל״יום הדין״ ועדיין לא עברתי על כמות נכבדת של חומר. הרגשתי מותש וכואב במיוחד כי הייתי צריך ללמוד את כל החומר מחדש, וכי לא זכרתי כלום מהחומר שנלמד בכיתה.

אבל דווקא מהמקום המיואש הזה בחדר, עלתה לי המחשבה שאין מצב שאני היחיד שמצוי בכזה חוסר אונים. התקשרתי לחברה קרובה והסתבר שהיא מרגישה בדיוק כמוני. גייסתי כוחות ולמדתי כמה שיכולתי. הגעתי למבחן ואני מוצא את עצמי כמעט נחנק תוך כדי שאני יושב בכיסא וכותב בקצב מטורף. אני מגיש את המבחן בטיפת האוויר האחרונה שנשארה לי. חברים סיפרו לי שנראיתי חיוור ועצבני, והאמת שלא רק נראיתי. בסוף קיבלתי 85 כאשר שני משפטים (ליטרלי) הפרידו ביני לבין המאה העגול והנכסף. תחושת פספוס אדירה (ובינינו, לא כל כך מוצדקת).

למה אני מספר לכם את כל המרמרה הזו? כי בכיתה שלי הייתה עוד תלמידה, ששיטת הלמידה שלה הייתה שונה מזו שלי, והיא קיבלה בדיוק באותו המבחן תשעים ושש. אז מה היה הסוד שלה? קודם כל הגישה! היא באה למבחן הזה בגישה של מנצחת בעוד אני פיקפקתי בעצמי, הייתי מלא בחששות. הגישה שבה כל אחד מאיתנו בחר השפיעה על הביצועים שלנו במבחן באופן ישיר (המנצחת ניצחה במבחן בעוד המפקפק קיבל ציון "מפוקפק").

דבר שני: אופן הלמידה. אני למדתי אך ורק מתוך הסיכומים, ושאפתי לכסות את כל החומר במלואו. משימה שאפשר לאמר שהיא די בלתי אפשרית.. החברה שלי למדה באופן מרוכז וחכם למשך ארבעה ימים בדיוק. היא עברה על בגרויות אחרונות וראתה אילו שאלות שואלים. לפי זה, היא ידעה על אילו נושאים לשים דגש ועל אילו פחות. בנוסף, היא למדה את הנושאים באמצעות כותרות ומילות מפתח, ולא ניסתה לשנן כמוני.

דבר שלישי ואחרון: החברה שלי דאגה ללמוד בשעות נורמליות ולשלב לצד הלמידה גם פעילות גופנית, בעוד אני עצמי הסתגרתי בחדר ולמדתי ללא הפסקה - קפוא במקומי. מצד אחד היה לי כביכול יותר זמן ללמוד, אבל איכות הלמידה שלי לאורך זמן הייתה יותר נמוכה יחסית- מה שהביא את הלימוד להיות פחות אפקטיבי. נצמדתי לשיטות של חברתי במבחנים הבאים וההישגים, לשמחתי, היו בהתאם. אני ממליץ לכם מאוד לאמץ גם כן את השיטות שהצגתי כאן היום משום שמניסיון, הן הופכות את הלימוד לאפקטיבי ומעשיר הרבה יותר.

כמעט שכחתי! משהו מעניין שהפתיע אותי בחוויה האינדיבידואלית שלי את י"א - ככל שהשנה התקדמה, כך רמת הלחץ ירדה. ההיגיון כאילו אומר שהמצב אמור להיות הפוך כי ככל שהשנה מתקדמת - כך מתקרבות הבגרויות. אבל האמת שבקושי הייתי צריך ללמוד לבגרויות, הרי כל השנה כבר הכינה אותי היטב, מקרה קלאסי של "קשה באימונים קל בקרב".

יאללה שיהיה בהצלחה!