אולי השם לא מוכר לרובכם, אך את עשרות השירים של הפזמונאי והיוצר אבי אוחיון אין סיכוי שאתם לא מכירים. בשיחה עם אוחיון הוא סיפר לנו על המוזיקה ועל איך הכל התחיל, על הביקורות השליליות שלא נחסכות ממנו, על השיר "ממה את מפחדת" שהיה אמור להיות של משה פרץ, וגם חשף לנו טיוטה ראשונית והתחלתית ללהיט הזה.

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• סיכומוזיקלי: כוכבי הפסטיגל בשיר חדש ומרגש
• סטפן ולי בירן מבצעים את "חברים בכל מיני צבעים 2019"
• ממש לא סרט רע: הסינגל החדש של גל אדם

"האמת שבעברי הייתי רקדן, הייתי מורה לריקודים לטינים מגיל 20 עד גיל 30 בערך, ואז בגיל 30 הפסקתי לרקוד לגמרי ופתאום התחלתי לכתוב. עזבתי את הריקוד והתחלתי לכתוב משום מקום. תמיד הייתי מנגן בגיטרה וחברים היו אומרים לי 'אבי איך עוד לא כתבת שיר? תכתוב שיר', אז כתבתי שיר, ואז כל החברים אמרו לי 'בואנה זה שיר יפה', אז כתבתי עוד אחד. וככה התחלתי לכתוב, משם התחילה היצירה. כתבתי וכתבתי, היו לי איזה עשרים שירים. תפסתי כמה חברים והיה לנו הרכב, היינו מנגנים בברים שירים מגניבים שלי שבכלל לא קשורים למזרחית ולמה שאני עושה היום. אחרי שנתיים שהתעסקתי עם ההרכב שלי ועם המוזיקה החלטתי שאני כותב קצת לאחרים דרך איזה חבר שהיה המתופף של שלומי שבת, ואמר לי ששלומי צריך שירים ושאל אם יש לי איזה שיר בשבילו. אז כתבתי לו שיר מזרחי, אמרתי 'יאללה נעשה מזרחית, נעשה דאחקה'. עשיתי לו שיר והוא לקח אותו. כך זה התחיל, שלומי היה הראשון ומאז נפתח התיאבון - אז התחלתי לכתוב עוד שיר ועוד שיר ועוד אחד, עד שהגענו להיום".

"זה תמיד כיף. ברגע שהשיר יוצא לאוויר העולם זה כבר לא בידיים שלנו, אנחנו אחראים לדאוג שזה יצא הכי טוב ושהזמר שהכי מתאים לשיר ישיר אותו, אבל ברגע שהוא יוצא זו כבר חידה מה יקרה. יש גם דברים שנופלים מתחת לרדאר, אבל תמיד כיף כשמשהו מתפוצץ ומצליח".

"'דרך השלום' זה שיר שעשה הרבה מעבר לשיר, הוא התנהג אחרת. קרה משהו כשיצא 'דרך השלום'. אחרי השיר הזה אף זמר לא ידע מה להוציא, כל מי שרצה להוציא שיר לא הוציא אותו. ואז התחלנו להוציא את 'שישי בצהריים', 'טרמינל 3', כל מיני שירי סיפורים קצרים. כשהקלטנו את 'דרך השלום' באולפן ידענו שיש פה איזה משהו מטורף ומגניב, אבל אי אפשר לדעת ולצפות מראש שזה יגיע לעוצמות כאלו".

"האמת שלא. אני לא בא ממקום של איזה מוזיקאי שמנסה עכשיו להצליח ורוצה להתעסק רק במוזיקה כמו הילדים האלה שמסתובבים עם גיטרה ואומרים 'לא מעניין אותי, אני מוזיקאי'. זה לא ככה. המוזיקה התחילה אצלי כתחביב, זה היה נורא כיף לכתוב שירים, ועד היום אני מתייחס לזה ככה למרות שאני הפזמונאי הכי מושמע כבר כמה שנים. אבל גם יש לי עבודה שאני קם אליה כל בוקר. אמנם אני נורא עסוק במוזיקה וזה לוקח מלא זמן, יש לי אולפן בבית וכמעט כל לילה אני עובד עם זמרים אחרים וחיבורים אחרים. אני כל הזמן עסוק בזה אז אין לי זמן לעצור, אני חי את החלום. אני גם אוהב את השקט ואת הפינה שלי, לא יראו אותי ביותר מדי מקומות, אני בעיקר בבית. אני מעדיף ליצור מאשר ללכת להשקות ולהופעות".

"ממש לא. זה ידוע, זה חלק מהמשחק. יש הרבה כותבים שנורא חשוב להם הפרונט, חשוב להם להיראות ושידעו מי הם כל הזמן, ואז גם יש חלק שמנסים להיות בעצמם זמרים. אני לא בתמונה הזאת. אני נורא אוהב את המקום שלי, שאני הולך ברחוב ולא עוצרים אותי להצטלם, שלא מכירים אותי באמת, יש בזה משהו נורא כיף. הציעו לי להשתתף בכל מיני תכניות ריאליטי ובכל מיני פורומים גם של תכניות מוזיקה, ואני מסרב כי לא בא לי. שיתנו לי להישאר איפה שאני, בשקט, אני יודע שעשיתי את מה שעשיתי וגם הזמרים בארץ כולם יודעים. אז אנשים ברחוב לא ידעו, וזה בסדר".

"כשאני כותב שיר אני לא כותב אותו לזמר מסויים, קודם כל זה פשוט לכתוב שיר, לא משנה למי. כשאנחנו מתחילים שיר אי אפשר לדעת מה יצא, רגאטון או מזרחית או דיפ האוס, זה לאן שהמוזיקה לוקחת אותנו, אי אפשר לדעת. וכשבסוף יוצא שיר, אחרי שאנחנו שומעים אותו הרבה יותר קל לדעת למי הוא מתאים. זה גם יכול להתאים להרבה אנשים. שיר אחד יכול להתאים גם לעומר אדם, גם לאייל גולן, וגם לאמיר דדון אפילו. אם זה מיינסטרים טוב זה יכול להתאים כמעט לכל זמר. לא תמיד הזמר הראשון ששומע את השיר הוא המבצע שלו. את השיר 'ממה את מפחדת' משה פרץ הקליט לפני בניה ברבי ואייל גולן. 'מודה אני' היה כמעט אצל כל זמר אפשרי בארץ עד שהוא הגיע לעומר אדם. את "תפסת לי מקום" של בניה ברבי כתבתי בכלל למירי מסיקה, הטקסט כתוב גם בלשון נקבה ובסוף השארנו את זה ככה. על כל שיר אפשר לספר סיפורים איך ולמה. מכוונים שיר למישהו ולפעמים הוא לא רוצה ואז זה זז לזמר אחר, ולפעמים זה גם תוך כדי תנועה. אני יכול לכתוב שיר ואז למחרת במקרה יגיע אליי מישהו לאולפן, ופתאום הוא ישיר את זה. זה נורא דינאמי".

 

"בדיוק לא מזמן דיברתי על זה עם אשתי, שאם לא הייתה מוזיקה בעולם אנשים היו מתים. יש משהו נורא רוחני במוזיקה. זה מלווה אנשים כשהם עצובים, כשהם שמחים, כל שיר יכול להתאים למישהו באיזה רגע ספציפי. גם "ממה את מפחדת" שזה שיר פשוט, יש אנשים שבול בסיטואציה הזו מרגישים כאילו כתבתי את זה עליהם. יש שירים שמתוכם יש משפטים ספציפיים שהולכים עם הרבה אנשים. פעם אחת שלחו לי איזו תמונה של מצבה של בחור שנהרג בתאונת אופנוע בגיל 20, וציטטו על הקבר "שקט מחריש את האוזניים, לא מוצאים דבר שינחם" מתוך שיר שכתבתי לעומר אדם. מילים חזקות, למילים יש כוח היום, ובמיוחד לשירים, אנחנו משפיעים עם המוזיקה שלנו".

"עם הזמן מגיעים לאיזה סול של הבנה לגבי איך שיר צריך להיות בנוי, מה אנשים רוצים לשמוע, מה כיף באוזן. היום אנחנו בדור אחר. פעם היית יכול לשמוע בלדת רוק של שבע דקות, היום שיר צריך להיות שלוש דקות גג ושהוא ילך מהר, לאנשים אין סבלנות וכל יום יוצאים אלף שירים. אנחנו מנסים לשים בשירים כל מיני דברים שיתפסו את האוזן. אנחנו כותבים כאילו לעצמנו, מה אנחנו היינו רוצים לשמוע, ואם אנחנו אוהבים את זה אז יאהבו אותו עוד כמה מיליונים".

 

"אני לא מאמין בדבר הזה ולא רוצה לפתוח עין. אני לא מחכה למוזות כדי לכתוב. יש כאלה שאומרים שבאמצע הלילה הגיעה להם מוזה והם התעוררו באמצע הלילה והתחילו לכתוב. זה לא באמת עובד ככה, לפחות לא אצלי. פשוט צריך לשבת ולכתוב. קובעים שהיום בערב עובדים, יורדים לאולפן, מדליקים את המחשב ומתחילים לנגן. קודם כל מתחילים מהלחן, אם יש לחן טוב אז כותבים לו טקסט. זה יכול לקחת עשר דקות וזה יכול לקחת יומיים, אבל בסוף זה מגיע. בגלל שאני כל הזמן מתחיל מהלחן אז גם אוטומטית יש אנרגיה, אני כבר יודע באיזו אווירה השיר ובאיזו אווירה צריך להיות הטקסט. אם זה שיר שקט הטקסט צריך להיות מרגש, אם זה שיר קצבי הוא לא יכול להיות מרגש מדי כי הוא אמור לשמח, ויש כל מיני חוקים של מה מותר ואסור להגיד. אחרי זה אני בודק את השירים על הילדים שלי, אם הם עפים על זה אז סימן שילדים יאהבו את זה".

"היום בסופו של דבר, השיר עצמו הוא חלק מאוד קטן מההצלחה שלו. יש כל כך הרבה דברים שצריכים להיות כדי ששיר יצליח היום כי המון שירים יורדים גם מתחת לרדאר, והם שירים טובים. ברגע שזמר בא ומקליט שיר, זה שלו. הוא החליט שהוא מקליט את השיר הזה, בעיניו זה טוב. אם השיר מצליח או לא - זה כבר לא בידיים שלנו. יש הרבה מעבר למשל כמות השירים שיצאה באותו השבוע. אם איזה זמר שהוא לא כוכב גדול מוציא שיר ובאותו יום גם אייל גולן ושלמה ארצי ועידן רייכל יוציאו שיר, ולמחרת עוד זמרים מוכרים, אז השיר מתחיל ללכת אחורה כי אנשים מעדיפים לשמוע את האמנים היותר מוכרים. אבל בסופו של דבר אני חושב ששירים טובים לא הולכים לאיבוד. זה יכול לקחת הרבה זמן להניע, יכול להיות שזה גם לא יתפוצץ, אבל יהיו המון אנשים שמאוד יאהבו את זה וזה יגע בהם".

 

מספר לנו אוחיון כי "היום עידן האלבומים הולך ונגמר, אבל לעומר אדם לדוגמא כתבתי עד היום קרוב לשלושים שירים. באלבום הראשון שלו יש לי תשעה, אחרי זה 11 שירים, זאת אומרת לא כולם יוצאים כסינגלים. אז מכירים את "אחרי כל השנים" ואת "מודה אני" ו"בוקרשט", אלו הדברים שיצאו כסינגלים והתפוצצו. אבל מה שלא יצא כסינגל, אוהבי עומר אדם מכירים ואוהבים אבל לא כל המדינה מכירה. זה חלק מהעניין, אי אפשר לדעת. כשאני ומשה פרץ הוצאנו את "מתי" היינו בטוחים שזה יעצור את המדינה אבל הרבה אנשים לא הבינו למה התכוונו בשיר הזה, הקדמנו את זמננו טיפה. זה תפס באיזור תל אביב וזה היה מגניב וזה עבר גלגלצ והכל. אבל אנחנו עפים על זה, אם מבינים אז מבינים ואם לא אז פעם הבאה יבינו. אנחנו ממשיכים לעשות מוזיקה". 

"ביום שאני אתחיל לקבל ביקורות טובות אני אדע שמשהו עם השירים לא בסדר. גם דודו אהרון אמר פעם 'ביום שיגידו לי מילים טובות על האלבום אני אגנוז אותו'. אני לא אשכח שכשיצא האלבום של משה פרץ של "קרמלה", היה איזה כתב שאמר "אם היינו מצליחים להוציא מהאלבום הזה את 'קרמלה', 'כוס של יין', 'בחור חדש', ואת 'טיסה 5325', זה היה אלבום מושלם", ואלו בסופו של דבר השירים הכי חזקים באלבום. לכל שיר יש תפקיד, והתפקיד של "קרמלה" היה לעשות קרנבל והצלחנו לעשות את הקרנבל הזה. אם אנשים ישמעו "ואיך החום פתאום עולה" הם ישר יצעקו "עולה לה לה", זה תפס. לא כל שיר צריך להיות עם טקסט נוגע ומרגש ועמוק. המבקרים בדרך כלל יעריכו יותר טקסט מאשר שיר, אבל טקסט בלי שיר לא שווה כלום. אנשים ששומעים שיר, צריך לקרות להם משהו באנרגיה הכללית, צריכים להישאב פנימה, וזה מה שהרבה מבקרים לא מבינים. הם לוקחים את השיר ומפרקים וקוראים את הטקסט. אי אפשר לקרוא רק טקסט, צריך להקשיב לשיר. אני אישית לא יכול להבין טקסט בלי שאני שומע אותו בתוך שיר".

"בסופו של דבר עבדתי כמעט עם כולם, וכבר עכשיו אני עובד על המון שיתופי פעולה עם הרבה זמרים חדשים שלא עבדתי איתם כמו מוקי ואברהם טל. היום אני בשלב שבא לי ששירים שלי פשוט יצליחו, פחות משנה לי מי שר אותם. אם יש לי שיר טוב ביד, מבחינתי לא מעניין אותי אם עומר אדם ישיר אותו או שמוקי ישיר אותו, העיקר שזה יצליח. ככה אני יודע גם לתת את השיר למי שאני יודע שהשיר יותר יצליח איתו".

"קודם כל, מי שלא חרוץ בדבר הזה ולא באמת אוהב את זה, שלא יתעסק בזה. שלא יחפש כסף ויגיד 'אני רוצה לכתוב כדי להרוויח מזה כסף' כי ככה זה לא יקרה, זה צריך לבוא ממקום אחר. בסופו של דבר הם יתפרנסו מזה אבל צריך הרבה סבלנות. צריך לכתוב ולכתוב שירים ולהמשיך לשלוח אותם לזמרים כל הזמן, כי הם שומעים. כל זמר שמקבל שירים שומע הכל, כי היום יש מצוקת שירים. אם תקחי את השירים אין תעשיה. לא כולם פה כותבים ומלחינים, לא כולם פה זה חנן בן ארי וישי ריבו, אין הרבה יוצרים, יש חלק מאוד קטן, תמיד יצטרכו שירים. אז שימשיכו לכתוב".

עוד ממשיך ואומר - "בהתחלה אתה כותב שירים ואתה בטוח שהשירים שלך הכי יפים בעולם, אבל המאה שירים הראשונים יהיו הרבה פחות טובים מהמאה שיבואו אחריהם. זה ככה, אין מה לעשות. המוח זה כמו שריר, כמו בנק של מילים, אוספים עוד ועוד מילים ועוד לחנים וכל צליל שאתה שומע נכנס למאגר של המוח ואתה מתפתח, אתה מבין איך שיר צריך להיות בנוי. מהרגע שמתחיל השיר עד שמגיע הפזמון אסור שתעבור איזה דקה, זה צריך לקרות מהר, השיאים צריכים להגיע מהר בשיר. זה לא מספיק שיש בית טוב ואז מזלזלים בפזמון, צריך פזמון חזק. יש הרבה טעויות שיוצרים צעירים עושים בקטע הזה. איזה ערב אחד בניה ברבי בא אליי ועשינו על האש, חגגנו את ההצלחה של "תפסת לי מקום", וירדנו לאולפן ורצינו להתחיל שיר. התחלנו את ההתחלה של השיר "עכשיו הלב פתוח" בלי הפזמון, ולמחרת הוא בא אליי כדי לכתוב פזמון. כתבנו פזמון ובניה הקליט אותו, וזה פשוט לא היה טוב והבנו שהבתים יותר טובים. עשינו פזמון חדש, הוא הקליט אותו שוב, ואני יושב בספה באולפו ושומע שזה לא מספיק טוב. היה הכי קל להגיד שפשוט נוציא את זה ככה, אבל אז פתחנו מיקרופון ואחרי עשר דקות הגיע הפזמון של השיר, וידענו ישר שזה זה. צריך לא לוותר. כשיודעים שזה לא מאה אחוז צריך לנסות ולהתאמץ עוד קצת עד שיודעים באמת שזה טוב. ואז כשזה טוב, אי אפשר להתווכח עם זה".