נתחיל מההתחלה - איך בכלל נכנסת לתחום המוזיקה?

"כשהייתי יותר קטנה בכיתה ב' אני חושבת, אימא שלי שלחה אותי לפיתוח קול ושם פגשתי את עולם המוזיקה בפעם הראשונה. הייתי הרבה שנים בעולם הזה, מאז שהייתי ממש קטנה. אני רואה כל מני סרטונים של עצמי מאותה תקופה, ממש גוזל קטן שמנסה לשיר. כבר שם מאוד אהבתי את זה, הייתי הולכת עם קלסר שהיו בו את המילים של השירים, גם בעברית וגם באנגלית. לא ידעתי לקרוא אז באנגלית, אז כתבו לי אותו באותיות בעברית. הייתי הולכת עם הקלסר המון בבית הספר היסודי, הייתי מראה אותו לכולם ומתגאה בזה. מאוד אהבתי לשיר ולשיר הרבה, זה לא משהו שדחפו אותי אליו בכוח. הייתי כמו כל ילדה ששרה מול המראה, אבל חלמתי על משהו גדול יותר - דמיינתי שאני זמרת שהיא גם רוקדת וגם שרה, תמיד ראיתי את השילוב הזה. כשהייתי רקדנית במקביל מאז גיל 13 הייתי מופיעה הרבה בהצגות, כחלק מהן הייתי צריכה גם לשיר. אז התחלתי להופיע על במות בכל הארץ. הייתי מסיימת בית ספר ומשם הייתה הסעה שלקחה אותי לשם. הייתי עושה הכל בהצגות האלה - רוקדת, שרה ומשחקת. אז אפשר להגיד שאני חיה את עולם הבמה ועולם המוזיקה כחלק ממנו".

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• Vma 2022: טיילור סוויפט שוברת שיא, דאב קמרון מפתיעה
• הומור עצמי: אגם בוחבוט משחררת את "יותר חזק מה?"
• רק בשמחות: עברי לידר וג'ורדי משתפים פעולה
  

איך את מגדירה את המוזיקה שלך?

"יש לזה גוונים של ישראלי אתני, על אחד מהשירים אפשר להגיד שהוא קצת נוגע בז'אנר הפופ. אפשר להגיד שההגדרה שזה ישראלי אתני. קשה לי להגיד באופן מובהק כי זה סגנון מאוד מיוחד אני משמיעה את זה לאנשים והם כל הזמן אומרים לי 'וואי זה שונה, זה אחר'... הם לא ממש יודעים לשים את האצבע למה זה דומה".

ספרי על חוויה משמעותית שהייתה לך במהלך הקריירה

"כשחשבתי ללכת ללמוד משחק, לפני שהלכתי באמת לבית ספר - הלכתי קודם למכינה ביורם לווינשטיין. הייתי שם משהו כמו ארבעה חודשים, אז זה היה לי הדבר הכי חדש בעולם. לא נגעתי במשחק בחיים שלי לפני, זאת הייתה הפעם הראשונה שנגעתי בעולם הזה. אמרתי לעצמי שלפני שאני הולכת להיבחן לבתי ספר למשחק, מעזה ונלחצת... אני קודם אלך למכינה ואראה אם זה מדבר אליי, אם אני מתחברת לזה ואם זה מתאים לי. יכול להיות שזה לא מתאים לי כי אני בן אדם רגיש ונעלב ומה לי ולדבר הזה בכלל. אבל בכל זאת, אני רוצה לנסות אז אני אלך ואנסה.

הייתה לנו שם מורה שאמרה לנו שם בשיעור הראשון או השני 'טוב, אתם כרגע עשרים ומשהו אנשים - מבחינה סטטיסטית, שלושה אנשים מכם יתקבלו לבתי ספר למשחק ויסיימו את המבחנים וכנראה שאחד מכם יגיע לסוף של הלימודים' זה היה מצחיק, כי כולם ישבו שם, הסתכלו אחד על השני וכל אחד על עצמו וכולם אמרו לעצמם 'זה בטוח יהיה אני'. אני ממש ראיתי את כולם חושבים את זה לעצמם וגם אני ישבתי וחשבתי לעצמי 'זאת בטוח תהיה אני, אני אהיה האחת הזאת'.

אז זה היה נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית, כי חשבתי שזאת בטח התמסרות ויש כאלה שאומרים שזה שעות לא שעות - אין שישי, אין שבת, אין חגים... אז אמרתי 'טוב, אי אפשר לדעת, אבל אולי זאת תהיה אני'. אחר כך המורה אמרה שזה מה שבאמת קורה כי היא מכירה את זה והיא מהתחום... בסופו של דבר כולנו הלכנו לנסות ולהתקבל ובאמת שלושה מאתנו התקבלו, אחת מהם הייתה אני, התרגשתי ואמרתי לעצמי 'וואי, אני חלק מהסטטיסטיקה הזאת!'. לאורך הדרך הייתי עוקבת אחרי החברים שלי מהמכינה באינסטגרם ובפייסבוק ורואה מה קורה איתם בחיים. בשורה התחתונה, אני סיימתי בית ספר למשחק ואותם האנשים שלמדו איתי או שפרשו או הפרישו... אני הייתי האחת הזאת שסיימה. כל הזמן בעולם המשחק אומרים 'כן, בעולם הזה כולם רוצים וכולם מנסים ותמיד יש את האחד הזה. מה הסיכוי שתהיה האחד הזה?' זה באמת תחום שהוא על סף הבלתי אפשרי, אבל אני תמיד נאחזת בסיפור הזה ואומרת 'אם הייתי שם וחשבתי על זה כמו כולם, שאני אהיה האחת ובאמת הייתי האחת - אני רוצה להאמין שאני אהיה האחת הזאת גם בעולם הזה, בעולם השלם הזה. שאהיה האחת הזאת, שאצליח להתברג, להיכנס ולחיות ולהקים חיים בזכות העולם הזה- לא בזכות דברים אחרים. זה סיפור שאני מזכירה לעצמי לפעמים כשאני קצת משחררת את הידיים".

כפי שציינת מקודם, עולמות המשחק, הריקוד והשירה משתלבים די יפה. בכל זאת, האם יש לך איזושהי העדפה לתחום מסוים מבין השלושה?

"לא, האמת שלא, אני אגיד לך גם למה. המקום הכי בטוח שלי הוא ריקוד, שם עשיתי הכי הרבה. לא ממקום של התנשאות, אבל אני חושבת שעשיתי הכל - הופעתי על כל במה, עם כל זמר וכל אמן, בעצם חייתי את זה כל החיים. מצד שני, קשה לי להגיד שזאת האהבה הכי גדולה שלי, כי החלטתי סוג של לנטוש אותה ולשים את זה רגע בצד, כדי לקבל סוג של 'פרונט'. יש משהו ברקדן שהוא נשאר מאחור, במיוחד שמדובר בתעשייה המסחרית, זה לא כמו להקת בת שבע שיש לה את הנישה שלה. כשאתה רקדן בתעשייה זה כיף וזה מדהים ותמיד ההורים שלי אומרים לי 'אין, בזה את הכי זורחת'. זה נכון, כי זה הכי מוציא את מי שאני... אבל מצד שני זה משאיר אותי ברקע, במקום שאני לא רוצה להיות בו. אפשר להגיד שאפילו מיציתי אותו, כי אני מרגישה שאני בשלה לפרונט וגם כי למדתי כבר את כל שאר הדברים. שירה זה משהו שחיזקתי כל השנים האלה והלכתי ללמוד משחק שלוש שנים בבית ספר למשחק, שזה כמו שכולם יודעים המקסימום שאפשר לעשות בארץ כדי להיות שחקן וגם את זה הרוב כבר לא עושים... טיפחתי את זה כדי גם לעסוק בזה. אני חושבת שעולמות המשחק והשירה יכולים יותר לתפוס בתור מקצוע מסוים מאשר עולם הריקוד, שבדרך כלל מדובר בתקופת זמן מסוימת ובגיל שלושים ומשהו כבר מפסיקים לעשות את זה. אז רציתי למצוא את הדרך להישאר בעולם הזה עד כמה שאני יכולה כמקצוע, לא כמשהו כללי".

את מצליחה לשלב בין השלושה או שבהכרח היית צריכה להשאיר משהו מאחור?

"בעיקרון, יש את עולם מחזות הזמר, שהוא רחב ומדהים ויש בו את שלושתם. גם כשמזמנים אותי לאודישנים דורשים נגיד 'שחקן - יכולות ריקוד ושירה', ככה שככל שיש את שלושתם, ככה זה יותר טוב. היום אני מופיעה ב-'רנט', שזה מחזה מאוד מוכר, שהעלו אותו פעם ראשונה עכשיו בארץ. אני גם משחקת, גם שרה וגם רוקדת ריקודים לא פשוטים. זה דוגמא למשהו שאני עושה היום ומצליחה לשלב בין השלושה, מבחינתי זאת המתנה הכי גדולה. אבל כמובן שאני חולמת ורוצה להשתתף בסרט ולשחק בלבד. אין לי דחף לשלב בין שלושתם, אבל גם כשאתה שחקן אתה עושה מחזמר. אני כן נאחזת בנישה אחת, אבל גם תוך כדי מנסה לשלב את כולם ובאיזשהו מקום אני נותנת למה שיתפוס ראשון לקחת אותי. אני מאוד משקיעה במשחק ובפן של השירה כרגע בשירים שלי ובתהליך שלי עם עמית. אלו שני המוקדים שאני מתמקדת בהם כרגע, אני רוצה להאמין שאני יכולה לעשות את שני אלו במקביל ושאחד מהם יתרום לשני".

העולמות האלו הם מאוד אינטנסיביים, בטח ובטח כשהם משולבים יחדיו. יש מצבים שאת מנסה למצוא לעצמך רגע לנוח ולהתנתק?

"אני חושבת שלא. אני יכולה להגיד שאני בוחרת בעצמי במקום האחרון, אם יש לי את הזמן הפנוי אני אשקיע אותו בבן זוג שלי, במשפחה של הבן זוג שלי, בחברות שלי... הפעם האחרונה שהייתי עם עצמי לבד והקדשתי את עצמי לעצמי הייתה בדרום אמריקה לפני חצי שנה, נתתי לעצמי מתנה אמיתית ושמתי לרגע את כולם בצד. כל דבר כזה שואב ואין באמת מנוחה. אני חושבת שאני כל הזמן במשימות, כל הזמן אני קמה בבוקר ליום לחוץ וכל הזמן חיה את זה ואני לא מתלוננת על זה! זה בסדר, גם הבן שלי יודע שזאת אני וככה הוא מכיר אותי. אני מאמינה שמי שמתלונן יידע לקבל את זה אחרי זה, אני כבר השלמתי עם זה. כשאני אתחיל את החיים ואביא ילדים, זה רק יהיה קשה יותר, אני לא חושבת שזה ירד. אני מאחלת לעצמי שיבואו רק דברים טובים".

סלומון ציינה את המחזמר "רנט", בו היא התחילה לשחק בשנה האחרונה. המחזמר מתעסק בין היתר באמנים שמנסים לחיות תחת מחלה שמשתוללת בשכונה בה גם גרים, מה שמזכיר מאוד את מגפת הקורונה שנכנסה לחיינו לפני כשנתיים וגם היא הציבה קושי לעולם האומנות בעולם בכלל ובישראל בפרט. שאלנו אותה איך היא הצליחה למצוא את עצמה בתקופה הזאת כאמנית

"קודם כל, 'רנט' לא עלה סתם עכשיו, הוא עלה באמת מהסיבה שאת אמרת - להראות שאפשר לקבל את המחלה כמו משהו שחיים איתו, שיש אופציה להמשיך לחיות אתו וזה לא הדבר הכי נורא בעולם. זה מאוד מתקשר לקורונה וגם אוסיף שזה קשור לעניין של שכר הדירה, שכל הזמן במחזה מדברים על כך ש-'לחיות זה קשה'. זה בדיוק שאנחנו מדברים עליו בשנה האחרונה, על שכר הדירה הבלתי אפשרי הזה. בתור אחת שמתחתנת עוד מעט, אני והבן זוג שלי צריכים לחפש דירה כדי להתחיל את החיים ואני אומרת 'איך דווקא עכשיו שאני מתחילה את החיים, המחירים האלה הם לא נורמליים?'. אז אני מוצאת את זה גם בחיים שלי, האישיים והפרטיים. זה מבאס כי זה בדיוק קורה בתקופה האחרונה.

אני חושבת שלפני הקורונה, מבחינת הפן של האומנות, כשהחלטתי ללכת וללמוד משחק הבנתי שיש מצב שאני מוותרת על איכות חיים מדהימה. יחד עם זאת, אני רוצה להאמין שאני לא אוותר על עצמי, אני לא אתן לעצמי לחיות... לא רוצה להגיד בעוני, אבל לא לתת לעצמי את האפשרויות שהייתי רוצה לאחל לעצמי. גם הקורונה עצרה לאנשים את העבודה שלהם בתחום המשחק, שלא באים להצגות באותה תקופה. אגב, אז עדיין לא הייתי בתעשייה - עדיין הייתי בלימודים, הייתי בשנה ג' אבל גם שם זה ניהל אותנו. הלימודים שלי באיזשהו מקום נפגעו מזה, אז חילקו את הכיתה שלי לשניים. היינו כיתה סופר מגובשת, הרי זה לא כמו ללכת ללמוד תואר לאוניברסיטה - זאת הייתה כיתה שהיא משפחה. אז פתאום פיצלו אותנו, שמו אותנו בקפסולות ובהצגות של שנה ג' פתאום דברים השתבשו והשתנו. זה היה מבאס ומפחיד, כי הבנו שזה הרגע שאנחנו יוצאים - אנחנו עוד מעט עומדים לפרוץ ולהתחיל לעשות אודישנים ואנחנו מפחדים שזה הטיימינג הכי גרוע ושאנחנו אלה שיוצאים לטיימינג הכי גרוע בתעשייה בחוץ.

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by EnavTlv | ענב תל אביב (@enavtlv)

מצד שני, אני חושבת שבתחום המשחק (ולא ההצגות, כי התאטרון מאוד נפגע) הצילומים המשיכו כרגיל, סרטים וסדרות המשיכו להצטלם ודווקא בגלל שאנשים היו תקועים בבית - רצו ליצור עוד והייתה יותר עלייה בזה. זה היה החלק האופטימי בסיפור, אבל אני שמחה שכאשר יש עכשיו הופעה, אנשים לא מפחדים להגיע ולפוצץ אולמות. גם כשאני הולכת כקהל אני לא מפחדת, אני רוצה להאמין שהתגברנו על זה סופית".

ספרי על הסינגל החדש שלך, "מקום לסליחה"

"כששמעתי אותו לראשונה, חשבתי שזה על אישה שנמצאת תחת מישהו שכובל אותה, היא לא באמת כועסת - 'אתה בלתי נפרד ממני, כל כך צמוד אלי, תמיד אתה הורס לי'. כשאת קוראת את זה פעם ראשונה את אומרת 'אוקיי, יש פה מישהו גבר ונמאס לה ממנו' והיא מדברת בסוף על זה שהיא מוצאת סליחה. את חושבת 'למה לסלוח לו בכלל?', הרי היא אומרת שהיא רוצה להילחם באיש הזה שמשגע אותה והורס לה את החיים... לרגע את חושבת שהיא מן אישה חלשה שלא נלחמת על שלה. פתאום מקריאה שנייה ושלישית הבנתי שמדובר על משהו עמוק יותר, לא על מישהו - אלא על איזשהו דימוי גוף, או תכונה שאני שונאת בעצמי לצורך העניין, או דפוס התנהגות שחוזר על עצמו. שזה הבן אדם שאני ואני פחות אוהבת שזה קורה לי, או תקופה שאני שונאת בחיים שלי ומתה למחוק אותה... זה יכול להיות הכל.

לכל בן אדם בעיניי יש את הדבר הזה שהוא שונא - אם בנראות, אם באופי ואם זה בן אדם בחיים שהוא חלק מהמשפחה שלו ועושה לו את המוות. נשבעת לך, אני יכולה להתחבר לכל אחד מהדברים שאמרתי עכשיו מכל מקום. מבחינת מילים השיר הזה ישר תפס אותי, לא לקח לי זמן, זה ישר הרגיש נכון. מה שהכי אהבתי בשיר זה המסקנה שלו - האישה הזאת מקבלת את הדבר הזה, מכבדת אותו ובסוף היא סולחת לו. זה כבר לא כתוב, אבל יש לגמרי מקום לסליחה והוקרה ואפילו היא אומרת לו שהיא מצטערת - שהיא ניסתה כל הזמן להוציא את זה. אולי זה בסך הכל בסדר, אולי זה הבן אדם שאני וזה היתרון שלי גם כשזה החיסרון שלי. זה באמת מדבר על לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, להפסיק לשנוא דברים בעצמנו. מאוד התחברתי למילים האלה, ככה שהיה לי ממש כיף לעבוד על השיר ".

זה הסינגל השלישי שאת מוציאה עם MITSH (עמית שמואל), איך נוצר החיבור?

"רק לא מזמן התחלתי להוציא שירים. עמית, שכתב את אותם השירים, הוא סוג של משפחה רחוקה שלי. יש לנו בת דודה משותפת, היא בת דודה שלי אבל גם שלו מצד אחר, ככה שאנחנו לא באמת קרובי משפחה. כשאותה בת דודה חגגה בת מצווה, אימא שלה ביקשה מאיתנו לעשות לה שיר. היא הכירה בינינו ואמרה 'את שרה, הוא מנגן'... ככה בעצם הכרנו, זה קרה לפני 10 שנים, משהו כזה... לפני שנה וחצי הוא שלח לי הודעה בפייסבוק, כי לא היה לו בכלל את המספר שלי. הוא כתב לי שהוא כתב שיר על אישה, שהוא ישמח להשמיע לי אותו ושאראה אם זה מעניין אותי. שמעתי את השיר והיה נראה לי מגניב, אמרתי 'יאללה, בטח, אני באה' ואז הקלטנו אותו. אחר כך חשבנו על לעשות לו קליפ, עשינו את זה והשיר יצא. פתאום הוא אמר 'יש לי עוד שיר' ואז הוצאנו עוד שיר. ככה התחלנו לפתח מעין רצף של שירים, שיצאו אחד אחרי השני ויש עוד כמה שאנחנו מדברים עליהם כבר. זאת אמנם תחילת הדרך, אבל אני גאה להגיד שיש כבר שלושה שירים שיצאו".

לרוב אנחנו רגילים בתעשיית המוזיקה לזמרים שלוקחים חלק פעיל בדרך כזאת או אחרת בכתיבת השיר, מה שלא קורה אצלך. איך את מצליחה להתחבר לחומרים שאת שרה גם כשאת לא לוקחת חלק פעיל בכתיבה שלהם?

"זאת ששאלה ששואלים אותי הרבה, גם כאלו שקרובים אליי וגם בראיונות. לא התנסיתי בכתיבה מעולם, ככה שאני לא שוללת את זה כי אי אפשר לדעת אם אנחנו טובים במשהו שלא ניסינו. אבל אני יכולה להגיד שאני אעשה את זה מתישהו לא יודעת להגיד אם מחר, אם עוד חודש או שנה... אבל אעשה את זה. אפשר להגיד שנכנסתי לזה... לא באתי למישהו וביקשתי ממנו שיכתוב לי, אלא עמית הציע לי את זה. כשאני שואלת את עצמי 'רגע, איך אני מתחברת?', זה בדיוק מה שקורה כשאני קוראת טקסט. בין אם זה טקסט שעמית כתב ובין אם זה טקסט להצגה או אודישן. בקריאה ראשונה אי אפשר ישר להתחבר - יש פעמים שזה כן קורה אבל לא תמיד. נגיד כשאני קוראת טקסט של מישהי שאמא שלה משגעת אותה ואני בסדר עם אמא שלי, אני לא בהכרח אתחבר ממבט ראשון. אבל אם אני אקרא את הטקסט פעם שנייה ואחשוב מי הבן אדם שעושה לי את מה שהאמא הזאת עושה למי שכתב את זה, אז אני פתאום אתחבר. זה משהו שלמדתי לעשות בלימודים, לקחת כל טקסט גם כשהוא מפעם ומרגיש הכי לא קשור לתקופה ולנסות למצוא את הדבר הקטן הזה שפתאום מתחברים אליו. ככה שאוכל פתאום להגיד, למשל - 'אולי אני מכירה את הסיפור הזה, ההורים שלי הם בדיוק כמו מה שכתוב פה'. אז אני סופר מתחברת, כי ראיתי את זה על אנשים שקרובים אליי.

בכל אחד מהשירים של עמית מצאתי חיבור מאוד עמוק, אני יכולה למצוא את הסיפור שלי בכל אחד מהם. אולי הוא התכוון בשיר מסוים למשהו אחר לגמרי, למען האמת אני לא יודעת למה הוא כתב אותם וכנראה שזה מהמקומות האישיים שלו. אני חושבת שכל היופי פה שכל שיר כתוב עם הרבה עומק ומשמעות והוא גם נתון לפרשנות. גם כשהשמעתי את זה לחברים שלי, כל אחד אמר לי משהו אחר- כל אחד יכול לקחת את זה למקום שלו. כשאני מבצעת את השירים, אני יכולה להגיד על מה אני מספרת וזה מה שחשוב לי- שאני מבינה על מה אני מדברת, לו דווקא שהעברתי את הסיפור שהוא רצה להעביר. מצד אחד זה מורכב, כי זה לא מתוך הבטן שלי ואני ישבתי וכתבתי אותם... אבל יש משהו מעניין בלקבל משהו ולמצוא בו את הפרשנות והמשמעות שלך למילים".

מה החלום הכי גדול שלך כרגע?

"אני חושבת שהשאיפה שלי בחיים היא לא להתפרסם, זה לא החלום שלי. החלום שלי הוא לעשות את מה שאני עושה, להתפרנס מזה יפה מאוד ופשוט ליהנות מזה- לחוות את העולמות האלו מהצד הטוב שלם, לא מהצד הרע. אני כבר לא בת שש עשרה, שמסתכלת רק על הזוהר - אני רוצה לראות את זה גם כאימא וכחלק ממשפחה. אמנם אני עוד צעירה, אבל אני מצליחה להסתכל רחוק ולנסות לראות את עצמי מצליחה להקים משפחה וקריירה, להתפרנס יפה ולעשות את מה שאני אוהבת - לא לבחור בתחום אחר ולא להרים ידיים. ככה הייתי מגדירה את החלום שלי, לא הייתי מגדירה אותו בלהשתתף בסרט הוליוודי, כי אני לא יודעת אם זה מה שאני צריכה לעשות. יכול להיות שאני צריכה להופיע בהצגות כל החיים שלי, יכול להיות שאני צריכה להיות זמרת או שחקנית מוכרת או מפורסמת, כי זה הייעוד שלי לצורך העניין. אני מאחלת לעצמי להצליח לחיות את החיים האלה של עולם המשחק והשירה בגלל שהם כל כך סוערים, יש כל כך הרבה עליות ומורדות ולהרבה אנשים שנמצאים בתחומים הללו קשה להחזיק את עצמם באופן יציב. הייתי מאחלת לעצמי יציבות בתוך העולם הזה".

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by Ofri Salomon (@ofri_salomon)

יש הרבה מוזיקאים ישראליים, במיוחד בשנים האחרונות, שמנסים לפתח גם קריירה בחוץ לארץ. זה משהו שחשבת לעשות?

"כן, חד משמעית כן. הלוואי שתהיה לי האופציה, שאתקבל לסרט או סדרה בחוץ לארץ כי זה עולם אחר, זה כבר פותח אותך למקומות אחרים. זה כן מתפתח בישראל, אני לא יכולה להגיד שלא, יש הרבה שחקנים בארץ שהם באמת מדהימים ואני באמת מעריצה. אבל אין ספק ששם (בחוץ לארץ) התעשייה יותר גדולה, גם מבחינה תקציבית זה עולם אחר, זוהר יותר. אי אפשר שלא לחשוב על זה, אפשר להגיד שזאת לגמרי מטרת העל שלי".

מהן התכניות שלך לעתיד?

"אני חושבת שכרגע הראש שלי מאוד ממוקד במה שאני עושה עכשיו. יכול להיות שבעוד שנתיים אני אדבר אחרת ואחליט לעסוק בתחום אחר במקביל, כי זה אחלה וזה מכניס לי כסף. נגיד, אני יכולה להיות אחלה אשת עסקים כי יש לי את הראש הזה (אבא שלי אומר את זה). אבל כרגע אני מנסה לא להסתכל לצדדים, אני צריכה לתת מעצמי את כל האנרגיות ולהשקיע אותן במה שאני עושה כרגע. כי אין דרך אחרת, אני לא אסתמך על מזל. באמת מעבר לזה, מעבר לחיי זוגיות וכל העניין האישי שלי, אין לי כרגע איזושהי שאיפה שאני רואה מעבר לעולם הזה, לא כרגע".