הכירו את לינויה: זמרת צעירה, בת 19 בלבד, שכבר הספיקה לטרוף לא מעט ארצות בעולם לאחר ילדות לא פשוטה כלל. מעברי דירה ודילוגים בין ארצות היו מה שחישל את הצעירה, ורק גרם לה להיפתח יותר לעולם ולסביבה וכמובן לפתוח לעצמה דלתות עם המוזיקה שלה.

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• עידו בי וצוקי חושפים סודות בראיון מיוחד
• במקצועיות, הומור ואפילו דמעות: אבי אבורומי כובש את זאפה
• סיכומוזיקלי: מיכל אמדורסקי חוזרת בענק, ועדן בן זקן מרגשת

הביקורים שלך מסביב לעולם פתחו אותך קצת יותר למוזיקה העולמית?

"חד משמעית כן. הכרתי כל כך הרבה סגנונות עולם, שפות, במוזיקה כמובן – וזה מדהים. את לומדת להכיר יחד עם המוזיקה את התרבות. הלוואי ולכל אחד הייתה את האפשרות לעשות את זה. זה לא רק לראות את המקומות, זה להכיר אנשים ותרבויות. זה מדהים".

הפרסומות ששיחקת בהן נתנו לך כיוון על העתיד?

"הדברים שעשיתי בעבר לא כל כך הועילו לי כיום, אבל אני כן מסתכלת עליהם כחוויה, ונהניתי, והיה מדהים. בעבר דגמנתי, ותמיד הייתי מוצאת את עצמי יושבת עם שאר הילדים, ואני שרה, והרוב מנגן, והיינו יושבים אחד ליד השני ועושים מוזיקת רקע. תמיד ידעתי שאני אוהבת לשיר, והפרסומות ששיחקתי בהן לא בדיוק כיוונו אותי לזה".

מאיפה הגיע הרצון להעביר מסרים כאלה של העצמה נשית? יש לך מניע כלשהו?

"חד משמעית אמא שלי. אמא הייתה בת 19 כשהיא ילדה אותי, היא גידלה אותי בכוחות עצמה בצורה כל כך מדהימה ומעולם לא ויתרה על מי שהיא. וזה אחד המסרים שלי, גם אם את אמא ויש לך ילדים ואת אומרת שאת לא יכולה לצאת מהבית לעבודה – זה לא נכון. את יכולה לעשות גם וגם. אם יש לך חלום – תרדפי אחריו".

אז אמא היא בן אדם דומיננטי בחייך. ספרי לנו קצת עליה.

"נתחיל בזה שהיא מספר אחת. לא יכולתי לבקש יותר טוב. היא בן אדם מאוד דומיננטי, היא תמיד הייתה דמות משמעותית מבחינתי כי היא הגיבורה שלי. עד היום אני רואה בה וונדר וומן אמיתית, אחת שלא משנה מה היא רואה שעומד מולה, היא תטרוף את זה. היא דמות מאוד משמעותית בחיי". 

היא הייתה ההשראה להעצמה הנשית שכל כך חשובה לך במוזיקה שלך? 

"כן. מאז שהייתי קטנה תמיד ראיתי בנות שהיו מוכנות לוותר על כל כך הרבה דברים שהן רוצות, כי הן חושבות שזה בלתי אפשרי. אבל אין דבר כזה בלתי אפשרי, כאילו, אנשים הגיעו לירח! יש עוד רגע משלחת למאדים. אין דבר כזה בלתי אפשרי. וכשראיתי, בהשוואה לחוץ, את אמא שלי – רציתי להוציא את המסר שלה החוצה – את יכולה לעשות הכול, רק קומי ותעשי. את יכולה לעשות הכול".

מאיפה הרעיון להתעסק דווקא במוזיקה? היה לך זמן לזה בין כל מעברי הדירה והטיולים?

"בגלל כל מעברי הדירה והטיולים הדרך היחידה שיכולתי לבטא את עצמי, כי אף פעם לא הייתי טובה במילים יותר מדי, זה אומנות. שירה, נגינה, ריקוד, פיסול. הדבר שהכי אהבתי לעשות בעולם זה לשיר, מעבר לזה שאהבתי את כל סוגי האומנות. כנראה שאם היית גרה איתי בבית, היית רואה שכל היום אני מסתובבת ושרה. יש לי בלוק כבר כמה שנים בקשר לכתיבת שירים שאני מנסה לשחרר אבל זה לא עובד לי כרגע, אבל אני חושבת שאומנות לכל צורותיה היא הדבר הכי מדהים וטהור שנמצא בנו כל יום".

המעברים והדילוגים בעולם עזרו לך להבין דברים על עצמך? על החלומות שלך? השאיפות?

"כן. בעקבות המעברים, בגלל שזו הייתה הדרך היחידה שיכולתי לבטא את עצמי, התאהבתי בזה בכל עמקי נשמתי. כשאני שרה אני מרגישה את מה שאני שרה, יש מילים שאני יכולה להרגיש. זה באמת יוצא ממני. במעברים האלה, כי עברנו הרבה מאוד מדינות, זה גרם לי לא להיקשר ליותר מדי דברים. אני מסתגלת, זה גרם לי לעזוב הכול מאחורה ולהמשיך. זה סוג של אינסטינקט טבעי שנוצר עם הזמן. אני מאוד אוהבת את המדינה שלנו. התגעגעתי אליה, כי קודם כל זו המדינה שלי, זאת מי שאני, כאן אני יכולה להיות מי שאני. בחו"ל פתאום את מרגישה את הגזענות יותר וכו'. בעבר הלכנו ממש פיזית ברחוב בהפגנה נגד ישראל. מלא שלטים, כל כך הרבה דברים נוראיים שאת קוראת ומזדעזעת. את פשוט רוצה לברוח משם והיו כל כך הרבה רגעים כאלה". 

 

השינוי הזה בין איכות החיים במקומות השונים שגרת בהם שינה אצלך משהו פנימי? הבנת דברים על עצמך?

"כן. אני אוהבת לשמח אנשים, ולא אכפת לי משום דבר אחר. גם אם עכשיו זה היה לתת את האוכל שלך למישהו אחר, עושה לי שמח בלב לראות את החיוך שלו. בקמבודיה לדוגמה, נסענו לכפר מאוד מבודד שנמצא באמצע מים, ובדיעבד גילינו שיש במים תנינים. חילקנו שם אוכל לילדים, ואני זוכרת שהייתה לי שם שקית של חטיפים שהבאתי מראש. היה שם ילד שלא הפסיק להסתכל על השקית הזו, ואני חשבתי שיש לי עוד כמה חודשים קצרים להגיע לארץ – אז נתתי לו את השקית. ואת יודעת מה עשה לי יותר טוב? הוא חילק את השקית בין כל החברים שלו והילדים שם. כי זה לא רק אחד, זה היה כמה. זה מדהים וגורם לך להעריך כל כך הרבה, הדברים החומריים נראים לך כל כך סתמיים".

איך הטבעונות שינתה אצלך צורת חשיבה? מאיפה זה הגיע?

"זה הגיע בגלל שראיתי מה קורה. שמה שלי יש לאנשים אחרים יכול להיחשב מותרות. מה שאדם מסתכל עליו כמובן מאליו, כנורמלי, האדם האחר מסתכל עליו כ"הלוואי". זה שינה לי את צורת החשיבה כי ראיתי שיש כל כך הרבה אנשים כאלה ולא רק שלמדתי להעריך את מה שיש לי, למדתי לחלוק ולאהוב את כולם, כי למה לא? כולם בסופו שלדבר בני אדם. כולנו קליפה, קליפה על בשר". 

מה המוטו שלך?

"הכי חזק ובכל הכוח תמיד. החיים לא מחכים לאף אחד, אז אני לא יכולה לחכות לחיים". 

הרעיון במוזיקה מתוך כיף, כמו ערבי שירה, הוביל אותך לדבר האמיתי. איך זה קרה?

"זה מה שהוביל אותי, בגלל שבכל פעם הייתי יושבת ושרה עם אנשים אחרים, ומתחילים לרקוד ולשיר, ואהבו את זה. האושר על הפנים שלהם זה מה שהוביל אותי. רציתי להעביר את המסר של וגם את המספר של האושר, וגם לראות את זה על אנשים. אני לא יכולה להסביר מה עובר לי בגוף כשאני רואה את האנשים מחייכים בזכות זה".

המוזיקה שלך עוזרת לך לבטא את המוטו שלך?

"כן, קודם כל ב"נפל לך הכתר" זה להזכיר לכל אחת ואחד, שכל אחד ואחת מאיתנו היא מלכה והוא מלך, ואנחנו לא צריכים כתר, אבל כולנו צריכים את התזכורת הזה בסרטונים, שאנחנו שווים את זה, ואין מה לחכות למזל. כי לפעמים הוא יכול גם לא להגיע. צריך לקום ולעשות את הצעד. לגמרי גירל פאוור. אם העולם היה מנוהל ע"י נשים, הוא היה מנוהל אחרת לחלוטין. זה לגמרי גירל פאוור, אני חושבת שנשים צריכות להיות דומיננטיות ולתת את הקול שלהן יותר. אתן הנשים, תעשו מה שאתן רוצות לעשות, תטפחו את עצמכן. לכו על זה".

בדיעבד, את שמחה שבתור ילדה היית במסגרות שמטפחות אומנות או שהיית רוצה להגיע לזה לבד?

"משהייתי קטנה הייתי בגן שמטפח מאוד אומנות ולא למדנו בו קרוא וכתוב בכלל מה שגרם לי להגיע לבית הספר מאוד בפיגור, למדנו שם מה גורם לכל אחד, לאומנות שלו, להתבטא. תוציאי את האומנות שלך. אם זה לשיר – תשירי בקולי קולות וגם תהיה מורה שתעזור לך. אם זה לנגן, תהיה מורה שתעזור לך עם זה. אבל אז כשהגעתי ליסודי זה לא היה ככה, הייתי בפיגור אחרי כולם. בלקרוא ולכתוב וכו'. והצלחתי להדביק פערים, רק באזור כיתה ה', כי בהתחלה לא הסכמתי לקחת ריטלין. זה גרם לי להקיא, ולא הייתי אוכלת כל היום. ובבית ספר הכריחו אותי. הייתי מוצאת את עצמי במצבים שהייתי שמה את הכדור מתחת ללשון ויורקת אותו אחר כך. אמרו לאמא שלי שיעיפו אותי מבית ספר אם לא אקח. והקטע של לירוק את הכדור עדיף על להקיא כל יום. כשהגעתי לחטיבה זה היה יותר נחמד, והתיכון כבר חזר להיות אומנותי. הייתה לנו מקהלה, אבל כל פעם היו מבטלים אותה. הייתי בכל מיני מופעים של בית הספר. נתנו לי חצי שיר לשיר לבד, ואני אפילו עד היום זוכרת איזה שיר – אני ואתה של אריק איינשטיין, שהוא כל כך עמוק ברגע ששומעים את המילים. ואמא שלי שמעה אותי בפעם הראשונה, והיא שאלה אותי אם אי פעם ארצה לקחת את הכיוון. אמרתי לה שכן. התחלתי ללמוד כל מיני נגינה, פסנתר, ואז חלילית תקופה... עשיתי קצת פיתוחי קול וכדומה. אני אוהבת את כל מה שיש לעולם להציע, ואני ממש רוצה לעשות כל דבר".