עידן ביגלר רק בת 21 ושיחררה ממש לאחרונה את הסינגל החדש שלה הנקרא “Again”. השיר מדבר על מצבה הנפשי, התקפי החרדה, הדיכאון ושברון הלב שחוותה. תפסנו אותה לשיחה קצרה על הסינגל ועל איך משלבים בין מוזיקה לבין התמודדויות נפשיות.

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• סוויטי בראיון לפרוגי: ״קשה להיות אישה בעולם בכללי״
• סיכומוזיקלי: גיא ויהל בחידוש ורן דנקר ממשיך לרגש
• איפה הם היום? קריירות הסולו של חברי הלהקות שהתפרקו
  

אז יצא הסינגל הראשון שלך, ספרי לנו איך ההרגשה?
"הרבה התרגשות יחד עם הרבה סטרס, אנחנו מבלים כל כך הרבה זמן בהמתנה למשהו וברגע שזה באמת קורה - זה מפחיד. אבל מפחיד טוב הייתי אומרת... אני ממשיכה לעבוד על לקדם את השיר כמה שאפשר, מתרכזת בלהתכונן להופעה שיש לי עוד שבועיים. לאט לאט בקצב שנכון, הופעה אינטימית משהו לא ראוותני מדי בתל אביב במקום שנקרא Biggy Z בבוגרשוב".

מה גרם לך לבוא ולכתוב בכזאת פתיחות על דברים שעברת?
"הכתיבה של השירים תמיד באה ממקום של רגשות מאוד עמוקים שאין לי דרך אחרת לבטא. הסיבה שאני בוחרת לשתף את זה, היא כי כשאני עברתי את הדברים האלה לא היה בסביבה מי שיבין את הדברים שאני עוברת, לא היה מי שיכיל את זה וכולם היו מבולבלים, אפילו יותר ממני. אני רוצה להיות בתפקיד הזה בשביל אנשים שעוברים את אותו הדבר ואין להם למי לפנות או לבקש עזרה. המינימום שאני יכולה לעשות זה להראות להם שהם לא לבד, להראות להם את המקום הבטוח ולהיות מפלט לרגשות שלהם. באיזשהו מקום אני קצת רוצה להיות אחות גדולה כזאת".

איך בעצם הגעת לעולם המוזיקה?
"לשיר תמיד אהבתי. התחלתי לכתוב שירים בגיל 12, לא יודעת מאיפה זה בא ולמה זה בא, סביר להניח כי גדלתי על סרטי דיסני וטיילור סוויפט, כמו כולנו. רק בכיתה ז' בערך פתאום התחלתי לקבל תגובות מאנשים ומחמאות על איך שאני שרה וקצת התחיל לעלות לי הביטחון אז התחברתי יותר לקונספט של להופיע מול אנשים ומשם זה רק הלך וגדל".

מאיזה סגנונות מוזיקליים המוזיקה שלך מושפעת?
"יצא לי לחשוב על זה הרבה כי כל הזמן היו שואלים אותי מה הז'אנר שלי ולא הייתי יודעת להגיד, אני מגדירה את זה הכי טוב כ-פופ דכאוני. סגנון הכתיבה מאוד מושפע מטיילור סוויפט ומסרטים ישנים של דיסני. בסגנון ההפקה אני לא מצליחה למצוא מישהו או מישהי שדומה לזה, שזה משהו שרציתי - להביא משהו שלא שומעים בדרך כלל".

© Tara Flanzman

מה השאיפות שלך לעתיד?
"השאיפה זה לטייל בעולם עם המוזיקה שלי. שהיא תיקח אותי לכל מקום בעולם - אירופה, אמריקה, אפריקה. ולהופיע שם ושתהיה לי את היכולת להשפיע ולגעת בלבבות של אנשים".

מה הייתה המטרה שלך ביצירת הסרטון של הטיקטוק שמשלב סרטונים של אנשים עם חרדות מרחבי העולם?
"המסר הכי גדול בדיוק כמו המסר של השיר זה להראות שזה נורמלי, להראות לכל מי שחווה את זה שהוא לא לבד, כי באמת מה שקורה הרבה זה במדיה החברתית במיוחד בטיקטוק ובאינסטגרם שרואים הרבה פייק. ואנשים בוחרים להראות רק את מה שכיף לראות ואנחנו שוכחים לפעמים שמאחורי כל היפה והכיף הזה יש דברים אמיתיים ורגשות אנושיים. ברגע שאנחנו שמים את זה בשיח ונותנים לזה יותר נורמליזציה אז יהיה הרבה יותר קל לכולם לבקש עזרה, זאת המטרה".

את חושבת שהבריחה למוזיקה הצילה אותך מחרדות קשות יותר ולשקוע בהן?
"אני חושבת שהמוזיקה באיזשהו מקום עוזרת לי למצוא את המילים. כי כשאני מדברת על זה בקול רם זה עוזר ואני תמיד ממליצה לדבר על הדברים האלה. כשאני יושבת על הפסנתר אני מוצאת מילים שאני לא מוצאת בדיבור. צריך להתבטא, זה משחרר ברמות! בקטע שאנשים אפילו לא מבינים כמה זה חשוב לדבר על זה".

איזה טיפ את רוצה לתת לילדות/ים צעירות/ים שיכולות/ים לעבור דברים דומים?
"העצה הכי הכי גדולה וחשובה שאני יכולה לתת היא לבקש עזרה. עם כמה שזה קשה ועם כמה שזה אולי לא נעים או מביך, לבקש עזרה ולהיות פתוח לגבי מה שאתה מרגיש זה צעד ענק בדרך לפתור את זה. גם אם את/ה יכול/ה לעשות את זה לבד, זה לא אומר שאת/ה חייב/ת לעשות את זה לבד. מעבר לזה, לזכור שזה נורמלי ושרגשות הם זמניים, לדעת שיש תקופות טובות יותר ותקופות טובות פחות וגם לא להתכחש לזה.