את להקת אימג'ן דרגונס כולנו הכרנו טוב מאוד כשהסינגל הראשון שלהם, "It's Time", מהאי-פי "Continued Silence" הפך לאחד מהמנוני השנה של שנת 2012. ולאחר מכן עם הסינגלים "Radioactive" ו-"Demons" שכבשו את כולנו, כחלק מאלבומם המלא הראשון "Night Visions". כעת, אחרי כמעט שלוש שנים של עבודה, הלהקה חוזרת אלינו עם אלבום שני, "Smoke + Mirrors", שמסומן גם להיות הצלחה גדולה, לאחר קודמו. 

עוד במדור המוזיקה של פרוגי:

• האזינו: חמשת השירים הטובים ביותר של וואן ריפבליק
• 2009 ועד היום: שוברי הלב של טיילור סוויפט והשירים שלהם
• ביונסה ואד שירן עושים סטיבי וונדר יחד

נתחיל מזה שלאלבום יש שלוש גרסות, הראשונה היא הרגילה עם 13 רצועות, השנייה היא גרסת הדלוקס עם 18 רצועות והשלישית היא גרסת הסופר דלוקס, בדיסק כפול ומהדורה מוגבלת, עם 21 רצועות. בביקורת הזו נתייחס לגרסה המלאה של האלבום, עם 18 הרצועות. 

האלבום כולו ממשיך את הקו הראשוני שהכרנו עם אלבום הבכורה של הלהקה, והוא כמוהו גם קצבי, אנרגטי וכיפי. רק שבאלבום הזה, בניגוד לקודמו, ישנו מעין שילוב של רוק אלטרנטיבי עם רוק מעט כבד יותר מזה שהכרנו באלבומם הראשון, וזו תפנית מצוינת ללהקה, כאחת שצריכה להתפתח ולהשתנות בעידן המוזיקלי של היום, וזה מבוצע בצורה מעולה.

>>> הצטרפו עכשיו לפייסבוק של פרוגי! <<< 

האלבום נפתח עם השיר "Shots" וממשיך עם השיר "Gold", שני הסינגלים הראשונים שלו, שלוו אליהם קליפים ששניהם בוימו בהשראת הקו האומנותי של הצייר טים קרטור, שעזר לריינולדס וחברי הלהקה לבנות אותו. האלבום ממשיך עם שיר הנושא, "Smoke And Mirrors", שמכניס אותנו לתוך האווירה של האלבום.  השיר הבא הוא אחת הרצועות המצוינות של האלבום, "I'm So Sorry", שהיא הרבה יותר רוקנרולית משאר האלבום שלהם ומשאר החומרים של הלהקה באופן כללי, ואנחנו אהבנו אותה מאוד. הרצועה הבאה היא הסיגנל הראשון של האלבום, "I Bet My Life" שמזכיר מאוד את "It's Time" בבילד-אפ האטי והקצבי שלו.

לאחר מכן עוברים לרצועה "Polaroid", רצועה כיפית ומאוד שאנחנו מנבאים שאם תצא כסינגל, תצליח מאוד כמו סינגלים קודמים של הלהקה. הרצועה השביעית היא "Friction", שגם היא מזכירה מאוד את "I'm So Sorry", היא קצבית, מקפיצה והרבה יותר כבדה, במובן המוזיקלי, לא המילולי, משאר השירים שלה, וגם כאן מדובר ברצועה מעולה. מיד אחר כך מגיעים לרצועה "It Comes Back To You", שקורצת לנו שוב לשירים הקודמים של הלהקה, ומצליחה להרגיע אותנו מהמערבולת שנכנסנו אליה אחרי "Friction", ומשם עוברים לרצועה מרגיעה ומעולה נוספת, "Dream", אנחנו מאמינים שגם השיר יצליח מאוד אם יצא כסינגל רשמי, או אפילו יכול בקלות להיכנס לפסקול כלשהו בעתיד.

הרצועה הבאה היא "Trouble", שהיא טובה ואנרגטית, אבל לא יותר מזה. לאחר מכן עוברים ל-"Summer", שבה ריינולדס חוזר שוב לשחק בגבהים של הקול שלו, כמה שיותר מוכר לנו משירים כמו "Rocks" ו-"Bleeding Out" מאלבומם הקודם. הרצועה הבאה היא "Hopeless Opus", ובמילה אחת, מדובר בשיר מצוין. משם אנחנו עוברים ל-"The Fall", שמעבר לזה שזו הרצועה הכי ארוכה באלבום (6:02 דקות), היא גם הרצועה המסיימת את האלבום המקורי, והיא עושה את זה בצורה מעולה. 

באותו רגע נכנסים לתוך הרצועות של גרסת הדלוקס, עם הרצועה הפותחת: "Thief", שמתחילה בצורה דיי נהדרת, נבנית לאט לאט ומתקדמת לתוך החלק החדש שנכנסנו אליו באלבום. לאחר מכן אנחנו עוברים ל-"The Unknown", שהיא קצת יותר אפופת מסתורין ומזכירה יותר את "Underdog" מהאלבום הקודם. השיר הבא באלבום הוא "Second Chance", ומזכיר לנו קצת יותר חומרים של להקה אחרת, דומה, "Bastille", במובן החיובי של המילה. זו סוג של הפוגה טובה ורגועה מכל השירים שקדמו לזה, ומכניס אותנו באיזי ליישורת האחרונה של האלבום.

"Release" היא הרצועה שקודמת לאחרונה, ומדובר בביצוע אקוסטי מדויק ומרגיע במיוחד של הלהקה, שלגמרי לא צפוי באלבום כזה קצבי, ומצליח לעצור אותנו לרגע. הרצועה האחרונה באלבום היא "Warriors" וזו מרגישה לנו כאילו היא לקוחה מאיזו סדרת דרמה או סרט אקשן טוב, והיא באמת כזו, מדובר בעצם בשיתוף פעולה בין הלהקה לחברת המשחקים Riot Games, כחלק מאליפות העולם של משחק הרשת League Of Legends. הרצועה הזו מביאה בדיוק מה שצריכים: סגירה עצמתית ופשוט מעולה לאלבום חזק, קצבי וכיפי לאוזן. בסופו של דבר, להקת אימג'ן דרגונס נמצאת כאן בערך שש שנים, אבל היא גדלה ומתפתחת בקצב נכון ומהיר, לומדת קצת מהסובבים אותה, ובעיקר משתבחת משנה לשנה ומאלבום לאלבום. ציון בסולם פרוגי: 10/10.