אין אחד שלא מכיר אותו בתור שגיא ביטבוקס, אבל כנראה שלא בשם שלו - שגיא ברייטנר. הוא נחשף לביטבוקס ממש במקרה, עשה את טבילת האש שלו בתעשייה אחרי שסרטון שעשה בזמן השירות הצבאי זכה למאות אלפי צפיות. מאז, הוא אימץ לעצמו את השם "שגיא ביטבוקס" והרזומה שלו בתעשייה התמלא בציוני דרך שהרבה חולמים עליהם - בעולם הבידור הוא הפך לשם מוכר בקרב ילדים ונוער, הופיע בתפקידי אורח בסדרות, השתתף בפסטיגל 2017 ("סטורי של פסטיגל"), הנחה תוכניות, השתתף בפסטיבלי מוזיקה נחשבים וסימן "וי" גם בתחום ההייטק. למרות הכל, הרצון שלו להישמע במילים ולא רק בצלילים גבר על כל הישג מפואר שהוא אי פעם השיג, לא בתור עצמו - אלא בתור מעין אלטר אגו.

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• רגע לפני סיבוב הופעות: מאור אדרי בלהיט חדש
• סיכומוזיקלי: מרגי פותח את השנה עם הארי סטיילס
• תמיר גרינברג נותן שואו שלא מבייש את חו"ל
  

בשנים שעברו מאז שהחליט לקחת צעד אחורה, התמקד ברייטנר בכתיבה, הלחנה והפקה מוזיקלית כדי להצליח לעשות את מה שהוא רצה כבר הרבה זמן - לא רק להמיר את המקצבים שהיו לו בראש בתור ביטבוקס, אלא גם לקחת את הטקסטים שחיו לו בלב, אלו שלא הצליח להביא לידי ביטוי בתור הפרסונה שהוא בנה ולהפוך אותם למוזיקה מקורית. הרצון לזקק את ההתמודדות שלו במהלך כל השנים הללו לידי יצירה יצר אלבום חשוף מתמיד, החל מהעטיפה ועד למילים של כל השירים והוא נקרא בשם אחד - "שגיא".

האלבום החדש שלך "שגיא" הוא אלבום מאוד אישי, אבל לא הראשון שבו אתה מדבר על הצדדים הפחות יפים בקריירה (הקודם היה "נשארתי טוב", שיצא ביוני 2021). מה גרם לך להחליט להמשיך לפתוח את הכל דווקא עכשיו ודווקא בדרך הזאת?

"התהליכים שעברתי בתוך עולם הבידור הם דברים שאני סוחב אותם עד היום ואני גם אסחוב אותם בעתיד. אני חושב שהפעם אני מביא זווית מאוד שונה והרבה יותר בוגרת. ההסתכלות על הנושאים כפי שאני מביא אותה לידי ביטוי באלבום באה בנקודה שזה כבר מאחוריי. אם האלבום הקודם נוצר תוך כדי שעברתי את התהליך וכל התיאורים של מה שהרגשתי היו רלוונטיים לתקופה בה הייתי עדיין בתוך המסלול, אז באלבום החדש אני נמצא כבר אחרי כל אותם התהליכים. אמנם הדברים עדיין מהדהדים בראש, בגוף ובלב - אבל אני מסתכל על הכל ממקום אחר. היום אני מאורס, גר בהרצליה ועושה את המוזיקה שלי באולפן הביתי - לכן גם האלבום בא מזווית שונה".

איך אתה מרגיש לקראת היציאה של האלבום? יש חששות?

"אני סופר מפחד מזה. זה תמיד שלב מאוד מפחיד, במיוחד שזה אישי וזה עוסק בדברים שהם מאוד רגשיים עבורי. אבל אני מפחד מזה כמו שאני מפחד מלעלות על רכבת הרים - זה מפחיד, אבל עם ציפייה מאוד גדולה. בסופו של דבר, זה מה שאני אוהב לעשות וגם אם זה לא ילך כמו שאני מצפה שזה ילך - אני אלמד, אני אשתפר ואני אשאף להביא משהו יותר טוב בפעם הבאה. מבחינתי לא מדובר בפחד שלילי, זה פחד חיובי- פחד שמניע".

בניגוד לאלבום הקודם, ב"שגיא", ברייטנר היה מעורב בכל ההיבטים באלבום - כל השירים באלבום נכתבו, הולחנו והופקו מוזיקלית על ידו, מה שמוסיף עומק לרובד האישי. כך הוא משתף על תהליך היצירה של אלבום כל כך חשוף

"מדובר בימים, לילות, שבועות וחודשים של ישיבה בבית - באולפן שלי, עם אנשים שאני מאוד אוהב ומעריך והם חברים ויוצרים מדהימים. במהלך כל התקופה הזאת, ניסיתי להביא את כל מה שיושב לי על הלב, בלי לחשוב מה יאהבו ומה לא יאהבו - אלא מה שאני חושב ומה שאני רוצה להביא. אני חושב שהאלבום הזה הוא מאוד מקורי ויצירתי, לקחתי השראה מהמון סגנונות מוזיקה שאני שומע- אר-אנ-בי, היפ-הופ, סול, ג'ז, אלקטרוני... זה היה לי חסר בארץ, הרגשתי שאין את זה ורציתי להביא את זה - אם זה מבחינת הסאונדים, הטקסטים, הכל! אני חושב שהצלחתי בזה לגמרי. זה היה תהליך מדהים, המון עליות ומורדות. ישבתי ימים על מילה על תו או על סאונד, השקעתי את כל מה שאני יכול להשקיע וירדתי לפרטים הכי קטנים כדי להפוך את זה לדבר הכי טוב שאני יכול ולדבר הזה שאני מאמין בו ונקרא 'שגיא'".

ספר על רגע משמעותי שקרה לך בתהליך היצירה של האלבום

"אחד מהשירים באלבום נקרא 'מה דפוק אצלי' ששרה אותו עופרי חלפון. באלבום הקודם כתבתי שיר בשם 'כוח הכבידה' שמדבר על פגיעה מינית ועשו לו מלא גרסאות כיסוי בטיקטוק. זה שיר נורא מרגש שאני אוהב והיא עשתה לו גרסה מטורפת, שהתפוצצה גם ביוטיוב. ראיתי את אותה גרסה, התחלנו לדבר, התחברנו ואמרתי לה שאני אכתוב לה שיר מתישהו. התחלתי לכתוב שיר מנקודת מבט נשית, בעצם מעיניים של בחורה ופתאום הבנתי שאני כותב את זה על עצמי. זה שיר שמדבר על דימוי גוף וביטחון עצמי, אז הבנתי שאני מתחבר אליו. חשבתי לקחת אותו לעצמי ולהכניס אותו לאלבום כשאני מבצע אותו, הקלטתי אותו ושרתי אותו. עשיתי לו מלא גרסאות - הקלטתי גיטריסט מדהים ובסוף כמעט לא השתמשתי בדברים שלו, אז הבאתי עוד גיטריסט וצ'לנית... פשוט הכל הסתבך בדבר הזה והבנתי שאולי אני לא צריך לשיר אותו, כי לא הרגשתי בנוח עם השיר הזה - לא היה 'קליק'. דיברתי עם עופרי ואמרתי לה 'השיר הזה אמור להיות נועד לך, אני אשמח אם תוכלי לבוא לאולפן ולבצע אותו לאלבום'. פתאום כשהיא הגיעה וביצעה את השיר, הייתה לי צמרמורת לא נורמלית. השיר שעבדתי עליו כל כך הרבה ונכתב מעמקי נשמתי פתאום קיבל את החיים שזה היה צריך לקבל. לפעמים בתור אמן אתה צריך להפסיק לחשוב מה נכון לך בתור אמן, אלא מה נכון לשיר ולאומנות שאתה עושה. עופרי הפכה את אותו שיר לשלם ואמיתי, זה לימד אותי על הקרירה המוזיקלית שלי ועל מה שאני צריך לעשות. הרגע הזה שהיא הייתה באולפן, שרה את השיר, השיר הזה קיבל חיים והבנתי שזה מה שצריך לקרות הפך את הרגע הזה לאחד מהרגעים המשמעותיים בתהליך היצירה".

נחזור להתחלה - כאמור, ההצלחה שלך הגיעה מסרטון הביטבוקס הראשון שעשית בשירות הצבאי. איך מתמודדים עם כל כך הרבה הצלחה בגיל כל כך צעיר ועם קריירה שממשיכה לנסוק גבוה יותר בכל שנה?

"זה ישמע מוזר, אבל איכשהו זה הרגיש לי תמיד טבעי להיכנס לעולם הזה. בהתחלה מאוד נהנתי וזה הרגיש לי גם מוזר וגם טבעי, זה הרגיש כאילו זה אמור להיות שלי והיה לי בסדר עם העובדה שאני חשוף, לא הרגשתי מוזר כשזיהו אותי ברחוב. אלו דברים שנשמעים כל כך מנוגדים אחד לשני, אבל זה בא ביחד - לפעמים אתה מרגיש דברים מנוגדים בו זמנית. התקופה הזאת בנתה אותי וכל מה שכלול בה עדיין נשאר חלק ממי שאני. התקופה הזאת עזרה לי לעצב את עצמי, כי הקריירה שלי נסקה אחרי השחרור - בזמן שאנשים מסיימים צבא ומשתחררים הולכים לחפש את עצמם בהודו, אני ניסיתי לחפש את עצמי בתוך כל העולם הזה של הבידור. אחרי שלוש שנים החלטתי שמיציתי את זה וכבר עשיתי את מה שרציתי לעשות, אז לקחתי צעד אחורה".

אפשר להחשיב אותך, בעצם, כחלוץ בתחום הביטבוקס

"לא חשבתי שאני אהיה חלוץ בתחום ולא ביטבוקסר. בסופו של דבר, אני מתופף מגיל קטן ויש לי גם היום מערכת תופים בבית. בגיל 16 בערך התחלתי לעשות ביטבוקס עם עצמי, זה הפך לתחביב מגניב שאני יודע לעשות והסרטון הראשון שעשיתי התפוצץ ונהיה ויראלי. פתאום אנשים רצו עוד סרטונים כאלה, ככה שנפתחה לי דלת. אז ראיתי את ההזדמנות, התחלתי לייצר סרטונים בנושא וזרמתי עם זה. זה קצת קלישאתי להגיד, אבל אני מרגיש שזה בחר בי יותר ממה שאני בחרתי בזה. בשלב מסוים הרגשתי שזה כבר חוסם אותי, בשיא הקריירה שלי הגעתי בין היתר גם לפסטיגל ועשיתי שם תשעים ותעשה אחוזים של ביטבוקס. רציתי להביא עוד דברים מעצמי, להביא גם את המוזיקה שלי ואני שמח שעשיתי את המעבר הזה".

הנושא העיקרי והבולט באלבום שלך הוא ההפרדה שעשית בין "שגיא ברייטנר" ל"שגיא ביטבוקס", מה גרם לך לעשות את ההפרדה הזאת?

"היו כל מיני מקרים בהם הרגשתי שהביטבוקס יכול לחסום אותי, שרציתי להגיד 'אין בעיה, אני אעשה את זה וזה מגניב, אבל אני רוצה להביא גם דברים משלי'. אני זוכר שהשתתפתי בפרק של החברים של נאור בעונה הרביעית והתראיינתי כשחקן, באתי כתפקיד אורח והתפקיד כבר היה כתוב - עשיתי אליו אודישן והתקבלתי. ישבתי עם נאור ציון והוא ידע שאני עושה ביטבוקס, אז הוא אמר 'וואי, אולי נכניס גם ביטבוקס?' ולא הבנתי מה הקשר, הרי הדמות ששיחקתי הייתה של שחקן כדוריד ואיכשהו גם לשם הכנסנו את זה. הבנתי שזה תמיד יהיה חלק ממני. באותו הזמן אמנם לא כתבתי מוזיקה, אבל פשוט רציתי לתת עוד מעצמי".

מי זה שגיא ברייטנר לעומת "שגיא ביטבוקס"?

"זה כמו שאני אשאל מישהו מי הוא כשהוא עם חברים, עם משפחה, בטיול או בארץ. אנחנו אנשים שונים כשאנחנו בסיטואציות שונות, הסביבה מעצבת אותנו ומשפיעה עלינו. הרבה אנשים צעירים שמתפרסמים והקהל דורש מהם שהם יהיו משהו מושפעים מזה. שגיא ביטבוקס הוא דמות טלוויזיונית או כוכב רשת, אבל שניהם, גם הוא וגם 'שגיא ברייטנר' הם פשוט חלקים ממני. בסופו של דבר רציתי לצאת מהקופסא ולעשות דברים אחרים. אני הרגשתי תמיד מאוד אינטליגנט, עם הרבה מסרים מאוד עמוקים. רציתי לדבר על נושאים מורכבים וכבדים שעולים לי בראש והרגיש לי שלא ייקחו את זה ברצינות אם אני אדבר בתור 'שגיא ביטבוקס', כדמות או ככוכב רשת שעושה גם ריאליטי. רציתי לשנות את זה".

אז איפה אתה נמצא היום?

"מבחינת תפיסת עולם אנחנו נצטרך שלושה ראיונות רק בשביל זה. מבחינת זוגיות, אני מאורס לקארין שהיא אהבת חיי. אנחנו גרים בהרצליה ואנחנו מתחתנים במאי. אני מאוד מאושר ועכשיו מתרגש לעבוד על דברים שאני עובד עליהם כרגע. היום אני לא מסתכל על כמה צפיות יש וכמה לייקים אני מקבל, אני פשוט רוצה לעשות מה שאני אוהב לעשות - הרבה יותר אישי, יותר רגשי, עם אמונה בדרך שלי ובעצמי ויותר מכוון מטרה. כשהתחלתי עם הביטבוקס, לא היה לי חלום להיות אמן בתחום הזה, זרמתי עם זה כי ראיתי שאני נהנה לעשות את זה. לא הייתה לי באמת מטרה ופתאום הבנתי שאני לא רוצה להיות במקום הזה ושיש לי עוד דברים לעשות. אז שגיא ברייטנר יודע מה הוא רוצה, הוא יותר מכוון לעשות וליצור את המוזיקה שהוא רוצה ולהוציא את זה החוצה".

אתה רואה את עצמך מנסה לחזור לעולם הילדים והנוער או שואף להתמקד רק בקריירה מוזיקלית?

"מנסה אני לא, אני רוצה לעשות את הדברים שאני מאמין בהם בצורה שאני רוצה לעשות אותם - בין היתר גם לעשות את המוזיקה שלי ולא לדפוק חשבון. אני חושב שאני עושה מוזיקה מאוד בוגרת, שגם נוער יכול להתחבר אליה, אבל אני לא מנסה לעשות מוזיקה שתעבוד בטיקטוק או שתביא לי הופעות. אני מניח שאני אעשה עוד דברים בעולמות הנוער וזה בסדר, אני אוהב לעבוד עם נוער ובדברים שאני יכול להתבטא ולהשפיע. עד היום אני עדיין עושה הרצאות לבני נוער על דימוי גוף וביטחון עצמי. אני לא פוסל את זה וגם לא מנסה לחתור לזה".

אתה מצליח להבין למה יש עדיין כאלו שחולמים על קריירה שאתה בעצם החלטת לעזוב?

"בטח, תלוי באמת מאיפה זה מגיע - יש אנשים שרוצים להיות יוצרים, אמנים ומוזיקאים, כדי לבטא את עצמם ולהוציא החוצה את מה שיש להם בלב - וזה משהו מדהים. אבל יש גם הרבה שרוצים להתפרסם כדי שיאהבו אותם, אנשים מבחוץ לא באמת מבינים את המורכבות של הדבר הזה. הרבה פעמים שאתה מתפרסם, אנשים לא אוהבים אותך והרבה פעמים יש המון סיבוכים. יש דברים טובים ורעים בפרסום בו זמנית. בסופו של דבר אנחנו הרבה פעמים מחפשים מהחברה סוג של ולידציה. הרי אנחנו בני אדם, יצורים חברתיים שמחפשים לפעמים אישור מהחברה שאנחנו בסך הכל בסדר. אתה רוצה לדעת שאתה מוכשר - אז אנשים צריכים להגיד לך, אתה רוצה להרגיש יפה - אז אתה צריך שיחמיאו לך".

"הרבה פעמים ההבנה הנכונה היא שאם אתה רוצה להרגיש טוב עם עצמך, זה אתה מול עצמך, לא צריך את החברה שתגיד לך את זה. אנשים רוצים להתפרסם כי הם רוצים להוכיח את עצמם ורוצים שיאהבו אותם, אבל זה לאו דווקא קורה. תמיד התרחקתי מהרצון להתפרסם, התרחקתי מאנשים שרצו רק את זה. יש לי משהו טוב להגיד בנושא ואני רוצה לחדד את עצמי - אני חושב שפרסום זאת תופעת לוואי, זה לא צריך להיות המטרה. בסופו של דבר בין קהל ובין אמן צריכים להיות יחסים הדדיים - בתור אמן, אני לא מסתכל מה אני יכול לקבל מהקהל שלי, כמה צפיות או כמה לייקים... אלא איפה אני יכול להעניק להם - אם מדובר ברגשות, מחשבות, תקווה, חיבור... אני מחפש איפה אני יכול לתת. הרצון להתפרסם מגיע מתוך מחשבה של מה אני רוצה לקבל מהסיטואציה, איך אני יכול להיות מוכר ואהוב. אני חושב שאמנים צריכים לחשוב קודם כל מה הם רוצים לתת, לא מה הם רוצים לקבל".

גם כאשר הקריירה של ברייטנר התפרסה לתקופה שארכה הרבה יותר מחמש עשרה דקות של תהילה, הוא חווה את "היום שאחרי" - אבל דווקא נחל הצלחה מאחורי הקלעים

"היום שאחרי עבר אצלי טוב, אני חושב שבאמת נהניתי לעשות דברים שרציתי לעשות. הרבה גם הפחידו והזהירו אותי שאם אני אעזוב את העולם הזה ואלך להייטק, יתייחסו אליי ככוכב רשת - לא במובן החיובי. בדיעבד קרה בדיוק הפוך. הגעתי עם תובנות על סושיאל שיווק ומיתוג ופרסום שלא היה לאף אחד אחר. המון חברות ומותגים מנסים להיות מצליחים היום ברשת ומביאים כאילו מומחים בנושא, אבל בגלל שאני הצלחתי ברשת לבד והוכחתי שאני יכול לעשות את זה בכוחות עצמי, באתי עם סט כישורים של הבנה לגבי הסושיאל שהיה למעט מאוד אנשים, אז היה לי קל להתחבר לחברות ולאנשים. זה גם כיף להיות מאחורי הקלעים, לא חיפשתי להיות בפרונט. חיפשתי לעשות דברים שאני אוהב. אהבתי להיות בפרונט כי ראיתי שהסרטונים שאני יוצר מצליחים, אני אוהב ליצור דברים מקוריים ויצירתיים, אני אוהב לגוון ולעשות שינוי כשאני בשני הצדדים. פתאום לקחתי דברים ממש מעניינים מאחורי הקלעים ונהנתי מזה גם. אני לא חושב שאני יכול להיות מאה אחוז בעולם הבידור וגם לא בעולם ההייטק, אני גם אמן שנמצא בקדמת הבמה ובאותו זמן גם טכנאי שעובד מאחורי הקלעים. כשמצאתי את ההפקה המוזיקלית, ההלחנה והכתיבה ואני יושב בבית ועושה את כל הדברים האלו לצד למידה של הפן הטכני והקלטה, מצאתי מקום שסיפק לי אפשרות להיות חמישים אחוז אמן וגם חמישים אחוז טכנאי, זה למה אני בטוח שזה המקום שלי".

בראיון שלך מ-2015 אמרת "אני עובר חוויות שלא כל אחד זוכה להן: במה, פרסומות, מפורסמים, בחורות... זה לא כמו למלצר או לסחוב עגלות, מה שעושים רוב בני גילי. זה קצת יותר מעניין" אתה מסכים עם האמרה הזאת גם עכשיו?

"ברור שאני מסכים עם האמירה הזאת, בטח. גם כשהייתי בגיל הזה וגם עכשיו, תמיד רציתי לעשות דברים שונים. אני אוהב את זה שנכנסתי לעולם הזה, שזכיתי לחוויות מטורפות ולעבודה אחרת, זה המון כיף. זה שיש לעולם הזה חסרונות ודברים לא פשוטים ואני מודע אליהם, לא אומר שאני מתחרט או לא נהנה מזה - אני נהנה מהטוב ומהרע. אני שמח שנפלה בי הזכות להגיע לעולם הזה ובאותה מידה לעשות שינוי ולדבר על נושאים שאני רוצה תוך כדי. זה עולם קשוח ואני נהנה ממנו היום, במיוחד כשאני שלם עם עצמי. אני שמח שלא עבדתי במלצרות נגיד, שהייתה לי חוויה מיוחדת וקיצונית שביגרה אותי".

בהסתכלות לאחור על הקריירה - יש דברים שהיית עושה אחרת?

"קשה להגיד, בגדול כן ולא. אני מאוד שמח מהמקום שהגעתי עכשיו ויכול להיות שלא הייתי מגיע אליהם אם הייתי עושה דברים אחרת. אם ניקח את הישרדות למשל אני לא מתחרט על החוויה אבל בסופו של דבר יכולה להיות תדמית של פליט ריאליטי. תמיד היה לי את הרצון להיות אמן מסתורי ומגניב שלא עושה ריאליטי וראיונות והנה השתתפתי ב'הישרדות' ואני עושה כרגע את הראיון איתך. פתאום הבנתי שאני לא תמיד אהיה האמן הזה, כי אני אוהב לעשות חוויות מטורפות ולהתראיין. לפעמים יוצא לי להתחרט על זה ממקום של פגיעה בפאסון אבל זאת לא מחשבה נכונה, כי בסופו של יום אם נהניתי מהחוויה והיא עשתה לי טוב - אז הפאסון לא צריך לקבל חשיבות בכלל. כשאני מתחרט על זה אני אומר שלא צריך להתחרט אני לא מתחרט אני רוצה להנות מכל הדברים שאני עשיתי. הייתי בתקופה ממש לפני שנתיים שהיה קורונה ולא יכולתי לצאת להכיר, הייתי רווק ורציתי להכיר בחורה. הרגשתי קצת בודד בבית ופחדתי לפתוח טינדר כי אמרתי 'טינדר מוריד לי מהפאסון', אז לא הקשבתי לזה, הורדתי את האפליקציה והכרתי שם את הבחורה שאני עומד להתחתן איתה עוד ארבעה חודשים".

"עוד דבר שאני מתחרט עליו הוא התכנית 'דה בוקס', תכנית שהייתה אמורה להביא כישרונות צעירים אצל ילדים ונוער ורק כשהתחלתי את הצילומים הבנתי שזה לא מה שזה והלך להיות - היו שם מלא ליפסינקים וריקודים, הגיעו ילדים מאוד קטנים בגילאי חמש שש ושבע שרוקדים כי ההורים שלהם רוצים שהם יהיו מפורסמים. כשראיינו אותם שמונים אחוזים אמרו שהם רוצים להיות מפורסמים. זה בסדר שהם רוצים את זה והם בסך הכל ילדים, אבל אני רק רציתי לבוא ולהגיד להם 'היי, זה לא מעניין להיות מפורסם, בוא ונתמקד בלפתח את האומנות שלך! אני יודע שמכרו לך שלהיות מפורסם זה מגניב, אבל זה לא רק מה שאתה חושב. המטרה של להיות מפורסם היא להביא משהו חדש לקהל, ככה שאם הקהל אוהב אותך - אז אתה הופך למפורסם' אבל לא באמת יכולתי, כי זאת הייתה תוכנית ילדים".

"הרגשתי שזה לא בריא לי, זאת לא הדרך שלי ולא הערכים שאני רוצה לקדם. הצילומים התפרשו על גבי שבועיים וכבר אחרי השבוע הראשון לצילומים אמרתי שאני לא מסוגל להמשיך ואז בחרתי שלא להמשיך בתהליך - ככה שהביאו במקומי את בן זיני. אז אני קצת מתחרט על השבוע שכן עשיתי, היה לי התקף חרדה מטורף, התקשרתי לסוכנת שלי אז, בכיתי ואמרתי לה 'אין סיכוי שאני חוזר לשבוע נוסף של צילומים'. הייתי במשבר מאוד גדול וזה הרגע שהבנתי שאני לא אעשה דברים שאני לא מאמין בהם. ההחלטה הזאת גרמה לי גם לוותר על המון כסף. בסופו של דבר הייתי יכול לנפנף את הסיפור הזה ולהגיד שמדובר בסך הכל שבועיים של צילומים. גם במהלך השבוע שהייתי, הייתי הכי מקצועי. אם מסתכלים עליי בפרקים ביוטיוב, אפשר לראות שאני חייכן והכל היה נראה טוב על הנייר אבל רציתי למות מבפנים. אין לי משהו רע ליוצרים, אולי הם היו חמודים בעולם והם רצו לעשות משהו טוב - אבל זה היה מנוגד לערכים שלי".

מזהים אותך עדיין ברחוב?

"עדיין מזהים אותי ואני מקבל המון אהבה, זה סופר כיף ובמיוחד שגם מזהים אותי ברחוב עם המוזיקה. ברגע שמזהים אותי בתור 'היי, זה שגיא ברייטנר' זה יותר מרגש אותי מ-'היי, זה שגיא ביטבוקס'. אני רוצה לעשות את השינוי הזה. אני לא כועס על מי שבכל זאת קורא לי ככה, זה לגיטימי וזה מצחיק אותי. אני יודע שיקח זמן עד שיתרגלו לשינוי הזה. זה כמו שאני אקח את רונה-לי שמעון ואני אקרא לה 'רונה הרקדנית', אבל היא עשתה הרבה מעבר. לפני יומיים או שלושה הייתי בחדר כושר, מישהי ניגשה אליי ואמרה לי ש-'כוח הכבידה' עבר איתה תהליך מאוד ארוך - היא הלכה לטיפול, עכשיו היא בזוגיות בריאה וזה מרגש אותי בטירוף. פעם אחת הייתי בצילומים בתל אביב וכשעברתי באוטו עם ארוסתי עמדה שם חבורה של שלושה ילדים והם צעקו לי 'שגיא ביטבוקס!'... וכמה שניות אחרי פתאום הם אמרו לי 'מחכים לאלבום החדש שלך!' וזה היה מטורף! זה פתח לי את הראש, שלא רק מזהים אותי מ'שגיא ביטבוקס' - אלא גם מהמוזיקה שאני עושה. הרבה מזה גם בזכות הטיקטוק. באלבום הקודם שלי לא היה לי חשבון באפליקציה ופחדתי לפתוח אחד כזה, חשבתי שאני שנתיים מחוץ לעולם הבידור אז אני לא מעניין אף אחד - פחדתי שאפתח חשבון ואם באינסטגרם יש לי מאה שמונים אלף עוקבים, שם יהיו לי רק שלושים ואף אחד לא יתייחס לזה. פתאום פתחתי את החשבון, עשיתי תכנים שאני אוהב לעשות וכל סרטון הגיע למאתיים אלף צפיות ומעלה. כל התכנים היו כאלו שאני אוהב, עמוקים ומגניבים. פתאום הבנתי שאנשים אוהבים את מה שאני עושה, שאני יודע לייצר תוכן טוב וזה מה שחשוב. אני מרגיש שהשינוי בין 'שגיא ביטבוקס' ל'שגיא ברייטנר' יותר חשוב לי בתהליך שלי עם עצמי מאשר לאיך הקהל יקבל את השינוי, כי אני הכנסתי את עצמי למסגרת הזאת ואני אחליט לצאת ממנה. גם מי שקורא את הכתבה הזאת ולא רואה שום קשר ל'שגיא ביטבוקס' ולאלבום מוזיקלי וגם מי שבכלל לא מכיר אותי - אני מציע לשים את כל השמות והקריירה שלי בצד ולשמוע את האלבום. זה אלבום מדהים וייחודי, תאהבו את המוזיקה? מדהים, לא תאהבו? זה גם בסדר. אבל מה שחשוב פה זאת המוזיקה, לא אני".

התמונה של האלבום שלך היא מינימליסטית אבל לא רגילה - אתה מסתכל חשוף מעבר לתריס לבן. ספר על המשמעות של העטיפה

"העטיפה מתארת את כל היחסים המורכבים שיש לי עם הפרסום - הרצון שלי מצד אחד להיות אני, להיות בבית ולעבוד על המוזיקה שלי אבל מצד שני, אני חשוף. במהלך השנתיים האחרונות של יצירת האלבום, עליתי במשקל ולא הרגשתי בנוח עם עצמי ועם לצאת החוצה כדי שלא יראו שהשמנתי. אני לא אומר שזה משהו רע, לי זה פשוט מרגיש כמו משהו שלא רציתי, אני פשוט רציתי לחזור להיות בריא יותר, חטוב יותר ולהרגיש בנוח עם עצמי. כל התהליך של להרגיש בנוח עם עצמי זה עבודה פנימית, שמתרחשת בלי קשר להשמנה. כשהתחלתי לעשות דיאטה לקראת החתונה, אמרתי לקארין שאני אעשה שני תהליכים - אני ארזה וארגיש בנוח עם הגוף שלי, אבל אני רוצה גם לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי גם כשעליתי במשקל, כי זה מחזיר אותי לילדות בתקופה שבה הייתי ילד שמן. זאת עבודה ביחד, גם לאהוב את הגוף שלי כשעליתי במשקל וגם לרצות להוריד במשקל. אז הייתי תמיד חשוף, הרגשתי שאני פותח את הלב ולא מסתיר שום דבר. זה מרגיש כאילו אני עומד בחדר ריק, מסתתר מאחורי תריס כדי שלא יראו שהשמנתי בזמן שאני עובד על המוזיקה שלי. אבל בעצם רואים אותי במערומיי, הכל שקוף והתריס הוא דמיוני ונמצא אצלי בראש. בתוך כל זה אני פשוט רוצה להיות אני - הכי חשוף, הכי פגיע, הכי שגיא. להיות חשוף זה אמיץ מבחינתי, זה להיות שלם עם היתרונות והחסרונות שלך ולא להסתיר שום דבר. זה תמיד היה חלק ממני".

את ההרצאות שלך לדימוי גוף התחלת בשנת 2016 והעברת אותם במרכזי נוער, חטיבות ותיכונים. ממה שאתה רואה, האם היחס של החברה כלפי הנושא של השמנה ודימוי גוף באמת השתנה במרוצת השנים? למה?

"אני עדיין עושה את ההרצאות ואני חושב שיש יותר התפכחות בנושא. יש הרבה תגובות רעילות בטיקטוק ועדיין ממשיכים להתייחס להשמנה בתור משהו שאפשר לצחוק עליו, אבל כל ההתייחסות לגוף השתנתה ואנשים הרבה יותר מבינים ולומדים מזה. אני חושב שיש שינוי בהתייחסות ואפשר לראות את זה בקמפיינים לחברות אופנה, בריאליטי, בהמון מקומות בהם לרוב יש איזשהו שינוי בהתייחסות. בסופו של דבר, אנשים תמיד יצחקו על דברים שהם חושבים שהם לא מגניבים. יכול להיות שהיום אידיאל היופי הוא רזון, אבל פעם אידיאל היופי היה יותר שמן. מה שיפה בעיני החברה ומה שלא משתנים כל הזמן. בתאילנד זה לא נחשב טוב להיות שזוף, לעומת ישראל. כי להיות שזוף שם מצביע על עבודה מרובה בשמש, הם משתזפים יותר ככל שהם עובדים יותר. לכל תרבות יש את האידיאל שלה, אבל תמיד ימצאו על מה לצחוק- אם יפסיקו לצחוק על שמנים, יצחקו על משהו אחר. אנשים תמיד יחפשו להוריד אחרים כדי להרגיש יותר טוב עם עצמם. כמו שאמרתי קודם - החוקים לגבי מה יפה ומה לא יפה כל הזמן ישתנו, אבל הרצון להוריד אנשים לא ישתנה. לא משנה איך אתה נראה, מה שמשנה זה שאתה אוהב את עצמך ואתה מקבל את עצמך. ביטחון עצמי ואהבה עצמית זה תהליך פנימי ארוך, שלא אמור להיות מושפע ממה שיגידו לך בחוץ. ההבנה הזאת מתפשטת בחברה הרבה יותר מאיך שהיה בשנת 2016. מה שמשנה זה החלחול לתודעה שלנו - הבעיה זה לא בנו, הבעיה היא באנשים רעילים שיורדים על אנשים אחרים. אני מקווה מאוד שהיה לי חלק בגדילה שלה ואני מאמין שכן היה לי חלק".

השיר "עטיפות" באלבום שלך מתייחס לתקופה שבה היית בתכנית "הישרדות" בקצה השני של העולם, בלי חברים ומשפחה, בלי כסף, בלי תהילה ופשוט עירום. באותה שנה בה השתתפת, היית באחת מתקופות השיא בקריירה שלך. מה גרם לך ללכת לתכנית כל כך חושפנית, בטח ובטח שלא בעונת מפורסמים?

"קודם כל, העובדה של אם מדובר בעונת מפורסמים או לא, לא מעניינת אותי. אין הבדל ביני לבינם אני לא מחפש שיגדירו אותי כוי-איי-פי באתי לחוויה מעניינת כל אחד בא עם הסיפור שלו ולפעמים הסיפורים של הלא מפורסמים מעניינים יותר מהאלו של המפורסמים. אתה בא לאי בלי כלום מי שאתה עירום פשוטו כמשמעו בלי כלום. כולם מתחילים מנקודה אפס לא משנה מי אתה ומאיפה באת, זה חלק מהיופי. עניין אותי להגיע לעונה שיש בה יותר גיוון מאשר עונה שבה כולם מפורסמים כי בעונה כזאת נראה שלכולם אכפת איך הם ייתפסו ולא לפגוע להם בתדמית. אני בן אדם שאוהב לחשוף מעצמו, זה חלק מהעטיפה בשירים שלי. אני מדבר על הכל, גם בראיונות על הדברים הטובים והלא טובים. זאת חוויה מטורפת, חודשיים בקצה השני של העולם ושמח שלקחתי בה חלק. אם עכשיו את תגורי בארץ או תגורי בגרמניה - את תהי אחרת. אם יהיה לך עכשיו עשר מיליון דולר בבנק מול מינוס מיליון דולר - את תהי אחרת. זה חלק מהעטיפות שמגדירות אותנו כבני אדם - כסף, משפחה, חברים, מצב סוציואקונומי - כל אלה הם עטיפות לאישיות שלנו. כשאתה מגיע להישרדות אתה מתנקה מכל העטיפות ונשארת רק הליבה - מי שאתה. עידו בי הגיע אליי וישבנו ביחד לעבוד על השיר הוא היה בדיוק בתהליך הפרידה מצוקי וניסה למצוא את עצמו, מי הוא בלי צוקי, בלי המוזיקה... מי אנחנו בלי כל העטיפות האלו שמגדירות אותנו? השיר מדבר גם על היום שאחרי. מי אני בלי הפרסום, התדמית, כל הדברים שהיו לי? זה חקר עצמי על הזהות של עצמך וזה הליך סופר מעניין".

בשיר "תשע עד חמש" עם כליפי, אתה מדבר על הנושא של העבודה בהייטק לצד המוזיקה. איך הגעת להייטק?

"זה איכשהו הגיע אליי. בגלל שהגעתי עם סט כלים מאוד מעניין, היו הרבה מאוד אנשים שהתעניינו שאני אעבוד איתם ואדע להביא את הערך המוסף שאני יודע להביא. לא עשיתי ראיון עבודה אחד ולא הגשתי קורות חיים פעם אחת, פשוט התגלגלתי למקומות הנכונים. אני מודה שהייתה לי את היכולת הזאת. נכנסתי לעולם ההייטק עם הרבה תשוקה ללמוד ולעשות את הדברים, היה בהתחלה קשה כי באתי משיא פרסום שגרם לי להרגיש מוצלח מאוד אבל פתאום התחלתי כעובד זוטר. אז זה היה מורכב, אבל לצד העשייה בהייטק התמקדתי גם בתחום היזמות - הקמתי סטארטאפ בעצמי וחברה של קסדות... אי אפשר לשבת ולחכות עד שדברים ייקרו".

באותו השיר כתובה השורה "ישבתי באולפן אתמול מתשע עד חמש ואז הלכתי למשרד, עבדתי תשע עד חמש". איך הצלחת להתמודד עם האינטנסיביות של העולם המוזיקלי אל מול העולם של ההייטק?

"זה בדיוק מה שאני וכליפי מדברים בשיר. כשישבנו לעבוד עליו הבנו שאנחנו דומים במובן הזה - שנינו עובדים בהייטק ובמוזיקה. דיברנו על כמה העבודה קשה וכמה זה קשה לתמרן בין שני הדברים יחד. כן, זה קשה ומאוד מעייף אבל אני נהנה מזה. כמו רץ מרתון, ידוע שקשה לרוץ מרתון אבל הוא עושה את זה. זה חלק מההנאה שלו וזה חלק ממי שהוא. אני אמן ואני נהנה ליצור, אני אוהב להשקיע בזה את החיים שלי. מבחינתי אני לא קורא לזה עבודה כי אני הולך למשרד ועושה דברים שאני אוהב, גם אם זה במשרד ובאולפן עוד יותר. ככה שזה לא נקרא לעבוד, זה נקרא ליצור".

מה דומה בין שני העולמות?

"יש הרבה קווי דמיון, רוב ההתייחסות שלי למוזיקה מבחינת השפה שלי והמבנה המחשבתי שלי מגיעה מהייטק - אז החשיבה העסקית שלי בתוך המוזיקה משלבת את השפה של ההייטק. למשל, אני מתייחס לאלבום הראשון שלי כ'הוכחת היתכנות' (POC) - לפני שמשקיעים מלא כסף במוצר, צריך לראות אם הוא עובד או בעל היתכנות. אז האלבום הראשון היה גרסת בטא, היו בו הרבה מאוד סוגים של סגנונות והרבה גיוון, קיבלתי עליו הרבה תגובות טובות. אז עכשיו אני בא עם האלבום של 'שגיא', שהוא בעצם המוצר האמיתי ואני בא הרבה יותר מוכן. יש הרבה אמנים שלא מודעים לפן העסקי של המוזיקה, גם אם הם עושים מוזיקה טובה, כל עוד הם לא יגיעו לאנשים, אף אחד לא ישמע אותה. השאלה היא איך משלבים את הראש העסקי, אי אפשר להיות רק מוזיקאי וזהו".

בראיון שעשית ב-2016 לאתר אמרת שאתה מאחל לעצמך תכנית אירוח - וזה התגשם ("שגיא והסוואגרז"). אולי גם המזל יעבוד בראיון הזה, מה היית מאחל לך לעתיד?

"הדבר שמעניין אותי עכשיו הוא לעשות זאפה - לעשות הופעה עם המוזיקה שלי. הייתי על במות של ארבעה עשר אלף אנשים, הייתי בלייב פארק עם הביטבוקס וכמנחה, אבל לא כמוזיקאי. כשאני עם המוזיקה שלי, אני לא מדמיין קיסריה או מנורה - אני מדמיין זאפה, שזה אינטימי, אישי, שקט ומיוחד. הלוואי שיום אחד אני אפתח זאפה וזה יהיה סולד אאוט. שאוכל לעלות לשם ולהביא את המוזיקה שלי, את מי שאני בצורה שאני רוצה לראות ולראות את כל המקום מלא. כשאני הולך לראות הופעות חיות של אמנים שאני אוהב, אני הולך לזאפה. שם בא לי להיות".