אין ספק שרן דנקר הוא אחד הכוכבים הכי אהובים בישראל. עם קריירת משחק ומוזיקה, אליה חזר לפני כשנה וחצי באלבומו "משהו אחר". הוא מספר לנו בראיון מיוחד על הטירוף שנהיה מהשיר החדש, ההשראה שמגיעה למרות המצב, האהבה לקהל, הפחד מהקורונה, על כך שאין אלבום חדש בדרך, אבל המון סינגלים והעובדה שהוא לא נותן לשום דבר לעצור אותו.

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• עדן חסון משחרר שיר חדש שהודלף בעבר
• עדן מאירי בסינגל חדש: "היה אמור לצאת שיר חפלה, אבל דחיתי כי לא נעים"
• טיילור סוויפט: "סקוטר בראון מוציא אלבום שלי ללא רשותי"

איך אתה מעביר את הזמן בתקופת הקורונה?

"שאלה טובה. בגדול אני משתדל לעשות כמה שיותר דברים שאני אוהב כמו לנגן, עכשיו כבר אי אפשר כל-כך להזמין חברים ולנגן, אבל בהתחלה הייתי עושה לייבים באינסטגרם וממש נהניתי מזה, כי מצאתי דרך אחרת להתבטא. חוץ מזה אני ישן ואוכל מלא, אני משתדל לרקוד, אני עולה לגג ורוקד. מדי פעם אני עושה עם איתי ועם אסיה, הבת הגדולה שלנו, עמידות ידיים וכל מיני תרגילי אקרובטיקה שהיא מלמדת אותנו, היא ממש מעולה בזה. בניתי על הגג מן זולה כזאת, מלאה בכריות ושטיחים. אני עושה גם הרבה הליכות, מבלה זמן עם המשפחה ומוצא יותר זמן לחשוב ולהשתעמם, גיליתי שלהשתעמם זה מאוד טוב".

למה?

"כי זה גורם למשהו יצירתי לקרות. בדרך כלל ביום-יום כשאני משתעמם אז אני מיד הולך ועושה משהו, אני מזיז את זה הצידה כזה. ועכשיו, דווקא כשאני משתעמם, עולה לי פתאום רעיון, לכתוב משהו, לנגן משהו, ליצור, ממש כמו הקליפ של השיר החדש. השיר בעצם היה מוכן, אבל הקליפ בא משעמום של הרגע, זה היה ממש לא מתוכנן".

אז אתה מרגיש שיש לך יותר השראה בתקופה הזאת?

"כן, אני לא יודע להגיד בדיוק למה, ניסיתי להבין באמת למה יש לי השראה בתקופה הזאת. אני חושב שיש משהו באמנות שאתה מגיע למצב קיצון, אתה עם הפנים לקיר ואתה בהישרדות כלשהי וזה מוציא מהנפש משהו שמאוד רוצה להתבטא ולצעוק את הצעקה שלי. אולי זה מהפחד הקיומי, אולי מהשעמום אולי זה בגלל השקט ואולי זה גם הכל ביחד. יש משהו בשקט הזה שנותן יותר להגיע לנפש ולתודעה. כי הרי ביום-יום אני מסיח את עצמי בהמון דברים. זה מרגיש שפתאום כל העולם נהיה כל כך קטן וזה גורם לחמלה ולהשראה שהיא לא חייבת להיות חיובית או שלילית, זה פשוט משפיע".

איך הייתה העבודה על השיר עצמו?

"השיר 'כשאומרים לי לא' זה טקסט שכתבה נועה גולנדסקי. הוא נכתב בכלל משיחה של נועה ושלי על המצב בארץ ועל התחושה של האזרח הקטן מול קובעי החוק. הייתה תקופה שכל הזמן סגרו מסיבות, המשטרה הייתה מגיעה ומנתקת את המגברים. הטקסט היה אצלי איזו תקופה וניסיתי להלחין אותו בכל מיני הזדמנויות ולא ממש הגעתי למשהו שאני אוהב. שלחתי את הטקסט הזה למפיק שקוראים לו שי רביב, שלא עבד בארץ במשך שנים והיה עובד בלוס אנג'לס עם מוזיקאים מאוד גדולים. הוא חזר לארץ והלחין את הטקסט הזה יחד עם יוסף באך. השיר נכתב לפני כמה חודשים, בלי שום קשר לקורונה, הוא נכתב כשיר מחאה. משהו בתקופה הזו שאנחנו נמצאים בה גרם לשיר לקבל משמעות חדשה ואני חושב שזה אחד הדברים הכי מדהימים באמנות - אתה יוצר משהו ואין לך מושג את מי הוא יפגוש ואיפה".

"לשיר הזה ספציפית יש עוד גרסה, שהיא גרסה יותר "אלימה" ויש בה משהו יותר מחאתי, היא לוקחת את השיר למקום אחר. שתי הגרסאות מדהימות בעיניי ושונות בתכלית אחת מהשנייה, למרות שזה אותו לחן ואותו טקסט, אבל זה ממש שתי גרסאות שונות: אחת שיש בה משהו מאוד קשוח, ואחת, זו שיצאה, שהיא בעצם גרסת "דאנס". לא הייתי בטוח איזה גרסה אני רוצה להוציא ואז הגיעה הקורונה, עלינו לגג, שמנו את גרסת הדאנס ופתאום אנשים התחילו לרקוד על הגגות לידי, פתאום הבנתי שיש משהו בגרסה הזאת שהוא מאוד נכון לתקופה. בסוף, מה שמקבל את המקום בגרסה הזאת זה 'כשאומרים לי לא לרקוד - אני רוקד יותר' ואני חושב שזאת הגרסה שהכי מתאימה לזה. אני חושב שבעתיד אני אוציא גם את הגרסה שלא יצאה כבונוס, כשנהיה מסוגלים להכיל את זה".

הצלחת השיר עומדת בציפיות שלך?

"הרבה יותר. האמת שהכנתי את עצמי שיכול להיות שיהיה קצת קשה בגלל התקופה ושאולי זה לא זמן טוב להוציא שיר, הרבה אנשים גם אמרו לי שזה אולי לא הזמן הנכון, אבל זה כל כך בער בי וכשהתחלתי לעבוד על הקליפ קיבלתי המון סרטונים מאנשים והיה לי ברור שאני הולך להוציא את זה ושאני רוצה שזה יהיה בחוץ. זה התחיל הכי בקטנה ממני, רוקד על הגג עם המשפחה שלי. אחרי זה עוד אנשים שלחו לי סרטונים ועוד רקדנים, שחקנים ועוד המון אנשים שהכנסנו לקליפ. באיזה שהוא מקום עשיתי את זה גם בשביל האנשים שהשתתפו בקליפ. הדבר הזה הפך לוויראלי וזה די מטורף. אנשים משתפים סרטונים שלהם רוקדים וכל יום אני מקבל עשרות סרטונים ומיום ליום הדבר הזה גדל, לא חוויתי דבר כזה וויראלי".

יש עוד מוזיקה חדשה בדרך? 

"כן, יש כמה דברים שונים ומגוונים. חוץ מהשיר שיצא עכשיו, יש עוד שיר שכבר מוכן, עם קליפ ואני מאוד רוצה להוציא אותו, בסגנון שלו הוא לא רחוק מהשיר הזה, יש בו הרבה מאוד אנרגיה. חוץ מזה יש עוד איזה שיר שאני עובד עליו עכשיו בפרויקט שאני עדיין לא יכול לדבר עליו ויש כל מיני דברים שקורים כרגע בדרך. אני מאמין ומקווה שהקורונה תחלוף ומה שיישאר יהיה משהו שנוכל לחיות איתו. מדברים כל הזמן על זה שהעולם ישתנה, בטח ובטח עולם התרבות שגם ככה הוא די אחרון בשרשרת הזאת. בכל התחומים אנשים חטפו מכות גדולות, אבל אני מסתכל על זה ממקום של אמנים כי אני מרגיש את זה על בשרי וגם רואה את זה יותר. כמובן הדבר הבסיסי ביותר - אין פרנסה ואם אתה רוצה לעשות משהו אתה צריך לעשות אותו לבד. אני מקווה שלאט לאט נצליח להתחזק ולהיות יצירתיים".

אתה מפחד שהתקופה הזאת תימשך יותר מידי זמן וזה יפגע בך מקצועית?

"אני מסתכל על חברים שלי שמשחקים בתיאטרון לדוגמה. יום אחד הם קיבלו טלפון לא לבוא לעבודה ואין להם מושג מתי הם יחזרו לעבוד כי גם כשתיגמר הקורונה אנחנו לא יודעים כמה זמן ייקח לצאת מהמגבלות האלה. כמובן גם מוזיקאים, שלהופיע זה ה'לחם והחמאה' שלנו, אין בכלל צפי לאן הדבר הזה הולך וזה מטורף. חשוב לי להדגיש לא מדובר רק המוסיקאים ושחקנים ורקדנים מדובר בעשרות אלפי אנשים שעובדים מאחורי הקלעים שקולם לא נשמע עכשיו בכלל. אני מוצא את הבמה להתבטא לפחות הם גם את זה לא מקבלים ובלעדיהם אנחנו האמנים כלום ושום דבר ביום יום. אנחנו משלמי מיסים כמו כולם ולא הגיוני שהמדינה תפקיר אותנו בשעה הקשה הזאת. כשאסרו על התקהלות היינו הראשונים להפסיק לעבוד ואנחנו נהיה האחרונים לחזור לעבוד. הטלוויזיה היא המקום היחיד שיכול לשרוד כרגע, אז אני מקווה שבאמת יתנו מקום לכולם. אמנם נותנים כרגע את הבמות האלו לאמנים, אבל בעצם לא משלמים להם, או שמשלמים מחיר שבקושי מספיק לממן את הנגנים. אבל אני חייב להגיד את זה ולהתוודות, גם אם לא ישלמו לי שקל, אני אמשיך לעשות אמנות כל החיים, גם אם אני לא אתפרנס באגורה. זה לא שיש לי בחירה, זה הצורך שלי לקיום. אני כבן אדם, רן חליל דנקר, הצורך הבסיסי שלי הוא ביטוי, בשביל זה אני מתעסק באמנות וחשוב לי להתבטא, חשוב לי שהאמנות שלי תמשיך אבל אסור לנצל את זה. אסור לנצל את הצורך הבסיסי הזה ועדיין מגיע לאמנים להתפרנס, רצוי שזה יגיע לכל אוזן שיכולה לעזור בדבר הזה ויש דרך לעזור. אני גם מבין את הצורך לעזור לגופים שונים, למשל הבריאות, קודם כל, ברור, אני מבין את זה, אבל גם לא לזנוח לחלוטין את הרוח. אם נהיה אנשים בריאים אבל לא תהיה לנו תרבות ואמנות אז אנחנו נהיה אנשים מאוד אפורים ואומללים".

לפני כשנה וחצי הוצאת את האלבום "משהו אחר" שהיה למעשה אלבום ביוגרפי ומאוד אישי. חששת מהצעד הזה?

"לא חששתי מזה. זה היה מאוד מעניין לעבוד על זה כי זה אימת אותי עם מלא דברים שעברתי מאז שהייתי ילד קטן, אבל מאוד רציתי לחשוף את זה והתרגשתי לחשוף את עצמי. הרגשתי שאחרי הרבה שנים שמכירים אותי בצורה מסוימת בא לי לחלוק ולחשוף עוד חלקים שבי, עוד ניואנסים ואני מאוד שמח על המהלך הזה כי אני חושב שלא הייתה לי ברירה, אלא לעשות אותו אפילו בשביל ליצור שירים כמו עכשיו. אני מרגיש שהיום אני יכול להרשות לעצמי להתנסות ביותר סגנונות מוזיקליים ומרשה לעצמי להתנסות ביותר סוגים של שירים, אחרי שכבר הוצאתי את 'תעודת הזהות' שלי החוצה".

ומה נראה באלבום הבא?

"אני לא יודע אם יהיה אלבום הבא, ואם יהיה אלבום בטח ייקח לזה זמן. אני חושב שבשלב הזה קשה לי מאוד להגיד או לחשוב באלבומים, כי כרגע במהלך החודשים האחרונים אני עובד על סינגלים וכל סינגל הוא שונה ועם מפיק אחר ויוצרים אחרים. אז בינתיים אני לא רואה אלבום ואני חושב שבתקופה הקרובה זה יהיה סינגלים. אלבומים זה מסוג הדברים שאם הם יוצאים הם יוצאים. אם יהיו לי מספיק שירים שאני ארגיש שהם מתקשרים אחד עם השני ואני ארצה לשים אותם באלבום, אני אעשה את זה, אבל אני לא מרגיש חובה לעשות את זה היום".

איך הקהל הגיב לשינוי המוזיקלי שלך, קיבל את זה?

"אחד הדברים שאולי קצת הקשו על האנשים עם המוזיקה שלי, כשהוצאתי את 'שווים' ב-2007 זה הלך מאוד עם רוח התקופה ועם מה ששידרתי, ופתאום כשהוצאתי את האלבום 'משהו אחר', לאנשים שזכרו אותי מדברים מאוד מסוימים היה קצת יותר קשה עם זה. כמובן שלא לכולם ואני לא רוצה להכליל, אבל לחלק. אני שמח שעשיתי את זה כי זה חלק ממי שאני ואני לא מתכוון להתבייש בזה או להסתיר את זה, להפך. בכלל, אני חושב שכיום הכוח שלנו כבני אדם הוא דרך ביטוי וחשיפה. מותר לנו כבני אדם גם לחפש ולהתבלבל ולחפש את ההגדרה שלך כבן אדם ולשנות אותה כל יום, עד היום שמתים בעיניי, זה לא אומר שאתה צבוע, או שקרן, זה אומר שזה המקום שאתה נמצא בו היום. בסופו של דבר כשאתה מתבגר, אתה מבין שהאהבה הכי חשובה בעולם היא האהבה שלך לעצמך".

הופתעת מההצלחה של הקאמבק המוזיקלי שלך?

"אני חושב שזאת הזדמנות להגיד, כי אני כמעט ולא אומר את זה ולא כל כך יוצא לי להגיד את זה ככה - כשרק התחלתי להופיע עם האלבום 'משהו אחר' אז שאלתי את עצמי - 'מי יהיה הקהל שלי אחרי כל כך הרבה שנים?'. זה שאתה מוכר, ואפילו אם אתה עושה מוזיקה שאפשר להתחבר אליה, זה לא מספיק כיום בשביל להביא אנשים להופעות, אתה בונה את הקהל שלך מההתחלה ואני יכול לראות את זה עד עכשיו, שהקהל נבנה. זה לוקח המון זמן אבל אני חושב שאחד הדברים הכי חזקים שלמדתי, הוא שאני כל כך אוהב את הקהל הזה ושכמות האהבה והדרך שכל הקהל עשה איתי בשנה וחצי האחרונות הן לא מובנות מאליו בכלל. שבאו ונסעו לכל מקום בארץ ויודעים את כל המילים וצועקים את זה מקדימה, זה הכי רוקנרול שיש בעיניי, זה החלום. לקח לי הרבה זמן להבין את זה כי כל הזמן ניסיתי להשוות את זה לאחרים ופתאום, בהופעה האחרונה הבנתי שאני כזה בר מזל שיש לי קהל כל כך לויאלי ורעב ואני רואה את האהבה בעיניים וזה ממלא אותי בכזה אושר. אין לי ספק שאנחנו נעשה עוד דרך מדהימה ביחד".

לא מזמן נערך בזום איחוד של כוכבי "השיר שלנו" בהנחיית אורי גרוס, יוצר הסדרה. איך זה הרגיש לחזור לזה אחרי שעברו 16 שנה מאז?

"קודם כל זה היה מטורף לראות את כולם. מצד אחד עברו כמעט עשרים שנה וכולם השתנו מאוד אבל מצד שני הרגשתי בשנייה שאנחנו שוב נמצאים בחדר ביחד, שזה היה די מטורף. אנשים לחלוטין השתנו והתבגרו אבל אני חושב שממש לטובה. זה היה מרגש, לראות את כולם ואיך לכל אחד נהיה צבע משלו. כשהיינו צעירים היינו נורא פעורים, גם בהתרגשות ובכל מה שקרה, אף אחד מאיתנו שנכנס לזה לא ידע שזאת הולכת להיות כזאת הצלחה מטורפת. אפילו כשזה הצליח, לא דמיינתי ש-16 שנה אחרי יתחילו לשדר שוב את כל הפרקים ב-yes ודור שלם של ילדים, נוער ומשפחות יגדל על זה עוד פעם. מה שהיה יפה לראות במפגש הזה היה שכל אחד מהאנשים תפס את המקום שלו, את הצבע שלו. כל אחד עשה כל כך הרבה דברים שונים ומגוונים מאז שכמעט שכחתי שכולנו היינו באותה סדרה, באותו מסך והייתי מאוד גאה, הרגשתי מאוד גאה להיות חלק ושותף בזה".

זה גרם יותר לרצות לעשות איחוד אמיתי?

"יש דיבור על זה כבר המון זמן. בסופו של דבר אורי גרוס ויואב צפיר יצטרכו להרים את הכפפה ואז נראה לי שלא תהיה התנגדות, אבל מי יודע?".

מפריע לך לפעמים שלא מפסיקים לשאול על הסדרה בזמן שעשית לא מעט דברים מאז?

"לא. הבנתי באיזה שלב שרובנו נוסטלגיים. בסופו של דבר זה מזכיר לאנשים תקופות טובות ועם השנים למדתי לקבל את זה ואני שמח שאנשים יכולים להיחשף לאמנות שלי, גם דור אחר וחדש דרך 'השיר שלנו. בסופו של דבר, כל חשיפה כזאת גורמת לאנשים, אם הם אוהבים את זה, לראות עוד דברים שאנחנו עושים".

עד כמה חשוב או מפריע לך מה שאנשים אחרים חושבים עליך?

"כיום, באמת לא אכפת לי כל כך. אני עושה את מה שאני עושה ואני גאה באנשים שבאים ומתחברים לדברים שלי ואני אוהב אותם בחזרה, ואלה שלא אוהבים או לא מתחברים - אני לא שם עליהם את הפוקוס, אני מבין שמותר להם ושזאת זכותם. אני חושב שזה דווקא טוב, כשאתה עושה משהו אמיתי ואתה הולך עם עצמך תמיד יהיו אנשים שלא יאהבו את זה, תמיד. אבל אלו שיאהבו, יאהבו יותר ויתחברו אליך ממקום חזק, אמיתי ועוצמתי יותר".

נמשיך בקו הנוסטלגי, לפני כמה חודשים נערך סקר באתר ובו נשאלו הגולשים איזה כוכבים ירצו לראות בפסטיגל 2020, וכמובן שאתה נמנית בין השמות הראשונים ברשימה. אתה חושב שזה משהו רלוונטי עבורך, למרות שעבר הרבה זמן מאז שעשית פסטיגל?

"עשיתי שלושה פסטיגלים רצוף וזה היה די מטורף. באיזה שהוא שלב אמרתי לעצמי 'די, אני לא יכול יותר, מספיק' ואז גם נסעתי לניו יורק. האמת שראיתי את הסקר ודי הופתעתי ממנו, זה הצחיק אותי שפתאום השם שלי נמצא שם. אבל האמת שאם תגיע הצעה כזאת אני אשקול אותה בחיוב".

נחזור שנייה לנושא הקורונה - מפחד מהיום שאחרי?

"כן. היום חשבתי על זה, איך שהתחילו ההקלות שאלתי את עצמי מה הלאה ואיך זה הולך להיות. אני קצת מפחד שעלול להיות 'גן חיות' וכולם ינסו להיות בכל מקום, זה עושה לי קצת תחושה מוזרה ואני באי-וודאות, לא יודע לאן זה הולך. כי באיזה מקום קצת התרגלנו לכל הדבר הזה. אני חושב גם על היום שאחרי, אם נצטרך לצאת עם כפפות ומסכות, יש משהו כל כך לא טבעי בלא לגעת בבני אדם, לא לחבק ולא להתקרב, המרחק הזה הוא מאוד מוזר. אני מקווה לטוב ואני מתגעגע בטירוף למשפחה שלי - לאמא שלי, לאבא שלי. אני חושב שדברים מחלחלים אלינו בלי שאנחנו יודעים ושנבין מה קרה פה רק בעוד כמה זמן".

בעקבות התקופה, מה הדבר הראשון שתעשה כשהיא תיגמר?

"וואו. הראשון זה לקחת את המשפחה שלי ולנסוע לטייל בארץ, לנסוע לכנרת. אני מתגעגע בטירוף לכנרת ולשחות שם כל היום".

יש המון בני נוער שמתחילים את דרכם המוזיקלית מוקדם. אתה חושב שזו החלטה נכונה או שהם צריכים לחוות את הילדות כמו שהיא?

"אני לא יכול לריב עם העולם, העולם תמיד היה שייך לצעירים אבל אני חושב שהיום, כשמסתכלים על כל תכניות הריאליטי, אפשר גם למצוא שם מוזיקאים ואנשים מעולים, כמובן שלא רק משם, אבל העולם באמת הולך למקום הזה. כוכבות כמו בילי אייליש או דואה ליפה, שהן נורא צעירות, והן עושות את זה באמת הכי טוב שיש. גם בארץ, יש לא מעט אמנים צעירים שהם אדירים. מצד שני, תמיד שאני מסתכל על תכניות ריאליטי ומסתכל על אלו שצעירים ממש, בני 16, אני קצת מפחד, כי לא משנה מה גודל הכישרון - עדיין יש משהו בלהתבגר ולהבין מי אתה שלוקח זמן. אתה יכול לצאת עם משהו ומאוד להצליח איתו מבחינה מסחרית, אבל לא להיות מסוגל להבין את זה. אתה צריך לבוא ממקום נורא חזק, וזה גיל שקשה מאוד להיות בו".

"אני לא אומר שלא צריך לעשות את זה, אבל כן הייתי מייעץ שיהיו אנשים סביב אותם הצעירים שייקחו את הדברים בפרופורציות ויעזרו לזכור שזאת רק עבודה. להכיל את האומץ זאת עבודה מאוד קשה, כי אתה לא יכול להוריד את הרגל מהגז ואתה צריך ליצור כל הזמן ולהיות כל הזמן על הדבר הזה. אני בגיל תשע עשרה וחצי התחלתי לצלם את 'השיר שלנו' ואני חושב שרק שנים אחר כך הבנתי כמה הדבר הזה גדול. מגיל קטן הבנתי שזה לא עולם כזה זוהר כמו שחושבים שזה, אלא עולם שעובדים בו מאוד קשה, עולם קשוח. מצד שני, ההצלחה שחוויתי בגיל עשרים הייתה מטאורית ומאוד מהירה יחסית לישראל וזה בלבל אותי באיזה אופן. אני חושב ששווה מאוד לעשות את הדרך ואם אפשר אז כן ללכת לסדנאות כתיבה, לפיתוח קול ולנגן עם חברים. גם אם אתה כבר עושה דרך במוזיקה, אז חשוב להישאר עם רגליים על הקרקע, ליהנות ולהרוויח את הנעורים, כי הם לא יחזרו. אני גם חייב להוסיף, יש כאלו שהם כל כך מוכשרים שהם פשוט חייבים לעשות את זה, נגיד אור עמרמי ברוקמן ואלה-לי להב בעונה האחרונה של 'הכוכב הבא לאירוויזיון', זה היה מדהים לראות את זה".

ולסיום, מה אתה מאחל לעצמך?

"אני מאחל לעצמי בריאות, פיזית וגם נפשית בתוך כל התקופה המשוגעת הזאת, לי ולכל האנשים שאני אוהב, ולכולנו, בכלל. אני מאחל לעצמי שלא אפסיק להיות בן אדם שמחפש, שואל שאלות ומגלה את העולם. אני חושב שזה הדבר שאני הכי שמח שיש לי בתכונות שלי - אני תמיד מחפש עוד כשאני לא מרגיש שהגעתי לאיזה מקום".