וואן ריפאבליק היא להקת פופ-רוק אמריקאית, שהחלה את דרכה לפני כשני עשורים, אך פרצה לתודעה המוזיקלית העולמית בשנת 2002. מהיותה להקת תיכון, המרכיבה שני חברים בלבד – ריאן טדר, סולן, קלידן וכותב השירים המרכזי, וזאק פילקינס – גיטריסט וזמר קולות הרקע, השתנתה והתפתחה רבות והפכה לאחת הלהקות המוכרות והמוצלחות בתקופה ובעלת תוספת של שלושה חברים נוספים. אלבומיה הגיעו למקומות הגבוהים במצעדי המוזיקה וזכו לתהילה ולהצלחה, הלהקה אף הופיעה בישראל במאי 2015 בסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה.

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• הם חוזרים: מארון פייב משחררים סינגל חדש ושונה במיוחד
• פעורי פה: סיה חושפת את פניה לראשונה!
• מבקשים סליחה: הפלייליסט שאתם חייבים לשמוע לקראת כיפור

"Oh My My", אלבומה הרביעי של וואן ריפאבליק, הוא ה"פרויקט" שמשך זמן עבודתו הוא "הארוך ביותר אותו השקיעה הלהקה על פרויקט אחד", לדבריו של ריאן, תקופה של 18 חודשים. האלבום מכיל 16 שירים, ולפי ריאן "מכיל הכל... אנושיות, כלי נגינה אמיתיים ושירים אמיתיים".

השיר הפותח את האלבום המדובר הוא "Let’s Hurt Tonight", השיר המקסים והרגוע הזה נפתח בנגינת גיטרה קלאסית, מה שמעט מזכיר שירי קאנטרי מצוינים, ונמשך עם קולו המצוין של סולן הלהקה ריאן טדר, המתמשכים עד לסופו, עליהם מתווספות נגינות קלידים ויוצרים שיר עוצמתי ומעניין. האלבום ממשיך בנימה חיובית, עם השיר האופטימי והרומנטי, "Future Looks Good", בליווי אותה נגינת גיטרה מקסימה המשתלבת בהרמוניה מושלמת עם קול הסולן ולמרות היותו פחות קיצבי ויותר אינטימי מהשירים האחרים של הלהקה – הוא לא מאבד מאיכותו ומייחודיותו. פתיחה נהדרת ומרשימה לאלבום.

השיר השלישי באלבום שגם נושא את שמו הוא "Oh My My", גורם למעט הפתעה בעקבות מקצבו האלקטרוני והמקפיץ לאחר שני שירים רגועים יחסית, ההופך לשיר דאנס חדשני, פופיסטי ובעל פוטנציאל להפוך ללהיט הבא מבית הלהקה, המככב בראשי המצעדים. הבא בתור הוא הסינגל "Kids", ששוחרר ביולי 2016, המביא עימו את חזרתה של הגיטרה אך קולו של ריאן מעובד יתר על המידה, דבר שהופך את הסינגל לשיר פופ בנאלי, שנראה כי שאב יותר מדי השראה משירים אחרים שנמצאים ברגעים אלו במיינסטרים העולמי, לכן לדעתנו הסינגל נכשל במצעדים ולא הצליח להתרומם. "Dream" היותר רוקיסטי ואפל מביא איתו שילוב שחוזר על עצמו שיצרה הלהקה בין סגנונה לבין סגנון האלקטרו-דאנס בליווי קולות משונים ולא נעימים לאוזן שגורמים לשיר הזה להיות אחד מהאכזבות הגודלות ביותר באלבום. 

"Choke" לעומת זאת משנה כיוון מוזיקלי ועובר למלודיית קלידים מרגשת ונוגעת ללב, בפזמון מצטרפים אל הסולן קולות רקע מרגשים המעצימים את השיר ובעצם מעלים את הציפיות שלנו להמשך האלבום לאחר שני השירים המאכזבים שהיו קודם לכן. מיד לאחר מכן מגיע "A.I", שיר אלקטרו עם קצב מגניב וכייפי, שילוב בין יכולות הלהקה ליצירת להיטים מהנים לשמיעה לבין מוזיקת דאנס יחודית, עם שיתוף פעולה של פיטר גבריאל שמוסיף גוון קול חדש, שגורם לשומעיו לרצות רק לקפוץ ולרקוד. אחריו מגיע "Better" – שיר ראפ נוקב, קיצבי וייחודי, תוצר של איחוד ז׳אנרים שונים (פופ, ראפ ואלקטרו), המשלב בין סגנון השירה ה"רגיל" של סולן הלהקה לז׳אנר הקשוח,  שיר מקורי ולא צפוי מהלהקה שהפתיע אותנו לטובה ובעצם ממשיך את הקו המצוין שנמשך במשך השירים האחרונים.

ואז מגיע "Born" הנפתח בניגון כלי מיתר אסיאתי למשמע, המשרה תחושת רוגע תחילה אך כאשר השירה של הסולן מתחילה השיר הופך למבולגן ביותר. השיר הוא ללא ספק מיוחד, אבל הייחוד שלו לא מונע את הבלאגן במהלך השיר שמקשה עלינו להנות ממנו. מיוחד אך מבולגן מדי.

"Fingertips" הוא שיר רגוע מאוד יחסית לשאר שירהם של הלהקה, אך גם בעקבות זה גם לא מחדש כלל, עם קצב על גבול המעצבן הוא ללא ספק אחד מהשירים הפחות האהובים עלינו באלבום. מיד לאחר מכן מגיע "Human", שיר עם קצב מיוחד ומקפיץ שמוכיח לנו סוף סוף באלבום הזה שהלהקה מסוגלת לייצר שיר שהוא גם מיוחד וגם כיפי לשמיעה, ללא ספק מכפה על שאר השירים המאכזבים במהלך האלבום. מיד לאחר מכן מגיעים "Lift Me Up" ו"NbHD"', שירים חביבים ופופיסיטים שממשיכים עם הסגנון הכיפי של השיר הקודם. מיד לאחר מכן מגיע לא אחר מהסינגל המוכר והראשון שיצא מתוך האלבום, "Wherever I Go", מדובר כאן על שיר מצוין וסוחף וללא ספק להיט ענקי שאנחנו שמחים שמתשתלט לנו על הפלייליסט.

את האלבום סוגרים "All These Things", שיר שלדעתנו פחות מוצלח באלבום שנפתח בדמוי אקפה וממשיך עם קצב לא נעים במיוחד, ו"Heaven" שהוא גם השיר האחרון באלבום שנותן סיומת חיובית במיוחד עם קצב מעולה ומילים חמודות ודביקות, סוגר את האלבום באופן אופטימי במיוחד.

לסיכום, "Oh My My" ממש כמו שאמר סולן הלהקה בראיון לקראת האלבום הזה הוא שילוב בין הפן האנושי והאישי שמגישה הלהקה ובין הפן האלקטרונקי והממוחשב שהיא שולטת בו, אך האם מדובר פה בשילוב מנצח? ממש לא. דווקא השירים שנפתחו בנגינת גיטרה פשוטה ללא עיבוד מורכב הם אלו שגרמו לנו להתאהב, ממש כמו באלבומים הקודמים של הלהקה, והשירים שבהם הייתה הפקה אלקטרונית גרנדיוזית מאחוריה גרמה לנו להתאכזב כמעט בכל פעם מחדש. האלבום הוא לא יותר מאלבום חביב שמציג שוב הפעם את הכישורים הוואקלים והמוזיקליים המצוינים של חברי הלהקה, אמנם האלבום מזכיר לנו כמה אנחנו אוהבים את הלהקה ואת היצירה שלהם אבל גם מצליח לאכזב אותנו בכמה וכמה מהשירים.

ציון בסולם פרוגי: ★★★★