לאו ביסמוט (מופיע תחת שם הבמה לאיו) הוא עולה חדש (שבע שנים בארץ) בן 23. לאחרונה החל ביסמוט את דרכו המוזיקלית ושחרר מספר סינגלים, בהם גם שיר על כיבוד הורים. הסטאר הצרפתי-ישראלי הצעיר לא מתבייש להיות מישהו, רוצה להופיע עם המבטא המיוחד שלו והוא מרגיש הכי ישראלי שיש. תפסנו אותו לראיון בכורה מיוחד!

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• סיכומוזיקלי: אליאב זוהר ועדן חסון נכנסים ללב
• באה אליכם: הגר יפת מפתיעה עם סינגל חדש
• האחיות כרקוקלי והפשוטע בשיתוף פעולה משוגע

"עליתי לארץ עם ההורים שלי, וכשהגעתי התיישבנו בתל אביב", מספר לנו על עלייתו לישראל. "למדתי ב׳ימין אורד׳ וקיבלתי תעודת בגרות במסלול של עולים חדשים. אחרי שלוש שנים, בגיל 18' סיימתי שם. התגייסתי ישר, בלי חופש כטכנאי בחיל אוויר. השתחררתי והתחלתי את הדרך שלי".

מתי התחיל החיבור שלך למוזיקה?

"אני מאוד לכתוב, והתחלתי לכתוב בפנימיה. בין שעמום לשיעמום, החלטתי להאזין לביטים ביוטיוב ועשיתי פריסטיילים לעצמי. חברים תפסו אותי מתישהו, החמיאו שאני משתפר ושאני יכול להוציא סינגלים - אמרתי להם -׳אני? זה סתם לכיף! לא הייתם אמורים לשמוע!׳. המשכתי באותה הדרך שלוש שנים בפופ וראפ. בתקופת הצבא זנחתי את זה, ובאמצע החלה הקורונה. שוב היה משעמם וחשבתי לקחת את המוזיקה צעד קדימה". 

איך למשל?

"השתחררתי והוצאתי סינגל ראשון בהפקה בינונית, קליפ לא מקצועי וראיתי שלמרות הכל זה צבר 13 אלף צפיות. בלי קידום ובלי כלום. אמרתי אם הגעתי לזה בלי כל ההפקה הגדולה, אז אולי אם אני כן אשקיע אוכל לעשות משהו מגניב".

לא פוחד ללכת על הקריירה בתחום?

"התלבטתי אם להיות מאמן כושר או מוזיקאי - וכן, היה לי על זה ויכוח עם ההורים כי החלום לא מניב פרנסה. אני תמיד מקשיב להורים שלי, אבל הפעם הקשבתי ללב שלי והלכתי אחרי החלומות. אמרתי שאני אלך על זה. רציתי להתחיל את הפרויקט עם שיר על ההורים שלי, הוא גם נקרא ׳ההורים שלי׳ והוא כיבוד הורים. גם Mobile ONE, חברת ההפצה, אהבה את מה שאני עושה - חתמתי אצלם והוצאתי את אותו הסינגל דרכם. אנשים מאוד אהבו את זה, הפצתי את זה. המשכתי לעבוד במקביל בעבודות רגילות, מצאתי מנהל שינהל אותי במוזיקה. הוצאתי מאז אותו הסינגל שלושה סינגלים ויש לי עוד כמה מוכנים שאני צריך לשחרר". 

איך אתה מגדיר את הסגנון שלך?

"הסגנון שלי הוא ממש אתגר, כי עדיין לא שמעו בארץ, אני שר פופ צרפתי משולב עם עברית ועם המבטא שלי, זה הקטע שלי. זה סגנון שהוא ממש שלי. בהתחלה זה היה מאוד קשה, כי אנשים בהתחלה לא מבינים לאן אתה רוצה להגיע, ועולות תהיות ל׳אם תצליח עם המבטא והסגנון החדש׳ ואם יאהבו… החלטתי להמשיך עם זה ולא להקשיב לאף אחד. אני משקיע בסגנון ועם הקצת שעשיתי לבד אני באמת רואה שאנשים אהבו. התקשרו אליי כמה פעמים להופיע, הדברים מתקדמים. אני אומר לעצמי אל תוותר, זה לוקח זמן. בעזרת השם אצליח לחתום בחברת תקליטים או משהו שיגרום לי להתקדם. זאת המטרה שלי, אני באתי להגשים את עצמי ולחלום". 

למה לא לנסות בריאליטי מוזיקלי?

"אם לומר את האמת, חשבתי על זה הרבה. ראיתי את התכניות מחפשים שם ווקאל מטורף… אני יודע לשיר, אבל אני יודע לתת שואו בימתי יותר מאשר שואו ווקאלי. אני בסגנון הפופ החדש, אני לא מאמין שאני אתאים שם. לא בא לי לעשות קאברים, אני מתחבר לכתיבה שלי, אני אוהב לכתוב ממש ולעבוד על העברית שלי, הכתיבה עוזרת לי לשפר אותה, אני אוהב להכיר ככה את החברה הישראלית. אני מרגיש שלמרות שאני פה שבע שנים יש לי הרבה מה לשפר על עצמי ובמוזיקה, יש לי עוד הרבה מה לעשות ולהגשים. אני לא ארשם לתכניות האלו מראש, אבל אם יציעו - לא אשלול ישר. אני שנה במוזיקה, מבחינתי זו ההתחלה, כל זמר מחכה להזדמנויות - יש דברים שרוצים יותר ופחות, אבל כל מילה, הזדמנות, אודישן, הצגת החומרים עושים טוב ללב של האדם והאמן. אני אעריך כל הזדמנות שתבוא. לא שולל". 

להוציא סינגל על כיבוד הורים הוא לא דבר של מה בכך. מה עומד מאחורי זה?

"הייתי ילד נכה עם תסמונת טורט קשה. לפני 11 שנים לא הייתי יכול להגיד מילה, הייתי בן 9 כשזה התחיל. בתוך שלושה חודשים אתה הופך מילד ׳רגיל׳ לנכה. היו לי הרבה טיקים, עיוותים והייתי בלי שליטה בגוף. כשאתה חווה את זה במשך שנים, מגיל תשע עד גיל  15-16 אתה לומד המון, בעיקר על ההורים.  אם למשל בגיל הנוכחי הייתי חולה, היו מבינים, אבל כשאתה ילד ורואים אותך ככה עם הטיקים - ילדים וחברים היו נבהלים וספגתי מכות והעלבות. בגלל זה למדתי כל כך המון והערכתי המון, אבל גם שאלתי המון את עצמי ׳אם יאהבו אותי?׳, ׳האם זה יעבור לי?׳, ׳האם אצליח להגשים את עצמי?׳. הבנתי מי פה בשבילי ומי לא. הבנתי, כמו בשיר, שההורים תמיד יהיו שם. הם היו איתי בבתי חולים, היו נשארים איתי מלא בבית".

זה נשאר איתך גם אחרי שהבראת?

"בטח. כשעברתי את המחלה הרגשתי ששום דבר לא השתנה ושאני ממשיך לקבל עד היום את המסר הזה שבלי ההורים שלי אני שום דבר. אני מבין שלמרות כל האנשים שאני אפגוש וכל מה שאגשים - אין מחיר להורים, אין משהו שיציל אוצי כמו ההורים שלי, ולראייה אבא שלי פה איתי היום והולך איתי גם להופעות. הם גם מביעים דעה על השירים והמוזיקה. הם הגיבורים שלי, אף אחד לא יתמוך בי ככה. המסר שרציתי להעביר בבית השלישי בשיר הוא - שחברים הם לפי תקופות - מתחלפים. זה מעגל שבחיים לא יעצור, אבל משפחה שעוזבת פעם אחת לא תחזור… המשפט האחרון מכוון לילדים כי יש להם עדיין זמן. אני קלטתי את זה בגיל קטן, ההורים שלי יודעים עליי יותר מהחברים. אני רוצה שהילדים ידעו שההורים תמיד יהיו שם בשבילם ויש להם זמן להבין את זה. הכל נראה לך מובן מאליו, אתה מעדיף לבלות עם חברים ואתה שוכח כמה ההורים שווים".  

איך הם התמודדו עם מה שעבר עליך?

"מהחוויה האישית שלי עם ההורים הם היו צריכים להתמודד עם ילד שהוא נכה, היו צריכים לתת לו הרבה יותר יחס ואהבה, כי זה מה שהציל אותי בסוף. החזקתי מעמד, קיוויתי שיום אחד זה יעבור. בלי המחלה הזאת אני לא הייתי הבן אדם שאני היום. אני בן אדם שמעריך כל דבר קטן שמביאים לי. כשאתה חי עם כל כך הרבה טיקים ואתה יוצא מזה את מעריך כל דבר. כשעליתי לארץ כבר כילד בריא  - לאנשים לא הייתה היכרות מוקדמת, הרגשתי שנולדתי מחדש. אני לא שוכח שכל מה שאני חווה זה בזכות ההורים שלי, אמשיך להגיד את זה בכל הזדמנות, גם כשאצליח יותר במוזיקה". 

מפחיד אותך להתפרסם? 

"אני חושב שזמר שרוצה להצליח רוצה להתפרסם. כדי לחיות במוזיקה אתה צריך להיות מוכר יותר, זה המחיר. אני חושב שזה מחיר שהוא טוב מצד אחד, אתה עולה על במה, מגשים את עצמך מדבר עם הקהל, רואה את השירים הופכים ללהיטים - אתה מגשים את עצמך. זה גם מסוכן, אני בן 23 יש לי עוד הרבה מה ללמוד על החיים. אני יודע שזה תחום שלא קל, צריך ידיים טובות ונכונות בשבילך. כי מוזיקאי הוא לא לבד, יש צוות, מנהל, חברת הפצה וחשוב שתהיה בידיים טובות. כשאתה מפורסם כולם מסתכלים עליך וזה יכול להיות הכי טוב שיש, אבל עדיף לא לטעות - למרות שזה טבעי לטעות. אם אתה מקפיד על החומרים שלך, ואם יש ידיים טובות איתך זה יכול להיות טוב. ורק משהו מדהים יכול לצאת מזה. אני מאמין שכולנו בני אדם וגם המפורסמים מתמודדים עם דברים מאוד קשים ביום יום, לפעמים אולי זה קשה יותר כי אתה לא יכול לדבר עם כולם בגלל הפרסום. אני חושב על זה הרבה, חולם על זה ועל ההצלחה. אני תמיד אומר לעצמי תיזהר, תשמור על עצמך ולא ליפול לדברים שלא מתאימים לי".

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by Leyow (@leyow_official)

אילו אמנים ישראלים אתם אוהב?

"אני מת על אגם בוחבוט!", מכריז ומוסיף, "גם מאוד אוהב את סטפן, שחר סאול, אנה זק - וזה מצחיק כי כולם מנוהלים באותו המקום. סטפן משוגע כמוני, אנה ואגם נראות מאוד אנושיות, עדינות וחמודות למרות הפרסום ולשחר סאול יש טאצ׳ של חו״ל. אני מרגיש שבארץ יש תחרותיות בין אמנים ודווקא עם מי שהזכרתי לא. אם צריך לבחור אמן אחד אז אבחר בסטפן - הבחור הזה הוא דמות, נראה טוב, יש לו סטייל, יודע לרקוד, לשיר, לעמוד מול מצלמה. הוא אמן אמיתי ואני אוהב את זה מאוד. אבל אפרגן גם לאגם ואנה שזה מדהים בעיניי שהן יכולות להוציא סינגל שהוא הכי מקפיץ וכייפי ופתאום משהו הכי שונה ומרגש. הן מגוונות בקו המוזיקלי.  אני מסתכל על כל זמר ומנסה להבין מה אני לוקח ממנו, איך הוא משמש לי כמודל לחיקוי ויש לי הרבה מה ללמוד מהאלופים האלו". 

מה עם משחק? ראיתי שהיית בעבר ניצב על סטים… 

"הייתי בסוכנות ניצבים ודוגמנות, הצטלמתי להרבה קליפים… של משה פרץ, אגם בוחבוט, לסדרה ׳בעלת החלומות׳… תמיד אהבתי מצלמה, תמיד התחברתי לזה. היית רקדן ברייקדאנס, השתתפתי במתיחה של קווין רובין…  כרגע המטרה שלי היא לפרוץ במוזיקה. כאמן אני מאוד פתוח, אוהב את המצלמות, אם יש הזדמנות לדגמן או לשחק כמובן. אני פתוח להצעות נוספות, אני בן אדם מגוון, אוהב לגעת בכל דבר, אבל המוזיקה היא כמובן הקו הראשי. זה מביא חשיפה גם למוזיקה, אבל זה גם משהו שאני אוהב ונהנה".

איך אתה רואה את ההמשך שלך?

"אני רוצה שהדרך המוזיקלית שלי תהיה מוצלחת, להישאר מי שאני, לשמור על הטוב שיש ועל העקרונות. כשמתפרסמים - אנשים יכולים להשתנות. יש גם את הצד הזה שכשאתה מתפרסם יש בך הרבה יותר אור ואנשים לא רואים אותך באותה הצורה, אז קל לעוף על עצמך מהר. מאחל לעצמי להישאר מי שאני, עם רגליים על הקרקע ולהעריך כל דבר. אני מאוד זהיר עם זה. בקיצור - מאחל לעצמי לשמור על עצמי".