עם השנים אנו רואים יותר ויותר ישראלים שמצליחים בקנה מידה בינלאומי. הפעם זהו עדן בכר, מתופף ישראלי שהוכיח שהבלתי אפשרי הוא לגמרי אפשרי בשבילו, והגיע להיות המתופף הישראלי הראשון שמתופף במופע הקרקס "סירק דה סוליי". את חוויותיו מסיבוב ההופעות כתב יום יום ביומן מסע אישי, עד שהחליט להפוך אותו לספר. הספר "קצב התוף כקצב הלב", מספר בכר, הוא סיפור על הגשמה עצמית וכעל זוג מקלות. לצד כל ההצלחה עומד סיפור לא פשוט שחווה במהלך שירותו הצבאי, שגרם לו לחיות את כל חייו בצורה שונה ממה שהיה רגיל קודם. בשיחה עם עדן דיברנו איתו על כל החוויות האלו, וכמובן גם על המוזיקה – החלק העיקרי בחייו.

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• בן זיני חושף: "אני סידרתי לטיילור את התפקיד בצבא"
• ביקורת: דמי לובאטו נחשפת לגמרי באלבום חדש
• סיכומוזיקלי: משה פרץ מרגש עד דמעות

ספר לנו קצת מה אתה עושה בימים אלו

״אני עושה הרבה, בעיקר מתעסק בכל מה שקשור לספר שיצא ממש לאחרונה. אפשר כבר לרכוש אותו וכל פעם שמישהו רוכש אותו אני ישר מקבל אימייל, אז אני הולך לכתוב הקדשה וישר שולח את זה בדואר. זה כל כך מרגש אותי כל ההתעסקות הזו. זה ישב לי בראש כל הקורונה וכל התקופה שהייתי ב'סירק דה סוליי', ישבתי וכתבתי כל היום וכל כך רציתי שזה יצא, ועכשיו כשזה כבר מגיע לאנשים בדואר והם קוראים את זה וכותבים לי הודעות ואני פשוט לא יודע להסביר במילים כמה זה מרגש. תגובות של אנשים מפתיעות אותי ממש לטובה. זה מאוד חשוף לכתוב ספר על החיים, וכל התגובות שקיבלתי עד כה מאוד טובות ומשמחות וזה ממש מרגש אותי. בנוסף לזה אני גם מנגן בהופעות, עכשיו כשהחיים קצת חוזרים לשגרה. אני מנגן עם חבר שיש לנו הרכב דואו, אנחנו עושים קבלות פנים בחתונות וזה ממש כיף. חוץ מזה אני מנהל אורח חיים די נורמטיבי, לא משהו באמת מיוחד. ממש רגוע״.

למרות שמתחילים לחזור קצת לחיים, עברה עלינו שנה לא קלה. איך עברה עליך תקופת הקורונה?

״היה לי לא פשוט בהתחלה, כמו שאני מתאר לעצמי שלכולם, אבל תמיד יש לי את המוטיבציה הזו ותמיד יש לי איזשהו רעיון בראש, ואני איכשהו מצליח להסתכל רחוק לעתיד ומתנתק מההווה, מתנתק מזה שיש קורונה ומזה שאנחנו כולנו בבית ואין הופעות ואין חיים, וממש הצלחתי להשקיע את כל כולי בפרויקט הזה של הספר. התקופה עברה לי לאט ומהר. בגדול באמת כל מה שהעסיק אותי זה הספר והמטרה של איך אני מעביר את העניין הזה של הגשמת חלומות דרך סיפור החיים שלי. זה משהו שאני מרגיש שבאמת הצלחתי להעביר דרך הספר. צריך להבין שאפשר ואפילו צריך להעז לחלום חלומות גדולים ומופרכים, כי חיים פעם אחת. אני עברתי חוויה טראומתית בצבא וראיתי מול העיניים כמה החיים כל כך שבריריים ויכולים להיגמר ברגע. זה ממש לא בידיים שלנו ובשליטה שלנו וצריך פשוט לחלום, ויש כל כך הרבה אנשים שאפילו את זה מפחדים לעשות. זה מה שאני רוצה להעביר - את ההשראה הזאת לאנשים - פשוט לחלום וללכת על זה בכל הכוח. לקום בוקר אחד ולהגיד שאני רוצה להיות מתופף בסירק דה סוליי זה לא דבר הכי נורמטיבי ובנאלי, זה די מופרך ואפשר לומר בלתי אפשרי, אבל הנה זה קרה עם הרבה עבודה קשה וארבע שנים של אודישנים והרבה תשובות שליליות, וזה באמת מה שאני רוצה להעביר עם הספר".

ספר לנו על האירוע שחווית בצבא ששינה אותך מקצה לקצה

״זה בהחלט האירוע ששינה אותי. עדן של לפני ועדן של אחרי זה שני אנשים שונים לגמרי, לטוב ולרע כמובן. זה היה אירוע שהיה מסביבו הרבה תקשורת. אני התגייסתי ב-2010 לתזמורת צה"ל בתור מתופף. ב-2012 נשלחתי להיות המתופף הראשי של טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, הייתי שם חודש וחצי והצעדתי שם למעלה מ-500 חיילים שעושים את הצורות עם הדגלים ברחבה של הר הרצל. יום אחד הייתה רוח חזקה והעמודים של התאורה התנדנדו לנו מעל הראש, אבל לא חשבנו לרגע שמשהו כזה יקרה. עמודי התאורה קרסו, ונהרגה סגן הילה בצלאלי ז"ל. תוך רגע המקום הפך לאיזור מלחמה ממש. מנקודת המבט שלי אני ראיתי דברים מאוד קשים, וזה מאוד מאוד השפיע עליי. כמו שאמרתי קודם, ראיתי כמה החיים שבריריים ויכולים להיגמר ברגע וכמה הדברים הם לא בידיים שלנו. שלושה חודשים אחרי האירוע הזה השתחררתי מהצבא. נכנסתי לצבא בפרופיל 97 ויצאתי בפרופיל 21, מרוסק לגמרי".

המשיך וסיפר על הטראומה מהמאורע כי "זה ממש ריסק אותי כל החוויה הזו מהצבא, לפני זה השירות שלי היה בסדר, אבל היה לי קשה להתמודד עם מה שקרה שם בהר הרצל. היו לי שלוש שנים של תביעה מול משרד הביטחון ולבסוף הכירו בי כנכה צה"ל ועם פוסט טראומה, וזה משהו שאני לא מתבייש לדבר עליו כי זה משהו שלא מספיק מדברים עליו. זה משהו שאני מתמודד איתו ולומד לחיות איתו כל יום מחדש. אחרי הצבא החלטתי לחיות את החיים בצורה מאוד שונה מאיך שחייתי אותם לפני, והתחלתי להיות. התחלתי להתעמת מול הפחדים שלי, לצאת ולנגן עם אנשים, החלטתי לטוס ולראות עולם, ובאמת לעשות מה שבא לי בלי לעשות חשבון. היה לי איזשהו רעב לטרוף את החיים כי באמת לא ידעתי מה יהיה מחר ומתי הזמן שלי יגיע, ופשוט רציתי לטרוף את החיים. וזה מה שעשיתי. קרו כל כך הרבה דברים מאז שהשתחררתי. ניגנתי בכל כך הרבה מקומות, בלמעלה משלושים מדינות ועם יותר ממאה להקות. וגם לאן שהגעתי היום, עצם זה שאני המתופף הישראלי הראשון בסירק דה סוליי, זה בחיים לא היה קורה אם לא הייתי עובר את מה שעברתי בצבא. אם לא הייתי עובר את הטראומה הזו בחיים לא הייתי מעיז לחלום כל כך גדול. וזו גם שאלה שאני שואל את עצמי וגם בספר - למה בן אדם צריך לעבור טראומה כל כך גדולה בשביל להעיז לחלום? התשובה היא שלא צריך. אפשר גם להעז לחלום בלי לקבל איזו כאפה שתעיר לך את החיים. החוויה הזו בצבא העירה לי את החיים ואיפה שאני נמצא היום זה הרבה בגלל הדבר הזה, לטוב ולרע. אין מה לעשות, צריכים להתרכז בטוב".

בוא נחזור קצת אחורה. מתי הבנת שמוזיקה זה הדבר שאתה הולך לעשות בחיים?

״קודם כל אבא שלי מוזיקאי - ירון בכר. הוא פסנתרן ומפיק, הוא עיבד והפיק את האלבומים הכי גדולים בשנות ה-90 בישראל עם כל כך הרבה אמנים. הוא העביר לי את הדבר הזה בדם. עוד כשהייתי בבטן של אמא שלי השמיעו לי ברהמס (מלחין קלאסי), אז כבר מגיל מאוד צעיר, עוד לפני שאפילו דיברתי, באופן טבעי לקחתי זוג מקלות והתחלתי לתופף על דברים. אף פעם לא אמרתי שאני רוצה להיות מתופף, מאז שאני זוכר את עצמי אני מתופף וזה יוצא ממני בצורה טבעית כל כך, כמו לנשום. זה כמו אוויר בשבילי. אני לא חושב על זה, זה פשוט מי שאני, אף פעם לא בחרתי בזה, זה סוג של בחר בי. מגיל שלוש אני מתופף ובגיל תשע אבא שלי הפיק מוזיקלית את המכביה ה-16 באצטדיון טדי, ושם באמת נחשפתי ושרתי שם מול כל האצטדיון. זה היה אירוע ענקי שנחשפתי אליו בתור ילד. עם השנים התחלתי יותר להתאמן ויותר להתעמק במוזיקה ובתופים, וכמובן שגם למדתי פסנתר כמה שנים כי אחרי הכל אבא שלי פסנתרן, אבל תמיד באופן טבעי הלכתי וישר חזרתי לתופים. שם באמת הצלחתי לבטא את עצמי הכי טוב - דרך התופים, דרך הקצב".

בכר עדיין מתופף עד היום, ועל ההתחלה שלו עם כלי הנגינה הזה הוא מספר ש"בבר המצווה שלי אבא שלי קנה לי סט תופים מקצועי ראשון, ומשם זה פשוט גדל. הייתי בחטיבת ביניים באומנויות, וזו דווקא אנקדוטה מצחיקה. בסוך כיתה ט' באומנויות תמיד הולכים או ל'תלמה ילין' או ל'עירוני א'' בשביל להמשיך במוזיקה, וכל החברים שלי התקבלו - ואותי לא קיבלו. זה שבר אותי, אבל בדיעבד זה באמת הדבר הכי טוב שיכול לקרות. במקום זה הלכתי ל'אנקורי' ושם באמת למדתי רק מה שצריך בשביל לקבל בגרות ולא שום מקצועות נוספים ושום הגברות של כל מיני מגמות, אפילו ספורט לא היה לי. עשיתי רק מה שהייתי צריך בשביל לקבל בגרות ובגלל זה היה לי כל כך הרבה זמן פנוי לנגן ולהתאמן ולהופיע, ופתאום גם ראיתי מה חברים שלי עוברים, אלו שהתקבלו לבתי הספר האלה, והיה להם כל כך קשה שם במגמת המוזיקה ובלימודים. זה באמת הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי".

אתה מרגיש שעצם זה שזהו המקצוע של אביך, זו הסיבה שגם אתה במקצוע הזה?

"זו שאלה טובה. פעם שאלו אותי מה הייתי עושה אם לא הייתי מוזיקאי, אז אני תמיד אומר שהייתי רופא או שהייתי כבאי. לא יודע למה. אם לא הייתי נולד לאבא מוזיקאי אול באמת הייתי רופא או כבאי. אני באמת חושב שגדלתי לתוך משפחה של סופרמנים, משפחה מופלאה, ואני כל כך אוהב את ההורים שלי. הם מדהימים ונתנו לי כל כך הרבה, ואני רוצה לתת להם הרבה הרבה קרדיט על זה. זה ממש לא מובן מאליו".

למה דווקא תופים? מה בכלי הזה משך אותך?

"אני אגיד את זה ככה - באנגלית התפקיד של המתופף נקרא 'time keeper', שומר על הזמן. וככה אני רואה את עצמי, אני שולט בזמן ואני יכול לעשות לו מניפולציות, אני יכול לעשות את זה מהר יותר ולאט יותר ואני סוג של מרגיש גם שאני שולט באיך אנשים מרגישים את המוזיקה. מוזיקה בלי קצב זה פשוט צליל אחד ארוך, ומה שאני אוהב זה לראות אנשים רוקדים לקצב שאני מתופף. זה הדבר שהכי משמח אותי, אני לא צריך שום דבר מעבר לזה".

הקורונה קטעה לך את מסע ההופעות בסירק דה סוליי, וכמו שאמרת, שם נולד הספר החדש שלך. ספר לנו קצת על הספר ועל תהליך הכתיבה שלו

״לא אמרתי לעצמי 'אוקיי, אני עכשיו אכתוב ספר'. זה התחיל כיומן מסע, והסיבה שבכלל רציתי לכתוב יומן מסע זה בגלל שטסתי כל כך הרבה בכל העולם. בגלל שחוויתי כל כך הרבה חוויות התחלתי פשוט לשכוח דברים שקרו לי וקצת התבאסתי על זה, כי אם נגיד טסתי לכמה ימים להופעה ברוסיה הייתי יכול פשוט לקחת איתי מחברת ולכתוב כל יום מה עבר עליי, ואז אני אקרא את זה עוד חמש שנים וזה יעשה לי טוב, כי זה מגניב, יש דברים ששוכחים. ואז פשוט אמרתי לעצמי 'טוב, מה שקרה קרה ואי אפשר לשנות את זה, אין מה להתחרט על זה', אבל החלטתי החלטה. ברגע שקיבלתי את העבודה בסירק דה סוליי אמרתי לעצמי שפה אני חייב לעשות יומן מסע ולכתוב כל יום מה עבר עלי, וככה זה התחיל. ביולי 2019 קיבלתי את העבודה והתחלתי לכתוב כל יום, מיולי 2019 ועד יולי 2020. כל יום כתבתי מה עובר עליי, מה אני עושה, מה אני מרגיש או חושב, מה יקרה מחר, מה אכלתי ומה שתיתי, איזה סולו היה לי, כמה אנשים היו בקהל... בקיצור – הכל. פשוט הכל. יומן המסע הזה היה ממש כמו פסיכולוג בשבילי והכתיבה הרבה פעמים הצילה אותי, וזה משהו שגיליתי על עצמי כי אני לא בנאדם שכותב בדרך כלל, ועצם זה שהחלטתי שאני כותב כל יום גם כשלא בא לי, זה הכניס אותי לרוטינה שהיא ממש בריאה. לאט לאט הכתיבה יותר זורמת וגם אם אני חושב שאני כותב דברים לא מעניינים, אז שבוע לאחר מכן אני חוזר למה שכתבתי ואני אומר לעצמי שוואלה, זה דווקא מגניב, והפתעתי את עצמי הרבה פעמים בדברים שאני כותב".

"הופענו בהרבה מדינות, וברגע שעברנו לצרפת הקורונה עצרה אותנו וכולנו חזרנו הביתה. בדיוק אחרי צרפת היינו צריכים להגיע לתל אביב והייתי שבור מזה. כל המשפחה שלי כבר קנתה כרטיסים כי זה היה צריך להיות ביוני. באחד הימים שכתבתי פתאום נפלה לי ההבנה שאולי באמת אני יכול לעשות משהו עם היומן הזה ובאמת להפוך אותו לספר, ולתת השראה לאנשים שדברים קורים בחיים ויש דברים שהם לא בשליטה שלנו. עצם זה שהגשמתי את החלום, אמנם לא הגעתי לתל אביב עם הקרקס וזה היה יכול להיות מגניב, אבל כמו שאומרים - מרע יצא טוב. בעקבות הקורונה כתבתי ספר וזה משהו שלא חשבתי שאעשה, וזה היה חזק ממני, פשוט ראיתי הזדמנות וכשאני רואה הזדמנויות אני הולך על זה בלי לחשוב פעמיים, כי ככה אני, חיים פעם אחת. פשוט הלכתי על זה. בקיץ 2020 מצאתי את 'ספרי ניב' (הוצאת ספרים) והתחלנו איתם את תהליך הספר. זה היה באיזשהו מקום אפילו יותר קשה מהכתיבה עצמה, הייתי צריך לחזור לכל החומר שכתבתי ולקרוא אותו מלא פעמים ולהתחיל באמת להפוך את זה לאיזשהו סיפור. זה היה לא פשוט ומאתגר, אבל זה באיזשהו מקום היה כמו החלמה מכל השנה המטורפת הזו, ובאמת עברתי הרבה דברים, גם כשהייתי בקרקס וגם כל הדברים שקרו לי בצבא התחילו לצוף לי. זה היה מאוד אמוציונלי כל העריכה של הספר, וסוף סוף זה יצא לאור ואין מאושר ממני שזה יגיע ללבבות של אנשים".

אתה מתכנן להוציא עוד ספרים בהמשך?

״שאלו אותי כבר כמה אנשים. אני חושב שכרגע התכנון הוא להתעסק בספר הזה, ואני מאמין שלקראת סוף השנה אני אתרגם את הספר לאנגלית כי שאוכל להגיע גם לקהל מחו"ל. כרגע ספר שני פחות בכיוון".

שמענו שאתה אפילו מחזיק בשיא גינס. איזה שיא זה?

״עשיתי שיא גינס עם מקל תופים, כמה שיותר סיבובים על האצבעות בדקה. זה היה אתגר לא קטן, יש להם חוקים ממש מחמירים. לקח לי שלוש שנים לשבור את השיא הזה, שלושה ניסיונות. זה גם סוג של איזושהי מטרה שאני פשוט מציב לעצמי והולך עד הסוף. זה לא משנה לי שאומרים לי 'לא', זה לא יוריד אותי, להפך - זה יתן לי דלק וידרבן אותי להצליח. כשאני מקבל 'לא' זה נותן לי דלק ומוטיבציה להצליח ולקבל את ה'כן' הזה. זה נכון לגבי שיא גינס, זה נכון לגבי סירק דה סוליי, זה נכון לגבי כל כך הרבה דברים. השיא זה דבר מגניב שאמרתי שבא לי לעשות אותו ופשוט עשיתי את זה. זה לקח זמן ולקח אנרגיה אבל עשיתי את זה, וגם אנשים אחרים צריכים ללכת אחרי החלומות שלהם. אחרי שלושה ניסיונות זה באמת קרה וקיבלתי תעודה, וזה משהו שאני גאה בו, משהו קטן שאין להרבה אנשים״.

מה אנחנו הולכים לראות ממך בשנה הקרובה?

״כרגע אני עובד על אלבום ביחד עם חבר, ובאותה נשימה גם מחכה מאוד לחזור לסירק דה סוליי. התכנית היא לחזור כנראה בסוף השנה הזו או בתחילת השנה הבאה, וזה מה שאני מקווה. עד אז אני פה בארץ, מנגן ושולח ספרים עם הקדשה לאנשים״.

מאמינה שאתה מכוון אפילו יותר רחוק משיא גינס. אילו חלומות עוד נשאר לך להגשים?

״וואו, למען האמת יש לי כמה חלומות שאני בטוח שהם יתגשמו. אני מאוד רוצה לנגן עם לני קרביץ, אני רוצה לנגן עם ה'בלו מן גרופ' שזו להקה של שלושה מתופפים שלבושים ממש כמו חייזרים בצבע כחול כזה, זה משהו ממש מגניב ומשהו שממש בא לי לעשות. הם גם קשורים לסירק דה סוליי אז יהיה לי יחסית יותר קל להגיע לשם. אני חושב שהחלום הבא זה באמת לעשות איזשהו אלבום עם מוזיקה שלי. אני לא יודע מתי זה יקרה, אבל זה בטוח יקרה מתישהו בשנים הקרובות״.

לחצו לרכישת הספר