רוני אלטר מגיל צעיר הבינה שהמוזיקה היא המסלול שלה בחיים. אחרי כמה צעדים משמעותיים בתעשיית המוזיקה בישראל, עברה לפריז והתחילה לבנות לעצמה את הקריירה מחדש, וכבר אחרי האלבום הראשון הייתה מועמדת לגראמי בצרפת כפריצת השנה. תפסנו את אלטר לשיחה על העבודה עם קרן פלס, על ריאליטי, ועל הגעגוע לישראל.

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• סטפן ולי בירן מבצעים את "חברים בכל מיני צבעים 2019"
• ממש לא סרט רע: הסינגל החדש של גל אדם

"אני בטור באירופה עם האלבום שלי שיצא פה בתחילת השנה, אני גרה בפריז כבר שמונה שנים, ועכשיו אני בטור עד מאי".

"התחלתי לעסוק במוזיקה בגיל שמונה, הייתי במקהלה קלאסית חמש שנים ואז הייתי בתלמה ילין בג'ז, ואז הייתי בלהקה צבאית. הדבר הראשון שעשיתי אחרי שיצאתי משם, באופן די מפתיע, זה שני דואטים עם אריק איינשטיין. אחר כך הייתי במטרופולין ועשיתי איתם שני אלבומים, וב-2010 עשיתי את האלבום הראשון שלי בארץ. נולדתי לבית די אומנותי. אבא שלי הוא מלחין ועושה קולנוע, ואמא שלי שחקנית ואחותי במאית אופרה, אז זה מאוד היה בבית. נולדתי לתוך זה, זה היה די ברור שלשם אני אלך".

"היא כתבה לי לא מזמן, לפני ממש מעט זמן, היא בן אדם שעובד מאוד מאוד מהר שזה דבר שאני מאוד מתחברת אליו כי גם אני אוהבת לעשות הכל מהר. היא הציעה לי את זה ותוך שבוע כבר הקלטתי, ותוך שבועיים היא כבר הייתה פה וצילמנו את הקליפ. זה היה די מפתיע שלא יצא לנו עדיין להיפגש עד אז, וממש הייתה התאהבות משיחה ראשונה. השם של השיר מאוד מרגיש למה שאנחנו הרגשנו".

"קרן הייתה מאוד פתוחה לכל שאלה שהייתה לי או לכל דבר שרציתי לקחת לכיוון שלי. היא פשוט בן אדם מאוד קסום ופתוח שאוהב מוזיקה בצורה שאני מאוד יכולה להזדהות איתה. זה היה מאוד כיף וטבעי, ומאוד נעים מההתחלה ועד עכשיו".

"קודם כל העניין של השפה הוא מאוד מפריע. אני מתגעגעת לדבר עברית אם זה בראיונות ואם זה סתם בסופר. זה לא הבית שלי אבל כבר הרבה שנים אני כאן אז זה לאט לאט מתחיל להרגיש כמו, אבל זה שונה בהכל. בארץ עשיתי כל כך הרבה דברים מגיל מאוד צעיר, עשיתי את הדואט עם דודו טסה שהרבה אנשים מכירים, ויש לכל אחד איזושהי דעה עליי מכל מיני דברים שעשיתי. בפריז הכל התחיל נקי, מאפס, והייתי צריכה ממש להתחיל הכל מההתחלה וזו משימה מאוד קשה, אבל משתלמת בסופו של דבר. אבל זה היה ממש להתחיל מאפס משהו שבארץ כבר מצאתי את המקום שלי והיה לי איזשהו בסיס".

"הבית שלך זה איפה שהמשפחה שלך והחברים שלך ואיפה שנולדת ומדברים את השפה שלך, אין מה לעשות. ואני עדיין מגיעה כל שלושה חודשים, ועדיין מגיעה בכל בחירות (למרות שזה כבר מתחיל לעלות לי הרבה כסף, קצת הגזימו). אז המקום שאני מרגישה בו הכי בבית זה ישראל, אין מה לומר".

"נראה לי שהספונטניות זה מה שחסר לי. הצרפתים לא באמת לא נחמדים כמו שטוענים עליהם הרבה, אבל קודם כל מי שלא מדבר צרפתית הם מיד לוקחים צעד אחורה כי הם לא מבינים אנגלית, אז הם פשוט נהיים קצת חרדתיים וזה מצטייר קצת כאילו הם לא נחמדים. אבל אני מתגעגעת לספונטניות, כל דבר פה צריך לתאם מלא זמן מראש וכל דבר צריך לתאם, ואם שולחים מייל אז יכולים לענות לך על זה רק אחרי שבועיים, הכל נורא איטי. אני קצת מתגעגעת לפלואו ולזרימה הישראלית".

"אני מאזינה לכל כך הרבה דברים אז קשה לי להגיד שהמוזיקה שלי תואמת את זה, כי אני באמת אוהבת לשמוע המון סוגים של מוזיקה. אבל אני כן מרגישה שבתוך השירים שאני כותבת יש את כל הטעם שלי מהול בצורות שונות. את המוזיקה שאני עושה אני כותבת באנגלית. גדלתי על מוזיקה ישראלית והשפה העברית מאוד חשובה לי, אבל בשנים האחרונות יותר נוח לי לכתוב באנגלית. אם אני שומעת פופ הכי טראשי ועד מוזיקה קלאסית וכל מה שיש ביניהם, אז זה לאו דווקא המוזיקה שאני עושה אבל מכל דבר אני לוקחת השראה גם אם זה לא בדיוק הז'אנר שלי".

"אני אף פעם לא חשבתי במונחים כאלה, אני מודה. בגלל שאני עושה את זה מגיל כל כך צעיר ובגלל שגדלתי לתוך זה, וגם אני מדור אחר של לפני ריאליטי ולפני שה"כוכבות" הייתה העניין. לא שיש בזה משהו רע, פשוט אני מדור אחר. אני חושבת על כל הזמרים שמגיעים לכוכב הבא וכל התכניות האלו, וזה פשוט משום דבר להגיע פתאום ללב המיינסטרים, זה יכול לבלבל את המוח חבל על הזמן. יש משהו בדור הזה של לפני הריאליטי, שאתה עובר את כל הדבר הזה על בשרך, ואת העליות והירידות, ולהיות הרבה למטה. כל התהליך הזה של להתרומם בהדרגה ולא בבום. אז יש בזה משהו קצת פחות מסובב את המוח אבל פשוט ככה גדלתי, אז אני לא יודעת להגיד לך. לגבי ה"פריצה", ברור שדברים יותר גדולים יכולים לקרות, אבל נגיד האלבום שהוצאתי פה בצרפת, שזה האלבום הראשון שהוצאתי בצרפת, הייתי מועמדת איתו לגראמי כפריצת השנה. שזה היה מאוד מפתיע ומשמח, אבל זה לא אומר שהגעתי לאיזשהו שיא. כל הזמן צריך לעבוד ולהמשיך, ואם אתה לרגע נח מישהו יכול לתפוס את המקום שלך. זו עבודה מאוד מאוד קשה התעשיה הזאת ולהיות בפרונט ושאנשים כל הזמן שופטים אותך ושיש להם מה להגיד. אבל זה בסדר, אתה כותב ואתה יוצר בשביל קהל ולא בשביל עצמך, אז צריך לקבל את זה שלא כולם יתחברו ושזה תהליך שלוקח זמן. ואני אוהבת שזה לוקח זמן, אני לא אוהבת שדברים מגיעים במהירות כי הם גם נעלמים באותה המהירות".

"היום אני לא רואה סיבה ללכת מבחינתי. אולי אם הייתי צעירה בעשר שנים. או שבעצם לא, זה לא כל כך מתאים לי. גם כשאני רואה היום את האודישנים של כל המתמודדים האלו ואני מנסה לדמיין מה הייתי שרה באודישן, אני אפילו לא מצליחה לחשוב על איזה שיר הייתי שרה מרוב שזה לא מתאים לי. אבל קצת יש בי מקום שטיפה מקנא באנשים שהולכים על זה ובאים להגשים את החלום הזה, כי זאת הדרך עכשיו. יש כל כך הרבה ריאליטי של מוזיקה, וזאת הדרך כאילו ה"קלה", אבל היא לאו דווקא הדרך הקלה כי היא קצת מסוכנת לאנשים שהם לא מספיק חזקים נפשית. זה ממש יכול לבלבל התשומת לב הבלתי פוסקת הזאת שברגע אחד יכולה להפסיק אם אתה לא מוכיח את עצמך, ואז אתה יכול ליפול מזה ממש. בגדול אני מעריכה אומץ, אז בגלל זה אני מפרגנת לאנשים שהולכים לשם."

"הייתי מאוד רוצה, לא יודעת איך זה משתלב, אבל כל מה שקשור לכלבים בגדול הייתי רוצה לשלב ולעסוק בו. אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות עם זה, אבל חיות באופן כללי זה דבר שאני בטוחה שיום אחד יקחו יותר מקום בחיים שלי מעבר לכלבים שיש לי. הכלבה שלי נמצאת בכל שלב של ההלחנה בחדר, היא מאוד אוהבת לבוא כשאני מנגנת. אולי יש משהו במלודיות שלי שמדבר אליה".

"אני ממש אוהבת את השיר "Truth Hurts" של ליזו. אני ממש אוהבת להקשיב לה, היא מדליקה בעיניי, וספציפית השיר הזה ממש מרים לי".