כבר למעלה מעשור שלי בירן (31) נמצא תחת אור הזרקוריםבתור אחד מהשחקנים והזמרים האהובים והמוערכים כשמאחוריו שלל פרויקטים במשחק ובמוזיקה. הבוקר (ג') הוא משחרר את הסינגל החדש שלו - "לרקוד כשעצוב", ולכבוד המאורע המשמח, תפסנו אותו לשיחה מרגשת על המוזיקה, העשייה, המשפחה ועל מה שביניהם.

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• שילוב מנצח: שיר געגועים חדש לעידן רייכל ועדן בן זקן
• For You: השירים הנוסטלגיים שכיכבו השבוע בטיקטוק
• סיכומוזיקלי: עברי לידר ואגם רודברג בשיתוף פעולה חדש

הראיון עם לי, מתקיים בפלטפורמת ה"זום" כיאה לתקופה המורכבת. עם חיוך המשרה אווירה של רוגע ופתיחות, הוא מספר בנינוחות על התקופה הנוכחית מסלון ביתו במושב, אליו עבר ממש לאחרונה יחד עם אליאנה. "זו תקופה מאוד מעניינת, של התבוננות פנימית. זו הזדמנות להיות בבית אחרי שהיינו רגילים להיות כל הזמן בחוץ לעבוד ופתאום שמו לנו 'סטופ'" מספר בירן. "יש סיבה טובה לכל דבר, כמובן שיש דברים מאוד קשים בתקופה הזאת, כמו משפחות שאין להן מה לאכול ולא יודעות איך יסגרו את החודש, וזה נורא". 

ואיך אצלכם?

"אצלנו ברוך השם טוב. אני מניח רגע בצד את ההפסד הכספי שבא עם התקופה כי כל עוד אתה לא רעב ללחם ואתה בריא, בדגש על הבריא, אז הכל טוב. אני באמת נהנה מהתקופה הזאת. אני נהנה להיות בבית, אני נהנה להיות עם אליאנה כל יום ואני נהנה לגדל את הכלב שלנו רינגו. אני בעיקר מתגעגע למשפחה שלי ולארוחות משפחתיות, אבל אני חושב שכשכל זה יסתיים, ואני מרגיש שאנחנו באמת קרובים לזה, אנחנו נעריך גם את העובדה שאפשר לשבת בארוחות שישי ואפשר לחבק ולהיפגש עם חברים ואפילו ללכת לבית ספר. אומנם אליי זה פחות קשור בשלב הזה של החיים, אבל אני בטוח שכל ילד רצה יום אחד שלא יהיה בית ספר כי אין לו כוח והוא רוצה להישאר בבית ופתאום זה כבר לא ככה ורוצים לחזור לשגרה. בסופו של דבר משתדלים ממש לקחת את התקופה הזאת ולראות את הטוב שיש בה ולמנף את העשייה".

בוא ניקח 10 שנים אחורה בזמן. איפה אתה נמצא? 

"אני בן 21. אנחנו בסוף ינואר, אז כנראה שלפני כמה ימים סיימתי את הפסטיגל השני שלי והכרתי את אליאנה בדיוק. גרתי בתל אביב עם מישהי בשם אלונה שהייתה חברה שלי שלוש וחצי שנים והיום היא חברה ממש טובה שלי ושל אליאנה. גרתי לסירוגין בתל אביב ובכפר סבא. עוד לא לגמרי עברתי לגור עם אלונה ועדיין לא עזבתי את הבית של ההורים שלי לגמרי. זו הייתה תקופה שצילמתי בה את 'ילדי ראש הממשלה', הנחתי ב'ניקלודיאון' תכנית ועשיתי מוזיקה. פחות או יותר הייתי באותה אמונה שיש לי עכשיו. הייתה לי קצת פחות אחריות בחיים אבל חוץ מזה לא כל כך שונה".

ובכל זאת, עשור. מה השתנה מאז?

"אני חושב שלמדתי הרבה דברים על עצמי, עברתי את שנות העשרים שלי, זה עשור אחר בכלל. הבנתי יותר מה אני רוצה ומה אני צריך, שזה הרבה יותר חשוב ממה שאני רוצה. עברתי הרבה דברים בדרך, הרבה התמודדויות. נפלתי, קמתי, עצרתי והמשכתי. צברתי עוד ניסיון בדברים שאני אוהב, ההורים שלי התגרשו וזה לימד אותי המון על המשפחה והיחסים עם ההורים שלי ועם האחים שלי. אני חושב שבעיקר התבגרתי וצברתי עוד כלים כדי להיות מדוייק יותר. אני לא מאמין בטוב יותר. למדתי גם לעזור לאנשים אחרים עם הכלים שרכשתי כדי שיגלו בעצמם עוד דברים".

אתה שלם עם השינוי הזה?

"בטח. אני מאוד אוהב את החיים שלי וכשאני קם בבוקר אני קם עם חיוך והולך לישון עם חיוך. הדבר הכי טוב שקרה לי בעשור הזה הוא שמצאתי את האישה של חיי, והתארסתי. עכשיו אני מחכה שנוכל להתחתן כי יש לה משפחה מאוד גדולה וצריך להכניס את כולם לאותו אירוע, ואז השלב הבא זה ילדים".

כאמור הבוקר יצא הסינגל החדש של לי - "לרקוד כשעצוב". גם הפעם, מגיע עם הסינגל משהו חדש ומפתיע שלא ציפינו אליו, צבעוני ורועש אך במקביל ממוקד ואפל. "זה שיר שמדבר על געגוע למשהו שהיה וכבר אין. זה שיר של חיפוש. על הרגע שמחפשים בו", מספר בשקיקה וממשיך, "כתבתי על אהבה שהייתה והיא איננה ואתה מתגעגע, וזה קצת מזכיר לי את מה שקורה עכשיו שאנשים מתגעגעים למה שהיה לפני הקורונה. מתגעגעים לחיבוק, לחברים, למשפחה או שמתגעגעים להתאהב באיזה בר או בכל דבר אחר. מה שאני אומר זה שהחיים ממשיכים, הם לא עוצרים, הם כל הזמן בתנועה. בשיר אני אומר שגם כשאנחנו במקום הזה שאנחנו מתגעגעים ולא מצליחים עדיין צריכים להמשיך לרקוד. הריקוד הזה זה לא רק ריקוד במועדון, זה בקצב של החיים - אתה צריך להמשיך לחיות. גם אם עצוב לך, אתה מתגעגע למישהו ואתה לא יכול כרגע למצוא אותו או להתאחד איתו - אתה חייב להמשיך את התנועה ולמצוא את הדרך שלך להמשיך לרקוד בחיים האלה".

יש התרגשות באוויר?

"כן. האמת שבדיוק דקה לפני שהתחלנו ניתקתי שיחה עם הבמאי של הקליפ הזה, חבר ילדות שלי שקוראים לו תום פקטור שהיינו יחד במגמת מוזיקה. היינו המתופפים של המגמה והוא מכיר אותי עוד מלפני שהקהל הכיר אותי ושבכלל ידעתי שאני רוצה להיות זמר. הוא הכיר אותי בתקופה שבכלל רציתי להיות מתופף. אמרתי לו שאני כל כך מתרגש בגלל שזה שיר שאני לא חושב שהוצאתי שיר דומה לזה אף פעם. הוא קצת לא צפוי ואני מאוד שמח מהתוצאה ובכלל בכל שיר שיוצא יש התרגשות עצומה. ברגע שזו יצירה שאתה כתבת והלחנת והפקת אז זה כמו בייבי קטן שלך. תמיד אתה מתרגש וזה לא עובר, גם בשיר המיליון אתה מתרגש".

איך הייתה העבודה על השיר?

"הייתה עבודה ממש מעניינת ושונה ממה שאני בדרך כלל עושה, וזה גם מה שהגניב אותי בתוך הדבר הזה. אני לא אוהב לחזור על עצמי, אני אוהב לחדש גם בתור כותב, גם בתור מבצע וגם בתור שחקן. בקליפ הזה אני משחק דמות שהיא לא אני והיא מאוד שונה ממי שאני. את השיר הזה כתבתי יחד עם שמעון יחיא. שמעון, בא מהעולם המוזיקה. הוא גיטריסט שהקהל מכיר אותו מאוד טוב, גם אם לא בשם הקהל מכיר את הגיטרה שלו, את הבוזוקי שלו וגם את העוד (כלי נגינה מיתרי, נ.א) כמעט בכל השירים הכי אהובים. בין אם זה "שני משוגעים" של עומר אדם או השירים של סטטיק ובן אל, עדן חסון, אייל גולן ועוד המון זמרים גדולים.

"שמעון אף פעם לא כתב שיר, ובזמנו שיצרתי את "תני לי סימן" אז באתי אליו שיקליט לי כלי שנקרא 'טאר' זה כלי פרסי וגיטרות. היה לנו חיבור ממש טוב והוא ממש אהב את השיר הזה והוא אמר לי 'אתה יודע גם אני רוצה לכתוב שיר יום אחד' ואז אמרתי לו טוב, אז בוא נכתוב את השיר הזה ביחד וקבענו סשן לכתוב שיר ושמעון ישב באולפן ואמר לי 'עשיתי לך הפתעה' ואז הוא הביא לי שני חבר'ה, קוראים להם עידן ורם. הם מפיקים מוזיקליים צעירים וכבר תוך כדי שאנחנו כותבים הם יכינו ביט ואנחנו לא נצטרך להתעסק בכל החלק הטכני אלא רק ביצירה".

"אני זוכר את עצמי ברגע הזה שפתחתי את הדלת וראיתי שני אנשים שאני לא מכיר. בדרך כלל שאתה יוצר אתה יוצר משהו ממקום מאוד אישי, עם אנשים שיש לך חיבור איתם ופתאום ישבו לי שם שני אנשים זרים ואז הבנתי שיש לי שתי אופציות - או שאני אומר לשמעון 'שמע אחי פחות מתאים לי ואני אחזור ביום אחר ונהיה רק אתה ואני' או שאני זורם ונראה מה יהיה. בסוף החלטתי ללכת על האופציה השנייה, ואני מאוד שמח שעשיתי את זה. בעצם השיר הראשון ששמעון כתב אי פעם זה השיר הזה, 'לרקוד כשעצוב' ועידן ורם היו איתנו שם בחדר והיו שותפים לעיבוד ובחלק הטכני ובמנגינה ובכל דבר. אני חושב שזה אחד השירים שעבדתי עליו הכי קשה אי פעם. במשך חודשים זה היה כזה 'פינג - פונג' ביני לבין שמעון לבין עידן ורם והקלטנו חלק בבית שלי וחלק באולפן של שמעון והקלטנו חלק בכל מיני מקומות. לקח לנו זמן כי הויז'ן שלנו היה לשלב מהעולם ששמעון מגיע ממנו, שזה פופ ים תיכוני, ומהעולם שלי שזה מוזיקה יותר מערבית, קצת יותר אנגלית ואמריקאית. השילוב הזה של המזרח והמערב הוא מקורי וייחודי כדי ליצור איזשהו סאונד שלא שמענו עדיין ולוקח זמן כדי להגיע אליו. זה קצת כמו לסלול דרך חדשה, נגיד שביל חדש בשדה שעוד לא הלכו בו. אז אתה צריך להזיז את כל העשבים והענפים שמפריעים כי אף אחד עוד לא הלך בו, ולכן זו עבודה מאוד קשה ואני מאוד אוהב את התוצאה. אני זוכר גם את אליאנה בכל מיני שלבים של ההכנות, כי יש בשיר הזה גם אלמנטים שהם ים תיכוניים, ואני זוכר את אליאנה מקשיבה לזה ולא מבינה מה היא שמעה עכשיו ואז אני אומר לה 'כן - כן, זה שילוב של שני הדברים'. אני ממש נהנתי מהתהליך".

בשנים האחרונות אנחנו מקבלים ממך יותר ויותר כיוונים וצדדים חדשים במוזיקה שאתה יוצר. אתה מתכוון להמשיך להפתיע או להישאר על אותו הקו?

"אני לא מנסה להפתיע בשביל הקהל, אני בעיקר מנסה להפתיע את עצמי כדי לא להישאר במקום, כדי לאתגר את עצמי. אני חושב שהדבר כי גרוע שאומן יכול לעשות לעצמו זה לשים איזשהי גדר שתוחמת אותו ואת הסגנון שלו ואת הדרך שבה הוא יוצר, כי רק כשאתה פורץ את הגבולות שלך אתה מגלה על עצמך עוד דברים. בתור מישהו שאוהב מוזיקה באופן כללי, לא רק באיזשהו סגנון מסויים, אז אני גם ממש נהנה מהמגוון שיש במוזיקה ולא להישאר על איזשהו קו אחד - כי אז פשוט ישעמם לי וארגיש ש'אוקיי אם כבר עשיתי שיר שדומה לזה אז למה לעשות אותו שוב פעם? למה לא ליצור משהו חדש?'"

מאיפה אתה לוקח את ההשראה לשירים שאתה יוצר?

"אני לוקח השראה מהחיים, מכל דבר בחיים. זה יכול להיות מהחיים שלי זה יכול להיות מחיים של חבר או של מישהו שהוא קרוב אליי, זה יכול להיות גם משהו שראיתי בחדשות או משהו שקראתי בספר או ראיתי בטלוויזיה. זה יכול להיות שאני ממציא עכשיו סיפורים ומפליג לעולמות, עף על הדימיון שלי. אני חושב שבסופו של דבר הנשמה שלנו מושפעת מכל כך הרבה דברים שהכל זה ההשראה שלנו. גם תמיד אתה איכשהו מביא את הזווית שלך לדברים שזה בעיני הדבר הכי חשוב כי אתה יכול גם לספר סיפור של מישהו אחר אבל מהעיניים שלך, מאיך שאתה רואה אותו ואז זה תמיד הופך גם איכשהו להיות הסיפור שלך, הזווית שלך על סיפור מסויים".

במקביל לקריירה המוזיקלית אתה מתחזק קריירת משחק מרשימה לא פחות לאיזה עולם אתה יותר מתחבר - עולם המשחק או עולם המוזיקה?

"זו שאלה ששואלים אותי הרבה. בעיני הם מאוד דומים. גם איך שאני מתייחס למשחק וגם איך שאני מתייחס למוזיקה. אני לא כל כך אוהב לבחור ביניהם, אני אוהב לשלב בניהם וזה מה שעשיתי ב'תני לי סימן' וגם ב'לרקוד כשעצוב', בקליפים אני משחק דמות שהיא לא אני, ושאני מצליח ושזה קורה אני מרגיש מסופק. גם בסדרות שאני כותב להם שירים, כמו ב'אובוי' או סדרות אחרות שבהן אני משחק ובין אם זה להוציא שיר שהקליפ שלו אומר שאני צריך לשחק דמות שהיא לא אני, נגיד, בשיר 'לרקוד כשעצוב' אני ממש משחק דמות שהיא לא אני".

 

 וזה מקשה על העבודה לצאת ככה מאיזור הנוחות?

"אני חייב להגיד שאני לא מרגיש שהעבודה שאני עושה היא קשה כי אני כל כך אוהב אותה, שגם אם אני עושה משהו שהוא מאתגר או לצורך העניין נניח ב'שעת נעילה' שאני צריך לשחק חייל פוסט טראומתי באמצע מלחמה נוראית - זה לא פשוט לעשות את זה. אבל אני מרגיש שאני כל כך אוהב את מה שאני עושה שגם כשאני חוזר עייף, מותש וגמור עם סימנים כחולים על הגוף אני מאושר וכיף לי כי צלחתי איזשהו אתגר מאוד גדול וחדש, צברתי עוד חוויה מטורפת שאני יכול להכניס לתוך ספר הזכרונות שלי. אני לא מרגיש שזה מקשה, אני מרגיש שהתברכתי שאני עושה את מה שאני אוהב".

במהלך התקופה האחרונה צילמת סדרה חדשה בכיכובך, "מאנקיז" (שם זמני נ.א). איך היה על הסט?

"היה מגניב. אחד החברים הטובים של שזה תובל שפיר היה שם שבדיוק דיברתי איתו בטלפון ואיחלתי לו מזל טוב, גם איחלתי לו ביום עצמו אבל ביום עצמו הוא היה במין התבודדות כזאת עם בת הזוג שלו והיום הוא חזר אליי ובאמת דיברנו וממש נהנתי מזה. נהנתי לצלם את הסדרה הזאת גם הייתי עם תובל ורוני דלומי, שאנחנו חברים באמת המון המון שנים, וגם הייתי אחרי 'שעת נעילה' שזו סדרה מאוד כבדה ורצינית. פתאום הייתה סדרה הרבה יותר קלילה ומגניבה ומצחיקה על השליחים המגניבים האלה והכרתי שם אנשים חדשים שלא עבדתי איתם עדיין, בין אם זו מאיה ליבני או עומר נולדמן, בן זיני ונוה צור שרציתי לשחק איתו מלא מלא שנים ולא יצא לי. אני מכיר אותו, יש לנו הרבה חברים משותפים וגם נפגשנו לא פעם והוא מצחיק של החיים, אבל לא יצא לי לעבוד איתו לפני. היה לנו ממש כיף ומצחיק ופתאום להתעסק בחומר הזה זה היה כל כך כיף. לפי דעתי הולכת לצאת סדרה מה זה מגניבה".

לא תקופה קלה להרים פרוייקט. איך התמודדתם עם הקשיים?

"זו באמת תקופה מורכבת לצילום ונכנסנו גם לבידוד במהלך ההפקה, אז חוץ מלהיות בבית אתה לא יכול לראות אנשים כי אם חלילה את נדבק, אתה מכניס הפקה שלמה לבידוד. זה מאוד ממקד אותך. אני אפילו חושב שזה הופך אותך להיות יותר ממוקד מבדרך כלל. כשאתה מצלם סדרה בקורונה, גם אם סיימת מוקדם, אתה הולך הביתה ולא לשום מקום אחר ואז אתה עובר על הטקסטים עוד הפעם שוב ושוב ואתה מתכונן עוד ופתאום מגיעים לך עוד רעיונות. היו לי כמה מקרים בסדרות שאתה מגיע לבמאי, במקרה הזה אמיל בן - שמעון, אמרתי לו שיש לי רעיון לסצנה הזאת והזאת ופתאום מכניסים דברים שלא היו שם קודם ויוצרים דברים מצחיקים ברמות שלא היו קיימים לפני כן. אז יש לזה המון המון יתרונות והאנשים שאתה עובד איתם זה אותם אנשים ואתה אפילו לא רואה משפחה וההפקה הופכת להות המשפחה שלך. האמת שגם אח שלי עבד שם, אז הייתי איתו כל יום כל היום וזו בכלל הייתה מתנה אדירה. גם את הסרט של אליאנה ושלי, שאני לא יכול לפרט עליו, צילמנו בקורונה וזה היה אתגר".

אחת מהסדרות שהכי מזוהות איתך זו "החממה" ובתקופת הקורונה המון אנשים חזרו לראות את החממה. איך אתה מסביר את זה שסדרה שירדה לפני מספר שנים עדיין אחת מהסדרות המדוברות בארץ?

"אני יכול לדבר אך ורק בשמי וזו רק דעתי, אבל אני חושב ש'החממה' היא שילוב של כמה דברים ממש טובים שיצרו משהו מנצח. הדבר הראשון הוא שזו סדרה שכתובה ממש טוב. הסיפור שלה, הדמויות שלה, גם איך שהיא הופקה. זו סדרה שממש ממש השקיעו בה. ובראש ובראשונה - גיורא חמיצר ששם את כל כולו בסדרה הזאת והוא איש מאוד מאוד מוכשר כמו שכולם יודעים, ואני חושב שזה ממש היה הבייבי שלו. הוא רצה לעשות סדרה שהיא תהיה גם מצליחה ברמה מסחרית, אבל גם איכותית. סדרה שאם תראה אותה עוד עשר שנים או עוד עשרים שנה אתה תוכל להתחבר אליה. הייתה הפקה מאוד טובה. הדבר השלישי והאחרון הוא הצוות של השחקנים שאני חושב שכל אחד הביא מעצמו לדמות".

"בשנה האחרונה, בזכות התפקיד ב'תאג"ד', פתאום דניאל ליטמן עלה על המפה ואנשים פתאום התחילו לומר 'וואו איזה שחקן מדהים דניאל'. אני מכיר את דניאל המון המון שנים ואני חייב להגיד שהוא משחק שם לא פחות טוב מב'חממה', ואני חושב שהוא משחק שם מדהים. אני אומר את זה גם לגבי גאיה ששיחקה את אלה-לי ובכלל לגבי כל השחקנים - דר, ליאור וג'וי שכבר כוכבת בין לאומית בסרטים. אני ממש חושב שכל אחד מהשחקנים הביא את עצמו לתוך הדמות והיו לנו צילומים מדהימים. אף אחד לא התייחס אל הסדרה הזאת כסדרת נוער, התייחסנו לזה כאל סדרה רגילה לכל דבר שהגיבורים שלה בני 17. אני חושב שהקהל הרגיש שהשקיעו בו גם אם הוא לא יודע לשים במדויק את האצבע על מה היה מאחורי הקלעים או איך היה נראה התסריט ואיך כל שחקן התכונן ליום הצילום. יש לי המון המון הערכה לקהל ולא סתם אני קורא להם 'מעריכים' ולא בשמות אחרים, לא סתם אני שומר על קשר מאוד הדוק איתו. אני חושב שהקהל שלי הוא סופר אינטיליגנטי. אני חושב שהנוער שלנו הוא לא פחות מגאוני ואנחנו נמצאים במדינה שאומנם מורכבת מכל מיני סיבות, אבל האנשים שנמצאים במדינה הזאת הם האנשים הכי מיוחדים בעולם. אני לא אומר את זה סתם, אני אומר את זה מכל הלב כי זה מה שאני מאמין בו".

את השנים האחרונות מבלה בירן לצד בת זוגו, אליאנה תדהר, ובמהלך השנה האחרונה התארסו השניים פעמיים. הראשונה הייתה כשלי כרע ברך והציע ומאחור יותר תדהר הציעה גם היא לחיות לצידו את שארית חייה. את רגעי ההצעה המלאים הם שומרים ביניהם. "בגלל שאתה נמצא בזוגיות שהיא מאוד ציבורית, יש רגעים שאתה רוצה שהם יהיו רק שלך, אחרת כל החיים שלך הופכים להיות ציבוריים. זה משהו חשוב לאיזון של כל בן אדם. כשהצעתי לה היינו בבית, היא הייתה מאוד מופתעת והיו שם המון דמעות, כמובן של אושר והתרגשות. זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים שהיו לי בחיים. אחרי כמה חודשים פתאום היא עשתה לי הפתעה והציעה לי להתחתן איתה בחזרה. ממש הופתעתי, לא היה לי שמץ של מושג שזה עומד לקרות. היא אמרה לי שהיא לא רצתה רק להגיד כן, שהיא רצתה גם לומר שהיא רוצה להתחתן איתי ולעשות משהו שהוא גם אקטיבי. אנחנו בית מאוד שיוויוני ואנחנו גם מאמינים בשיוויוניות. אנחנו לא בית של - 'את מבשלת ואני מוציא את הזבל כי נשים במטבח וגברים זורקים את הזבל'. אנחנו עושים הכל מהכל, כמו שצריך ומדהים לשמוח פעמיים מהדבר הזה, מאוד התרגשתי".

אז מה מצפה לנו - חתונה ענקית וזוהרת או משהו קטן ואינטימי?

"וואלה אני לא יודע להגיד לך. אני מוכרח לומר שהנטייה שלי היא לקטן ואינטימי אבל כרגע אין כל כך מה לתכנן. למרות שבדיוק התחלנו בימים האחרונים להתחיל לדבר על זה שאולי נתחיל להרכיב רשימת מוזמנים ראשונית, אז נראה, לא יודע".

מתי ידעת שאליאנה היא אחת?

"אני יודע את זה כמה שנים טובות. לא מיהרתי להציע כי בהיה לי ברור זה זה. אני חושב שידעתי את זה די בהתחלה של הקשר וזה היה ביום כיפור. אני זוכר שישבתי בבית כנסת ואת יודעת אתה מתפלל כל היום, לא אוכל ופתאום קיבלתי הארה שנכנסה לכל הגוף שלי והבנתי שכן, אני הולך להיות איתה לכל החיים, זה מה שאני רוצה".

מרגיש שאתה מוכן לאבהות?

"אני מרגיש שקודם כל אני רוצה להתחתן כי אני מרגיש שזה הסדר הנכון. אז קודם כל נתחתן ואחר כך נתקדם הלאה. אני יכול להגיד לך שרינגו עושה עבודה, הוא עושה לנו אימון לא רע והוא מתוק. מה שכן, אם את שואלת אותי מה החלום הכי גדול שלי אז זה ללא ספק זה  להיות אבא ולא רק אבא, אלא להיות אבא כשאליאנה היא האמא ושתהיה לו משפחה משלנו. אני מקווה שזה יהיה בשנים הקרובות".

השנה זכיתם בפעם השלישית בפרס "זוג השנה של גולשי פרוגי". איך ההרגשה?

"הדבר הראשון שעולה לי לראש זה כל כך לא מובן מאליו. זה מן פרס שהקהל נותן לך לא על עבודה שעשית, אלא אפילו יותר מרגש מעבודה. אנחנו חיים בעידן שהכל מהיר. מלא אנשים מצליחים, אנשים רוצים שיהיה להם כסף ולמצוא מהר את הדרך שלהם בעולם, אבל בסופו של דבר עבודה וקריירה זו לא המהות של הבן אדם. המהות זה למצוא אהבה, למצוא מישהו או מישהי שיחד הם הופכים להיות שלם, מלווים, תומכים ונותנים בראש אחד לשני, מיישרים אחד את השני והופכים אותך להיות יותר טוב בתור בן אדם. לפני שאתה אמן, שחקן או זמר אתה אדם ואתה צריך שזה יהיה הבסיס לכל מה שאתה עושה, ובעצם נותנים לך פרס על זה שאתה באיזשהו אופן שומר ומטפח את הדבר שהכי חשוב בחיים - האהבה שלך, הזוגיות שלך. זה ששמים לב לזה, אני מרגיש שזה כמו שהקהל אומר לנו 'אתם בדרך הנכונה', אפילו אם זה קהל צעיר ואין לו המון ניסיון במערכות יחסים זה מן סוג של 'אנחנו רואים אתכם ואתם נותנים לנו השראה איך לאהוב בצורה טובה, מכילה ואוהבת'. אני חושב שזה הפרס הכי טוב שיכולתי לבקש יותר מכל פרס אחר, אז בעיקר אני מתמלא בהוקרת תודה לקהל הזה ששנים תומך בנו ותמיד שם בשבילנו וזה מדהים".

 אתה מרגיש שלם במקום שאתה נמצא בו?

"בטח. בכלל, אני מרגיש שלם גם עם המקומות בדרך שהייתי פחות מדוייק עם עצמי וגם עם המקומות שאני מסתכל אחורה ואומר לעצמי שהייתי יכול להתנהג יותר טוב גם איתם אני שלם, כי זה הוביל אותי למי שאני היום. אני חושב שסך הכל אני משתדל מאוד להיות בן אדם בריא, מאוזן מעצמו ומשתדל לתת מתי שאני יכול למישהו אח, בין אם זה חבר, בן משפחה, אח או בן אדם זר ברחוב. אני משתדל ממש לעשות טוב בעולם מהמקום הקטן שלי, ממה שאני יכול לעשות אז אני שלם לגמרי עם איפה שאני נמצא היום".

מה המוזיקה מהווה עבורך?

"זאת האהבה הראשונה שלי. הפעם הראשונה שהתאהבתי במישהי הייתה במוזיקה, לא בילדה, כי המוזיקה לפני הכל. לפני שאני זמר או כותב, גיטריסט או מתופף אני פשוט מעריץ של מוזיקה. אני חושב שמוזיקה גילתה לי הרבה על הרבה דברים בעולם. היא עזרה לי לבטא את עצמי עוד לפני שהתחלתי לכתוב בכלל, כשהקשבתי רק לשירים של אומנים אחרים. היא עזרה לי לבכות כשהייתי עצוב, היא עזרה לי 'לצלול' כשהייתי צריך רגע להפסיק לחשוב, היא עזרה לי להירגע, היא לימדה אותי על רומנטיקה. גם בסרטים, שזה דבר שאני מאוד אוהב הדבר הכי אהוב עליי זו המוזיקה".

ומתי האהבה הזאת מתממשת ואתה מחליט שאתה רוצה להיות מוזיקאי?

"אני ידעתי שאני רוצה להיות מוזיקאי בגיל מאוחר. אני התאהבתי במוזיקה עוד כשהייתי ילד. יש סיפור שההורים שלי מספרים לי שכשהייתי בן תשעה חודשים הייתה לי דלקת ריאות והיינו בבית חולים ולא הייתי מוכן ללכת לישון עד שלא היו שמים לי את הקסטה של המוזיקה, את הקלטת של המוזיקה של 'נוער שוליים', שזו להקה למבוגרים, לא שירי ילדים. זה אומר עליי הרבה דברים. הבנתי שאני רוצה להיות מוזיקאי כשהייתי בכיתה י', זה היה אחרי שהתחלתי לתופף קצת ואז כשהתחלתי לנגן בלהקה. דווקא לא הייתי בפרונט, הייתי בתופים מאחורה, הרגשתי את האנרגיה הזאת של להיות חלק מהרכב ולנגן כאן ועכשיו. הרגשתי אנרגיה שממלאת לי את כל הגוף. זה כמו קסם, כמו אבק פיות ששמים לפיטר פן כדי לעוף. זו תחושה שאתה אומר לעצמך: 'וואו, יש לי הרגשה שאני הולך לעשות את זה כל החיים'. לא שאני בחרתי בזה, זה בחר בי. אני פשוט ידעתי שאיכשהו אני הולך להתעסק סביב הדבר הזה, כל החיים והשאר היסטוריה".

בפסטיגל האחרון היית אחד מהכוכבים הבולטים, ובאמת לאורך השנים שירייך כבשו את במות הפסטיגל. מאיפה מגיע החיבור החוזר לבמה הגדולה?

"קודם כל בתור ילד אמא שלי הייתה לוקחת אותי ואת האחים שלי בכל שנה לפסטיגל. תמיד אהבתי לראות את המופע הזה. אני חושב שזה אחד המופעים המושקעים שנעשו פה ונעשים פה מדי שנה, כבר 40 שנה שזה מטורף, ואני מאוד מאוד את העבודה שלי ואת העבודה עם הצוות של הפסטיגל. יותר מהכל אני אוהב לפגוש את המשפחות ואת הילדים. השנה לא ראינו את הקהל פנים אל פנים, אבל בדרך כלל אני פשוט נהנה מהזכות הזאת שיש לך לעמוד על במה ולראות 32 אלף איש שבאים מדי יום לצפות בך ולהסתכל להם בעיניים. אומנם אתה לא מצליח לראות את כולם, אבל אתה מסתכל על הקהל ומחייך אליהם כשאתה שר את השיר שלך. אני לא אומר את זה במילים, אבל אני מחייך אליהם ואני רוצה להגיד להם - 'אני אוהב אתכם ואני רק רוצה שתחייכו ותשמחו עכשיו, זה הזמן שלכם להינות ולהתחבר אחד עם השני דרך הסיפור שמסופר פה על הבמה'. אחר כך חוזרים הביתה ומדברים על הפסטיגל ועל איך היה ויש התרגשות וזה מן משהו שמחבר את ההורים והילדים. הרגע הזה שאתה רואה את הילדים וההורים שלהם ביחד נהנים ומבין שיש לך את הזכות להיות חלק מהדבר, אתה מרגיש מאוד בר מזל וזה החיבור שלי לפסטיגל".

נראה אותך בעוד פסטיגלים בעתיד?

"אם יציעו לי בטח, למה לא".

מהם היעדים והמטרות לשנת 2021?

"היעד הראשון שאני מציב לעצמי זה להתחתן. בעזרת השם להוציא אלבום כי יש לי אלבום כתוב שמחכה לצאת. הרבה שנים לא הוצאתי אלבום, הוצאתי הרבה מאוד סנגלים, אבל לא אלבום. אני מקווה שהסרט שלי ושל אליאנה יצא, זה סרט שאנחנו עובדים עליו הרבה מאוד זמן הוא מאוד קרוב לליבנו ומדבר הרבה על דברים שמאוד חשובים לנו כבני אדם. יש לי עוד כל מיני תכניות, אבל אני חושב שאני רוצה כמו בכל שנה שקודם כל נהיה בריאים ואני רוצה להשתפר בתור בן אדם. אני רוצה להיות בן זוג יותר טוב, בן יותר טוב, אח יותר טוב, נכד יותר טוב ושנוכל לחזור לשגרה. אני רוצה השנה להיות עם המשפחה שלי כמו שלא היינו אף פעם. אז נראה שחתונה, להיות עם המשפחה, אלבום וסרט - אלו המטרות שלי".

במהלך השיחה הזכרת לא פעם את הקשר שלך עם אלוהים. איך אתה מגדיר אותו?

"אני חושב שקודם כל אפשר לקרוא לזה אלוהים ואפשר לקרוא לזה בכל מיני שמות אחרים. כל אחד בדרך שלו. אני מבחינתי אלוהים הוא הכל. אלוהים הוא הקלמטינה שגדלה לי בגינה, הוא נמצא בתוכי, הוא נמצא בתוכך, הוא נמצא בכל מקום. בכל סיטואציה הוא בעיני האנרגיה הזאת שנותנת את החיים בעולם ומקיימת את החיים בעולם והוא בעצם הכל. המוח שלנו לא מספיק רחב בשביל לתפוס משהו שהוא כל כך גדול ועמוק ומורכב. עצם זה שאת ואני עשויים מאותו החומר שהשולחן מחשב שלי נמצא עליו ומהעצים של היערות באמזונס עשויים ממנו, זה מטורף. אני חושב שזה יותר אמונה מאשר דת, למרות שאני גם יהודי ושומר מסורת אבל זה אפילו יותר מזה, זו אמונה בכוח שהוא יותר גדול ממני וממך ומאפשר לך ולי להתקיים בכל רגע ורגע. קשה לי קצת להגדיר אותו, אגב, אני לא חושב שאלוהים הוא בלתי נראה אני חושב שאתה רואה אותו כל הזמן, אתה צריך פשוט להבין שזה אלוהים".

את השיחה התחלנו 10 שנים אחורה וכעת, אני רוצה שנתקדם 10 שנים קדימה. איפה אתה רואה את עצמך?

"וואו. אני בן 41, זה נשמע ממש מאוחר. אני מאחל לעצמי, לי ולמשפחה שתהיה לנו לי ולאליאנה, שיהיו שם איזה שלושה ילדים לפחות גם רינגו יהיה שם, קצת יותר זקן. אני באמת מצליח לחשוב רק על משפחה ועל זה שלאחים שלי גם יהיו ילדים, והילדים שלנו יגדלו עם הילדים שלהם בעזרת השם. כאילו בכלל לא מעניינת אותי העבודה, מה שיהיה יהיה. אני בטח אמשיך ליצור ואמשיך לעשות ולהציב לעצמי אתגרים חדשים. כמו שאמרתי כבר מקודם, עבודה זו רק עבודה והדבר הכי חשוב זה לראות את המשפחה הזו גדלה ובריאה ומאושרת, זה הכל".