המוזיקה היא הדבר העוצמתי ביותר שיש בחיינו. מעבר לעובדה שהיא משמשת לאנשים מקום מפלט, לכתיבה ולהלחנה, היא גם מצליחה לגעת באנשים ולגרום להם לרגשות עזים. יש מוזיקה שמשמחת, מוזיקה שמרגיעה, מוזיקה מקפיצה שעושה חשק לרקוד, מוזיקה שמעלה חיוך ומעט מצחיקה, מוזיקה שעוזרת לרפא, מוזיקה שמזכירה תקופות מפעם, מוזיקה קלילה ומוזיקה עם מסר כבד יותר. אבל לא משנה איזה סוג מוזיקה אתה שומע, או לאיזו מטרה, היא תמיד תמיד עושה טוב על הלב.

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• לא שוכחים: השירים שמסמלים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה
• טופ 5: חמשת השירים הטובים ביותר של שון מנדס
• עידו ונה: "אם לא האהבה לא הייתי איפה שאני היום"

כשנתיים לפני המלחמה, חל איסור מוחלט על היהודים לבצע כל מוזיקה מסוג כלשהם, והנאצים דאגו שכל היהודים המוזיקאים יפוטרו מעבודותיהם. ואז בתחילת המלחמה, כששלחו יהודים לגטאות המוזיקה חזרה, וכמובן כפי שתיארתם, לא בצורה חיובית כל כך. הנאצים לקחו אסירים שהם נגנים או מלחינים יהודים, והרכיבו להקות שינגנו מוזיקה בדרך של משלוחים יהודיים לתאי הגזים, המשרפות ומחנות העבודה. נוסף על כך, הלהקות והתזמורות שהרכיבו הוכרחו לנגן בפני המפקדים והסגל הנאצי, כדי לעשות להם כיף ונעים על הלב לפני שהם רוצחים עוד ועוד יהודים. אבל זה לא השימוש היחיד שהיה למוזיקה בגטו. המון יהודים, ואסירי מחנאות כתבו שירים ואופרות בשביל להביע על דף את הרגשות הקשים שחוו. 

קוקו שומאן, ניגן וניצל© Johannes Simon/gettyimages_IL

דוגמא לאחד מהאנשים האלה, שלא הפסיק לנגן בשואה, הוא היינץ יעקב (קוקו) שומאן. שומאן נולד בברלין ב1924 לבית מלא במוזיקה. בשנים הראשונות של השואה, ניגן מעט ואז עבר לגטו בו ניגן עם להקה שהופיעה בסרט התדמית של הגרמנים. לאחר זמן מה, עבר לאושוויץ ושם ניגן עבור אנשי האס אס וטורי הצעידה למחנה העבודה. בכל גטו ומחנה שעבר, הוא ניגן, וכך ניצל, עד שנפטר לפני כארבעה חודשים. לאחר השואה, הוא גילה כי שני הוריו שרדו, והמשיך בקריירה כנגן ג'ז. לפני מספר שנים הועלה בעיר המבורג שבגרמניה מחזה המספר את קורות חייו.