היום (ד') מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, עבור משפחות רבות וביניהן, משפחת פרקש, יום הזיכרון הוא לא רק יום אחד, אלא שגרת חיים. 15 שנים עברו מאז היום בו חיי המשפחה השתנו מקצה לקצה. 15 שנים מהיום בו התבשרה עמית פרקש, כי אחיה הבכור, תם, לא ישוב עוד הביתה. 

>> עוד על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בפרוגי

השיחה עם פרקש מתקיימת בשיחת טלפון בשעות הלילה המוקדמות, רגעים לאחר שהשכיבה את בתה התינוקת, אנה, לישון. הדקות עוברות והיא מספרת לי לי אודות חווית האימהות שנכנסה לחייה בינואר האחרון. ואני, עדיין לא קולטת שמי שנמצאת מבעד לקו הטלפון היא עמית פרקש, היום בת 32 אישה נשואה ואמא למופת עם קריירה משגשגת בתעשיית הבידור הישראלית, אז, בת 17, רגעים לפני כיתה י"ב מתבשרת על נפילת אחיה הבכור.

מסע בזמן

15 שנים אחורה בזמן. פגישה אחרונה עם תם - מהו הזיכרון שעולה לך?

"בגדול, כבר מאוד מאוד קשה לי להיזכר בדברים האלה, אני פשוט לא זוכרת. הרבה דברים נראים לי מאוד מעורפלים, אני כבר לא בטוחה אם אני זוכרת את זה מזה שסיפרתי את זה או שזה איזשהו זיכרון שיש בי, אבל מה שאני כן זוכרת במעורפל זה שהוא חזר הביתה לסוף שבוע לנוח, שחררו אותם הביתה וזה היה בשיא מלחמת לבנון השנייה, סוף השבוע האחרון שלו איתנו. אני חושבת שהייתה ארוחת ערב, יש לי איזה זיכרון שאנחנו עומדים במטבח, ליד המקרר או משהו כזה ולמחרת הוא הלך לבת הזוג שלו לעל האש אצל חבר. ככה היו הרגעים האחרונים שלי איתו. עוד דבר שאני זוכרת, זה שבדיוק קיבלתי רישיון והוא יכל להיות המלווה שלי והסעתי אותו לקנות סיגריות. זו הייתה הפעם האחרונה שהיינו ביחד באוטו וזה הרגע בעצם הכי זכור לי, שנסענו ביחד באוטו. גם אותו אני זוכרת מאוד מעורפל לצערי, זה כנראה מנגנון הגנה כזה אבל אני זוכרת שנכנסנו לרחוב והוא אמר לי תסעי פה לאט שלא יקפוץ לך כלב או משהו לכביש".

כמה ימים מאוחר יותר אתם מתבשרים על נפילתו של תם. זוכרת מה התחושות?

"לא ממש, יש הרבה דברים שאתה מדחיק ומכחיש, כי גודל הטרגדיה הוא קשה מדי לפעמים, אז הגוף מאוד מעיף מעצמו דברים שהוא לא יכול לקבל. לצערי, זה אף פעם לא חזר יותר מדי, לא הצלחתי לשחזר את הרגעים. הדבר היחיד שאני זוכרת זה שישנתי אצל חברה באותו היום ואז התקשרו להודיע לי שנפל מטוס. התקשרתי לאמא שלי, היא שאלה אותי אם אני רוצה לבוא הביתה. כשהגעתי כבר היו המון אנשים ולא היה ברור אם זה תם או לא, אני חושבת שהרוב כבר ידעו שזה הוא. הייתי בחדר שלי למטה ופתאום שמעתי צרחות ובכי מלמעלה ורצתי למעלה. באו להודיע לנו שתם נהרג".

איך עוברים החודשים הראשונים של השכול?

"תראי זה היה לא פשוט. בדיוק עליתי לכיתה י"ב ובבית ספר שלי, איפה שגם תם למד, נפלו עוד חמישה חיילים במלחמה הזאת, שזה היה די הרבה. בית הספר חטף מכה קשה. אני זוכרת שחזרנו והיינו כמה אחים שכולים חדשים וזה היה נורא, ממש נורא. עשו טקס מאוד גדול והיה מאוד קשה לחזור לשגרה. די מההתחלה אמא שלי החליטה שאנחנו בוחרים בחיים ואנחנו הולכים לחיות אותם כמו שתם אהב לחיות אותם. אני חושבת שהיא סחפה את כולנו באמת להמשיך הלאה אבל, גם 15 שנה אחרי זה, זה לא פשוט. תמיד צריך להמשיך הלאה ולשמור על הראש מעל המים, אבל זה משהו שהולך איתך לכל החיים. כשזה טרי המכה היא הכי קשה, אבל אני חושבת שהמכה הזאת תמיד קיימת. ההתחלה היא שוק נורא גדול, את אומרת לעצמך שהוא תכף יחזור, אבל ככל שעוברות השנים זה נהיה קשה יותר כי את מרגישה שאת מתרחקת ממנו יותר".

ההבנה וההשלמה - תם לא יחזור עוד

את עדיין מחכה שהוא יחזור?

"לא, אני יותר מחכה לפגוש אותו יום אחד בכיוון השני. אני כבר לא האחות הקטנה והתמימה שמחכה שאח שלה ידפוק בדלת, לצערי. הבנתי שזה מה שקרה ושזה נורא, זה הכי נורא, אבל למדתי לחיות עם הכאב הזה והחוסר הזה ובכל זאת כן להגשים את החלומות שלי, להתגייס לצבא, ללכת ללמוד, להקים משפחה, ללדת ולהמשיך את החיים הכי טוב שאני יכולה".

הזמן עושה את שלו - מיתוס או אמת?

"אני חושבת שברור שזה לא כואב באותה רמה כמו ביום שהודיעו לי, אבל זה כן משנה את החיים. ההורים שלך הם לא אותם הורים, אחותך זו לא אותה אחות, את זו לא אותה את וההתייחסות של החברה כלפייך לפעמים היא שונה. את יודעת, בכל מקום שאני הולכת מכירים את הסיפור שלי, מלא פעמים בטעות אומרים 'תם, בואי לפה' ואז מבינים את הטעות ונורא מתפדחים. את מבינה שהם רואים אותי, ישר עולה להם הסיפור. זה מאוד מאוד חלק מהחיים שלי ומצד שני אני מצליחה לחיות חיים טובים ומאושרים בגדול ויכול להיות שגם הזמן אומנם לא עושה את שלו, כי זה לא לב שבור של פרידה מבן זוג, זה מישהו הכי קרוב בעולם שנפטר. הוא נותן לך את האפשרות להמשיך. חוץ מזה, קורים כל כך הרבה דברים נפלאים בחיים, לא רק רעים והדברים הנפלאים האלה נותנים לך את הכוח".

בחיי היומיום - השכול פוגש אותך?

"זה תלוי בתקופות, כי יש ימים שקשה לי ואני מרגישה קצת מדוכדכת ודווקא שם אני יותר חושבת על אח שלי וכמה הייתי רוצה שיתן לי כוח ואיך הייתי רוצה שהוא יהיה פה איתי, הרבה דברים נורא חסרים לי. אין לי אח גדול, כל החברות שלי, האחים שלהם התחתנו ולא היו לי את הדברים האלה, וקינאתי. זה היה מאוד חסר לי ותמיד היה לי חלום שיום אחד אני אגיע לאיזשהו גיל שנוכל להיות חברים ולנסוע ביחד לתל אביב. הוא לא מכיר את בעלי וברור שהוא חסר לי ביום יום, בדברים הכי פשוטים שיש, ברמה של לשבת על כוס יין ביחד, להרים אליו טלפון ולהתלונן, לקבל איזו עצה טובה. יש גם את הדברים היותר גדולים, כמו שילדתי את הבת שלי, החתונה שלי שהוא היה מאוד חסר, בחגים, ואני חושבת שזה חסר כל הזמן אבל באמת תלוי גם בתקופות מסויימות. זה לא שאני כל הזמן חושבת על תם, אבל בואי נגיד שהוא מלווה אותי בדרך המון, אני גם מאוד מאוד הערצתי אותו, את הבן אדם שהוא היה ותמיד חלמתי להיות הבן אדם שהוא היה ומאוד מעניין אותי לדעת איך הוא היה היום, לאיזה גבר הוא גדל להיות".

את תכירי אותו לאנה?

"ברור, אבל לא עכשיו, היא עוד קטנטונת. שבוע הבא יהיה יום הזיכרון הראשון שלה ואני חושבת שזה לא פשוט. מצד אחד היא נכנסת למשפחה שכולה ומצד שני אני מאוד משתדלת לעשות את ההבדל. אנה היא לא איזשהו תחליף או פתרון לאושר. נכון יש לנו את הכאב הגדול שלנו ואת הגעגוע העמוק לתם, אבל לצד זה יש לי דבר מופלא וחדש בחיים שאני הכי אוהבת בעולם והיא מביאה לי המון אושר. ברור שאני אספר לה על אח שלי כי זה חלק מאיתנו, מההיסטוריה של אמא שלה ושל המשפחה שלי אבל היא בהחלט עוד קטנה מדי ובטח בשנים הקרובות היא לא תבין את המשמעות של זה".

עוד מלפני שהצטרף לשורות הצבא, המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו של תם. המוזיקה הייתה לאהבתו הגדולה. כילד למד נגינה על גיטרה קלאסית וגיטרה אקוסטית וכאשר מלאו לו שלוש-עשרה קיבל כמתנה לבר המצווה גיטרה חשמלית. הנגינה פתחה בפניו עולם ומלואו ומילאה את ליבו. הגיטרה הייתה כמו עוד אבר מגופו, בכל הזדמנות היה מוציא אותה, מנגן ושר לעצמו, במפגשים משפחתיים ועם חברים. "הוא מאוד אהב מוזיקה. הוא לא חלם להיות זמר או משהו, הוא לא היה שר, אבל הוא מאוד אהב מוזיקה ומאוד אהב לנגן. תם היה עושה הרבה ערבי שירה עם חברים שלו ואני חושבת שאחד החיבורים בנינו היה הקטע של המוזיקה. הייתי קטנה ממנו בשש שנים והחיבור הכי הגיוני שהיה בנינו היה כשהוא היה מנגן ואני הייתי שרה, אבל זה היה מדהים. הוא הכיר לי את כל הזמרים בעולם והיה לו טעם מעולה במוזיקה ועד היום אני שומעת את המוזיקה הזאת, והבית שומע גם. זו הייתה אהבה מאוד גדולה שלו".

"תם היה איש עם המון תחביבים. בגדול הוא היה הגבר המושלם. שיחוק של החיים. הוא מאוד אהב לטייל, מאוד אהב לראות עולם. הוא היה טוב בהמון דברים, הוא אהב לנגן, הוא ידע לעשות סקי מעולה וסקי מים. חצי מהמשפחה שלנו מתגוררת בטורונטו, אז הוא היה טס לפחות פעמיים בשנה לטורנטו לדוד שלי. מאוד אהב לחיות את החיים, הוא ידע לחיות אותם בצורה הטובה ביותר".

אפרופו מוזיקה, אי אפשר להתעלם מכך שגם את פרצת אלינו לתודעה בזכותה. לאחר שנפטר תם, הוצאת את השיר "מיליון כוכבים". מה השיר הזה מהווה עבורך?

"זה היה צירוף מקרים די מטורף, כי ביום שנודע לנו שתם נהרג הגיע אלינו בן של חברים של המשפחה, קוראים לו יפתח קרייזנר, שכשהייתי ילדה הייתי מגיעה אליו להקליט שירים והיינו ככה חברים קרובים. כשתם נהרג והוא הגיע חיבקתי אותו ולא יודעת למה אמרתי את זה אבל אמרתי שאני רוצה שיכתוב שיר על תם. יום למחרת הוא הגיע אליי הביתה והשמיע לי את 'מיליון כוכבים' בחדר שלי והוא אמר לי שכשאהיה מוכנה, אפשר יהיה להקליט את זה. אמרתי לו שאני רוצה להקליט את זה להלוויה ושזו הדרך שבה אני רוצה להיפרד מתם. נסענו בבוקר של ההלוויה לאולפן שהיינו מקליטים בו, זה היה מאוד מאוד קשה, אבל הגענו לאולפן והקלטנו, אני חושבת שני טייקים, הראשון זה מה ששומעים היום ברדיו, וככה נולד 'מיליון כוכבים'. השמיעו את זה בהלוויה והייתה מישהי שעבדה ברדיו והיא ביקשה אישור להשמיע את השיר וכמובן שהסכמנו, לא חשבנו יותר מדי מה, מו, מי ומשם הכל היסטוריה. השיר הזה לא נועד בכלל להתפרסם, לא הייתה שום כוונה בשום צורה שיקרה איתו משהו, אבל לפעמים לחיים יש תכניות משל עצמם וזה די מטורף. תחשבי שמילדה, שכל החיים חלמה להיות זמרת ושחקנית, התפרסמתי משיר לא מתוכנן, שנכתב על אח שלי שנהרג בצורה הכי טראגית שזה יכול להיות. זה היה הזיה, הכי מוזר שיכול להיות. אני מאוד אוהבת את השיר הזה ואני מאוד שמחה שזה מה שקרה איתו. אני לא חושבת שדברים קורים סתם, אני באמת חושבת שהשיר הזה נגע בכל כך הרבה אנשים וריגש כל כך הרבה משפחות והמון אנשים יכלו להזדהות איתו, אחים שכולים ומבחינתי זו המשמעות שלו, כנראה שזה היה היעוד של השיר הזה ואני מאוד שמחה שזה ככה קירב בין אנשים, גרם להם להזדהות וגם להרגיש איזושהי קרבה לשיר הזה ולתחושות האלו".

בסופו של דבר, עקפת אותו בגיל.

"נכון, מזמן. זה מאוד מאוד מוזר, שתם נהרג הרגשתי שהוא מאוד גדול, הוא היה נראה לי זקן. פתאום, כשאני בת 32 תכף, גיל 23 נראה לי מאוד צעיר, וזה די מטורף שחיילים כל כך צעירים נהרגים, פתאום זה באמת מוזר נורא להבין כמה צעיר הוא היה וכמה היה עוד לפניו. זה באמת מוזר, כבר התרגלתי, אבל בשנה הראשונה שעקפתי אותו בגיל זה היה הכי מוזר, הכי משמעותי מן הסתם".

היום את משלימה עם האובדן?

"כן ולא. בסוף הדינמיקה של המשפחה משתנה. ברור שכשתם נהרג אני באיזשהו מקום תפסתי את התפקיד של האחות הבכורה אבל אני חושבת שכן ההורים שלי מאוד דואגים שתם תמיד יהיה חלק מהחיים שלנו ושתמיד נדבר עליו ונזכור אותו ואני תמיד אמשיך להאמין ולהרגיש בלב שלי שיש לי אח גדול ששומר עליי אבל פשוט לא נמצא פה. אני תמיד אהיה סנדוויץ' אני אף פעם לא אוותר על זה ואגיד שאני הבת הבכורה. זו תמיד התלבטות, שואלים אותי כמה אחים יש לי, נגיד מישהו שלא יודע את הסיפור שלנו ומה שקרה לתם אז יש התלבטות אם להגיד שאח שלי נהרג? לעשות עכשיו את הדרמה הזאת או שלהגיד פשוט שיש לי אחות? אבל זה מרגיש מוזר להגיד שיש לי אחות, תמיד יהיה לי אח גדול".

הוא היה עבורה מושא הערצה, "הגבר המושלם" לדבריה. "הרגשתי שכל מה שהוא רק נוגע בו הופך לזהב. תם היה ילד מאוד חברותי, מאוד טוב בלימודים. הוא היה מאלה שלא לומדים יותר מדי ומקבלים ציונים גבוהים. המורות היו חולות עליו, והבנות חולות עליו. הוא היה מוכשר בנגינה ובספורט. אני חושבת שמאוד מאוד ראיתי אותו כמשהו מושלם ותמיד אמרתי שאני רוצה להיות כמוהו אבל מעיניים של ילדה צעירה שככה ראתה את אח שלה זה מאוד מדהים" מספרת פרקש בגילוי לב וממשיכה; "את יודעת, עכשיו כשאני חושבת על זה בגיל יותר מבוגר אני אומרת לעצמי וואו, איזה כיף לו שככה ראיתי אותו. אבל יש לי זכרונות מאוד טובים ממנו, הוא היה אח טוב ובן מהמם. ההורים שלי היו מאוד קשורים אליו, הוא היה ילד מאוד של אמא ואבא, גם אם הוא היה ילד מאוד פופולרי והיו לו חיים מאוד מלאים, המשפחה אצלו הייתה מעל הכל ואלו דברים שאני לוקחת איתי קדימה, הרבה ערכים שלו אלו דברים שאני מאוד מתחברת אליהם. הוא היה מאלה שישר נרתמים לעזור, הוא היה מאוד רגיש. אני חושבת שזו אחת מהתכונות הכי גדולות שלו. הוא היה מאוד רגיש ביחס שלו אלינו, למשפחה להורים שלי ולסביבה שלו".

בינואר 2002 הוא התגייס לצה"ל, והחל קורס טיס בחיל האוויר. לאחר שסיים את הקורס בהצלחה שובץ כטייס מסוקי קרב. בתקופה הראשונה לאחר הקורס שירת בטייסת 190 כטייס מסוקי "אפאצ'י", לאחר מכן נקרא ליחידת "שרף", לשרת כטייס בדגם מסוקים חדש – "לונגבו" והיה לטייס הצעיר ביותר בארץ שהורשה לטוס במסוק החדש. ביולי 2006, החלה מלחמת לבנון השנייה, בה לחם תם ומצא את מותו. כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה יצא תם לטיסה מבצעית במסוק אפאצ'י במטרה לסייע לכוחות הקרקעיים שנלחמו באזור בינת ג'בל, ואיתו במסוק אלוף משנה צביקה לופט. בשעת בוקר מוקדמת, כשטסו מעל שטח הררי בדרום לבנון, התגלתה בעיה טכנית במסוק. הוא הסתחרר, צנח לשדה פתוח והתרסק באזור דלתון שבגליל העליון. במשך דקות ארוכות המשיכה התחמושת שנשא עמו המסוק להתפוצץ, ומנעה מכוחות ההצלה להתקרב למקום. בהתרסקות נהרגו שני טייסי המסוק.

בעצם יש פה מחדל של הצבא - יש כעס על המערכת?

"לא, זה לא שמישהו עשה את זה בכוונה, היה כשל במטוס. אני לא מאמינה כל כך בגורל, זה ביש מזל, לא יודעת איך להסביר את זה".

ויש כעס על תם, שהשאיר אותך בלעדיו?

"לא, אף פעם לא כעסתי עליו. מה יש לכעוס, הוא מסכן, בן 23 נהרג ופספס יותר מחצי מהחיים שלו. אני מקווה שטוב לו, המשפחה מן הסתם נשארת עם הגעגוע, אבל אין פה כעס. יש כעס על למה זה קרה דווקא לנו ולמה זה מגיע לנו, אבל, אני לא חושבת שזה עוזר, לי לפחות. שכול הוא דבר מאוד אינדיבדואלי, מה שמתאים ומרגיש נכון עבורי, לא מתאים למשפחה אחרת, אני חושבת שצריך לחבק כל משפחה בדרך שלה ובאמונה שלה".

בחיים אחרים

את היית יכולה להיפגש איתו לכמה דקות, מה היית אומרת לו?

"לא יודעת, אני לא חושבת שיש משהו ספציפי שהייתי אומרת לו. פשוט הייתי רוצה לפגוש אותו ולראות איזה איש הוא היה היום ולדעת אם הוא היה מקים משפחה, כמה ילדים היו לו ואיך הם היו נראים. כאילו, היה מסקרן אותי לדעת אם כל הדבר הזה היה קורה, איך החיים היו נראים אחרת".

איך הוא היה נראה לדעתך?

"אני ממש לא יודעת. אין לי מושג אפילו. אני מאמינה שהוא היה נראה די אותו דבר, כי הוא היה חתיך כזה, אבל נראה לי שהוא היה נשוי ושהיו לו ילדים. קשה לי להגיד, אני מקווה שהיה לו חיים טובים, אבל אני לא יודעת. אין לי מושג, אבל ממה שיצא לי להכיר אותו, אני חושבת שהוא היה בחור די מוצלח והעתיד שלו היה יכול להיות מאוד מבטיח".

חושבת שאם הוא היה פה, הוא היה גאה בך?

"אני חושבת שכן, אני רוצה לקוות שכן, אני רוצה להאמין שכן. כמו כל אחים, לא הכל מושלם, תמיד יש ריבים, תמיד יש חילוקי דעות שגם זה היה בטוח קיים אם הוא היה פה עכשיו, אבל אני יודעת שהוא ידע שאני מאוד רוצה להיות שחקנית וזמרת ושזה החלום שלי. אני בטוחה שהוא היה שמח בשבילי שהשגתי את המטרות שלי ואת החלומות שלי".

"סליחה על השאלה"

כששואלים אותך עליו, זה מפריע לך?

"לא, ממש לא, תלוי. פעם פחות היה בא לי לדבר. זה תלוי ביום, בשעה, במצב רוח. אני מאוד אוהבת את תם ולדבר עליו ועל הדברים האלה כי זה לא פשוט, גם עכשיו, שאני מתראיינת ואני עושה את זה באהבה גדולה ואני חושבת שזה חשוב כי ככה אנחנו כמשפחה ממשיכים להזכיר ולספר על איזה בן אדם תם היה, אבל זה תמיד לא פשוט, צריך המון שקט ולפתוח את הלב".

במבט לאחור, כמשפחה, היה שווה לכם לתת לו להתגייס לצבא?

"ברור שכן, אנחנו חיים במדינה שאין מה לעשות, יש פה צבא וצריך את הצבא, אחרת לא היינו יכולים לחיות פה. הצבא פה זה חובה וכמו כל בני גילו, גם תם היה צריך להתגייס כדי לשמור על המדינה שלנו כדי שנוכל לחיות פה בשקט, ברור שזה נורא ואיום שאנחנו מאבדים פה חיילים ונשמות נהרסות, אבל זה לא שתם היה יכול להגיד שהוא לא מתגייס כי הוא מפחד למות, הוא היה בן אדם מאוד ערכי, מאוד אהב את מדינת ישראל והוא ראה בזה חובה שלו כאזרח".

מה את מאחלת למדינה שלנו לקראת יום העצמאות?

"אני מאחלת קודם כל שהקורונה תעוף מפה ושנוכל לחזור כולם לחיות חיים נורמלים ללא מסיכות והפרדה חברתית, אני מאחלת לנו שהממשלה שלנו תהיה יציבה וטובה שנותנת מענה לצרכים של החברה ושל בני הנוער. אני מאחלת שכולם יהיו בריאים, שמחים וזהו, שתהיה שנה קצת יותר טובה מהקודמת".