כשהוא רק בן 20 רון כהן שהתחיל לכתוב כבר בגיל עשר, הספיק לעבוד עם יוצרים ומפיקים משפיעים מתחומי המוזיקה בישראל, בניהם אביחי נפתלי חבר להקת "פרנקלין" איתו התחיל לעבוד כבר בגיל 17. כהן לא מתפשר ועובר את כל המכשולים שעומדים בדרכו של מוזיקאי מתחיל וכוללים: עבודה קשה, אינטנסיבית ואהבה גדולה לתחום.

את השיר הראשון שלו הוציא כהן באותה שנה, ואת ה"קריירה" המוזיקלית שלו התחיל בגיל 18. ולמה "קריירה" במרכאות? כהן עדיין לא מגדיר את התחביב שלו כיותר מתחביב וחושב שיש לו עוד הרבה מקום לשיפור. כך לפחות לא אומרים נתוני החשיפה שלו ביוטיוב, שבהחלט מרשימים. 

איך בעצם גילית את ז'אנר הראפ?

"את הראפ גיליתי בעיקר בתור ילד, ששומע משהו באוזן ולא מפסיק לשמוע את המשהו הזה עד שהוא לא יודע כל מילה וניואנס בעל פה - שם הבנתי שזאת מחלה. התחלתי באלבום של מוקי ועד לסאבלימינאל והצל, ילדות שנות ה90'. משם התגלגלתי לראפ אמריקאי – אמינם, שאני לא חושב שעובר יום בלי שאני מדקלם שיר שלו. יש עוד ראפרים שהשפיעו עליי אבל אם להיות פייר אמינם תפס תמיד הכי הרבה מקום בפלאפון שלי", הוא מחייך. 

איזה זמר משמש לך כהשראה?

"ההשראה שלי היא פחות אמן מסויים, למרות שהרבה ראפרים השפיעו עליי, אני חושב שההשראה שלי זה יותר ההנאה שאני מקבל והסיפוק מהיצירה, ובכלל כל התהליך: מהתרשימים ועד האב טיפוס - כל שלב בונה את ההרגשה הסופית", מגלה כהן.

איך אנשים מגיבים לשירים שלך?

"בדרך כלל התגובות של אנשים מתחלקות לשניים: האנשים שאני פשוט רואה עליהם שהם לא מתחברים לז'אנר, אז פשוט אני מתנחם בזה שהם לא צחקו או זלזלו. החלק השני הוא החלק של החבר'ה שכן אוהבים את הראפ, ואוהבים להקשיב למילים ולהגיע לכוונות שלהם, כמוני", הוא עונה.

"בסך הכל אני מקבל המון הודעות כמו 'הצלת לי את החיים' או 'באמת שהשירים שלך מחזיקים לי את החיים' וזה כיף ומחמם את הלב. בשבילי מספיק בנאדם אחד שאומר לי עשית לי את היום וזה עושה לי את היום".

מה החלום הכי גדול שלך?

"החלום שלי זה להקשיב לשיר שלי, לראות את הקליפ של השיר – ולהתרגש.
להגיד 'התעליתי על עצמי, יצרתי פה משהו עמוק וקולע'. לצערי זה עדיין לא קרה כי אני מאוד פרפקציוניסט, קשה לי לא למצוא פגמים בחומרים שלי", הוא מגלה. 

איך אתה מתייחס למוזיקה שלך?

"בגדול הייתי כותב המון טקסטים, הייתי מחפש עומק במילים ואהבתי לחשוב שטקסט זה כמו ציור - מישהו אחד יכול להסתכל על משפט ולקבל ממנו תחושה מסויימת ומישהו אחר יכול להסתכל על אותו משפט ולקבל ממנו תחושה שונה לגמרי. זה כל כך דינאמי ותלוי באיזה מצב נפשי אתה, ואהבתי את זה", הוא חושף. 

"הראפ שירת אותי טוב כי מאוד אהבתי את הז'אנר- הרבה מילים והרבה תוכן שנדחס לשורות ארוכות ופרובוקטיביות. התחלתי לפתח אג׳נדה שמילים זה נשק, את זה כולם יודעים, אבל הרבה שוכחים שמילים הן גם תרופה, בעזרת שילוב נכון של מילים אפשר ליצור משפט שחודר יותר עמוק ממשכח כאבים, וזה ההנחת יסוד של המוזיקה שלי", הוא מסכם.