לפני כחודשיים, הזמר והיוצר בנג׳מין אלבז שחרר את שירו ״החיוך שלך״ ומאז הוא לא נח. היום (א׳) בנג׳מין שחרר את הסינגל השני שלו ״בעולם אני אורח״. תפסנו אותו לריאיון מיוחד בו מספר על השיר, על הקשר המשפחתי, מה הוביל אותו להיכנס למוזיקה ועל הטלטלות המורכבות שעבר בחיים, עד שמצא את עצמו בעולם הזה. 

מתי הבנת לראשונה שאתה רוצה לעסוק במוזיקה? 

"הכל התחיל מכך שאני נולדתי למשפחה מוזיקלית", מספר בנג'מין. "כל החיים גדלתי בבמות, באולפנים והדברים היחידים שידעתי הם מוזיקה, עבודה קשה וזה מה שידעתי ונשמתי מגיל אפס. כשהייתי בן 12, אבא ואמא שלי החליטו שאנחנו עוברים לגור בניו יורק ולקחתי את זה קשה, כי הייתי צריך להכיר חיים שונים לגמרי, אך בתור ילד בן 12 לא יכולתי לערער על ההחלטה הזו. התחלתי חיים חדשים לגמרי ואחרי שנתיים, ההורים אמרו לי 'עוברים לגור במיאמי' ונכנסתי לאותו סרט, כי שוב הייתי צריך להתחיל הכל מחדש. כשגרנו במיאמי והייתי בן 14, ההורים שלי התרגשו ואז חזרתי לארץ, נכנסתי לבית ספר של מוזיקה וכאן בעצם הבנתי שזה מה שאני רוצה להתעסק בו, שזה המקום שלי". 

פחדת להכנס למוזיקה בגלל כל ההיסטוריה המשפחתית?

"כן", משיב בנג'מין ומפרט - "כשהייתי קטן, אמרתי לעצמי 'אין מצב שאהיה זמר ואהיה כמו מה שאבא שלי היה. להיות ילד לאבא כמו שלי זה לא היה קל, מפני שהוא טס המון לעבוד ובעצם הייתי רואה אותו אולי פעם בחודשיים. למעשה לא הרגשתי את אבא שלי, גדלתי רק עם אמי ושתי אחיות אך אני לא מאשים אותו, כי זו הדרך שבה הוא בחר. לא רציתי ולעזוב את כל המשפחה שלי בשביל כסף, אלא פשוט לעבוד בעבודה רגילה ולחיות כמו שכולם חיים. האמת היא שאבא שלי תמיד הרחיק אותי מזה ואמר לי 'עזוב צא מזה' 'כולם יתחברו איתך משום שאתה מפורסם', 'הכל פייק' והוא לא רוצה שאעבור את מה שאני עברתי".

בעבר עברת תאונת דרכים שניצלת ממנה די בנס, איך בעצם יצאת ממנה בלי שריטה?

"התאונה קרתה אחרי שכבר הייתי שנה בבית ספר למוזיקה וחזרתי מהארץ למיאמי. באותו הזמן לא עשיתי דבר ועבדתי בעבודה רגילה לחלוטין. יום אחד אני ואמא שלי נסענו באוטו ספורט שאבי נתן לה ובזמן הנסיעה אמרתי לאמי 'די נמאס לי, אני לא מוצא את עצמי, אני עוזב הכל וחוזר לגור בארץ'. השיחה עוררה בי עצבים ואחרי חמש דקות מתחילתה, אמא נסעה במהירות מטורפת, הטתה את ההגה ימינה כשראתה מכונית עוברת מולה ונכנסנו בין שתי עצים. באותו הרגע ראיתי שחור, הסתכלתי על עצמי ושאלתי 'איפה אני?' וראיתי שאני חי בלי שום שריטה אחת בגוף. אמא שלי ואני היינו בשוק, גם כשהצוות הרפואי הגיע עם האמבולנס, הוא לא האמין בכלל שאנחנו בתוך הרכב. באותו רגע, חבר של אבא שלי הגיע, אמר 'תסתכלו ימינה' ואיפה קרתה התאונה? מחוץ לבית הקברות. תדמיין שאני ואמי נכנסים בין שני עצים וסמוך אליהם נמצא בית קברות".

-איך המאורע הזה כיוון אותך לעולם של המוזיקה?

"זה הרגיש כאילו בורא העולם כאילו שאל אותי 'לאן אתה הולך?, ׳אני צריך אותך חזק ושתעשה משהו בתוך העולם הזה'. כאן בעצם הרגשתי שאני היורש פה, שאני חייב להביא משהו שהמשפחה שלי עוד לא עשתה והיא עשתה המון, אך אני רוצה להיות עוד יותר טוב. אני רוצה להגיע למקומות  גדולים, לקחת את כל זה ולייצר דמות של בנג'מין אלבז ולא 'הבן של...'. בגלל שהתייאשתי, בורא העולם, כביכול, נתן לי כאפה ואמר 'בית הקברות פה מול העיניים שלך ואם אתה לא תעשה את השליחות שלך ותיצור מוזיקה, אין בנימין אלבז׳. מהשלב הזה, החלטתי לשים סוף לחוסר אחריות ולכל הכלום שעשיתי".

-מה עשית כדי לממש את ההחלטה?

"החלטתי שאני חוזר לארץ וחיפשתי סוכן. בסופו של דבר מצאתי את רוברטו בן שושן וידעתי שאם אכנס לתוך המוזיקה, זה לעבוד רק איתו. הערצתי מאוד את האישיות שלו וכל הזמן תהיתי, איך בן אדם אחד מצליח להשתלט על כל כך הרבה אנשים?!? תמיד ידעתי שרוברטו מכיר את התחום כמו כף היד שלו ואם אכנס למוזיקה, אהיה איתו במאה אחוז. לא רציתי לעשות מוזיקה בארצות הברית, אלא להיכנס לארץ ולעשות כאן את השליחות שלי, כי אני מרגיש שאני שייך לישראל, חי בישראל ונושם בישראל". 

ממש היום הוצאת את הסינגל השני שלך "בעולם אני אורח" מה הסיפור שעומד מאחוריו?

"לפני הכל, אספר שאני כבר עובד על השיר השביעי שלי, אך זה השיר שהכי מדבר אלי וטסתי בשבילו ממיאמי לארץ בלי אמא ואבא כדי לעבוד עליו חודשיים. את השיר כתבתי עם חברי שיר אוזן שהוא יוצר מדהים, כותב על ובן אדם מקסים. כתבנו את השיר עם דמעות בעיניים ושיר שאל אותי 'איזה סטייל אני רוצה? עניתי לו 'שמע, אני רוצה שיר עם עוצמה, שיר שלא ידבר על בנג'מין אלא ידבר לכל עם ישראל, כי בכל זאת כולם עוברים כל מיני דברים וכל מיני קשיים, זה בעצם שיר של כוח. את השיר הזה אני צורח, אך אני חייב לזכור שבעולם הזה אני אורח, בעיניי כולם אורחים בעולם. אני אישית חושב שאנו חיים בעולם כשליחים, שחושבים מה אנחנו יכולים להביא לעולם ומה אני בנימין אלבז יכול להביא לו. הרי אנחנו לא נמצאים בעולם כדי לשבת רגל על רגל, אלא לעשות בתוכו את השליחות שלנו וכל הזמן לחשוב, איך אנחנו יכולים לעזור לאנשים, איך לדאוג שיהיה שמח, שתהיה אהבת חינם ובכלל לדאוג שהעולם יהיה כולו טוב". 

כבר בגיל 12 עברת לניו יורק, אחר כך למיאמי, חזרת לארץ עם אמך אחרי שהיא ואביך הזמר התגרשו וכשהגיעה הקורונה שבתם למיאמי. תאר לי את התקופה הזו מהזווית שלך.

"תשמע, זה מסע מטורף", משתף בנג׳מין. כשעברתי לאמריקה בגיל 12, אבא שלי מאוד הצליח שם בתקופה הזו ובעצם לא ידעתי עד כמה חזק הפרסום שלו מעבר לים. כשחייתי שם לא ידעתי מילה אחת, היה ילד אחד איתי בבית הספר שתרגם בשבילי כל דבר, תמיד דאגתי שיהיה איתו מישהו שיתרגם לי הכל. אחרי שנה, התחלתי להבין אנגלית היטב, אבל בדיוק אז אבי אמר לי שעוברים  למיאמי ולא הבנתי למה אני צריך עוד פעם לעזוב את כל החברים שלי, לעבור לעיר חדשה ולעזוב את כל מה שאני בונה. עברו שישה חודשים ואמא שלי מיצתה את התרבות של האמריקאים ואמרתי להורים שלי 'אני חוזר לגור בארץ ואם אתם לא באים, אחזור לבד'. אכן זה מה שקרה ואני ילד בן 14 חזרתי לבד לארץ, ישנתי אצל סבתא שלי, הכנסתי את עצמי לתוך בית ספר ועברתי תקופה קשה ביותר. הייתי סך הכל חודשיים בארץ ולא הצלחתי למצוא את עצמי במהלכם, לכן חזרתי למיאמי ואז אמא שלי סיפרה שהיא ואבא מתגרשים. לא האמנתי שזה קורה, מפני שההורים שלי מעולם לא רבו מול עיניי ואז שוב חזרתי עם אמי לישראל". 

איך הצלחת להתמודד עם כל הטלטלות הללו?

"כשאמא ואני שבנו לארץ, היא רצתה שאכנס למסגרת בית ספרית וכל החיים גדלתי בבית ספר דתי, לכן הפעם רציתי בית ספר נורמלי של בנים ובנות יחד, בית ספר שאוכל ללמוד בו מקצוע ולא רק תורה. התחלתי ללמוד בבית ספר 'דוב הוז' בתל אביב והחלטתי שאני נכנס למגמת מוזיקה. אף אחד בבית הספר הזה לא ידע שאני 'הבן של', הרגשתי בדיוק כמו כולם וככה הצלחתי להתמודד עם הטלטלות ולהתנתק מהמציאות, בלי להרגיש את הכאב שאני חווה. כאן אני הבנתי, שהמוזיקה זה השקט שלי והבנתי שלכל דבר יש סיבה, כי אם לא הייתי עובר את המעברים האלה בין הארצות לא הייתי מכיר את מי שאני מכיר. הבנתי כמה טוב יש במוזיקה, שזה האוויר לנשימה שלי, זה הייעוד שלי וככה אני רוצה לעשות את ההורים שלי גאים, את בורא העולם גאה ואותי גאה בעצמי". 

עד כמה הרגשת בחסרונו של אבא שלך? 

"אבא שלי כמעט כל החיים היה מאוד חסר לי", מספר בנג׳מין. "בתקופה הזו לא הכרתי את אבי, לא ידעתי למה בחר את צורת החיים שלו ולמה כל פעם עזב אותי וטס לחו"ל. גדלתי עם אמא שלי שראיתי אצלה כל יום את הכאב שחוותה אחרי הגירושין ועם האחיות שלי. אבא שלי באותו זמן עבד כל כך קשה כדי שיהיה לנו מה ללבוש ותמיד ששאלתי את אמא 'איפה אבא?' וענתה שהוא עובד. לא ידעתי מה זה אבא שנמצא איתך, למרות שגידל אותי אך בעצם לא חינך אותי". 

באותה התקופה גם חזרת בשאלה, מה היה המניע העיקרי למהפך הזה? 

"חזרתי בשאלה בגלל הגירושין ובעצם חיפשתי את עצמי. רציתי לדעת מה אני באמת אוהב וחשבתי שאם אהיה חילוני, אוכל להבין מי אני באמת. אני לא קורא לתהליך הזה לחזור בשאלה, אלא לחפש את המהות שלך בחיים, להבין מה אני אוהב, מה מרגש אותי ובזכות זה, נכנסתי למגמת מוזיקה בבית ספר חילוני ומצאתי את מי שאני".

עד שחזרת למיאמי בקורונה, לא היית בקשר עם אביך. מה עשיתם כדי לחדש ביניכם את הקשר? 

"כשחזרתי מישראל למיאמי, נפגשתי שוב עם אבא שלי שחיבק אותי וביקש סליחה, למעשה התחלתי להרגיש את החום שלו. באותו הזמן גדלתי אצל אבא בבית ולאט לאט התחלנו להתחבר מחדש, התחלנו לשוחח יותר ואמרתי לו 'אבא אני חייב לשמח אותך!'. סיפרתי לו בהתלהבות שאני שר ושיתפתי אותו בשמחה 'קיבלתי את זה ממך'. אבא לא אהב את הרעיון שלי להיות זמר, הוא לא רצה שאעבור מה שהוא עבר, אך בכל זאת אמר לי 'אני עומד מאחורייך, אני איתך' ופרצתי בבכי באותו הרגע. הרגשתי שאני מקבל מאבא את האמונה שלא קיבלתי כל הזמן ופה התחברנו מחדש. אמרתי לאבא 'אני יודע למה זה קשה לך שאני רוצה להיות זמר, אני יודע מה עברת כל חייך ואני בכל זאת אעשה זאת, כי מי אני שאבכה על מה שעברתי לעומתך. הרי אבא שלי לא עבד קשה בשביל עצמו אלא בשבילי ובשביל המשפחה. בגלל זה, אני כחייל קרבי של העולם הזה, הולך לעבוד בשביל לשמח אנשים ולהביא את הקרב שלי לתוך עולם המוזיקה".

ואיך הקשר ביניכם כיום? 

"מאז שחזרתי למיאמי ואבא שלי ואני הכרנו אחד את השני מחדש, פשוט הפכנו להיות החברים הכי טובים. אבא ואני צוחקים המון ביחד וגם חגג לי יום הולדת בבית שלו, שזה היה אירוע משמח ומרגש בשבילי".

אילו טיפים אתה מקבל מאביך ומסבך, בני, לקריירה שלך? 

"אבא שלי תמיד אומר שצריך להתמיד בעבודה קשה וגם סבא שלי אומר לי לתת מעצמי ככל האפשר ושלא אקשיב לאף אחד, אפילו לא לו. שניהם פשוט אומרים לי לעשות מה שטוב לי וכל מה שצריך בכדי להצליח".  

ואיך אתה מיישם אותם? 

"תשמע, אני כל הזמן נותן מעצמי באולפנים, מקליט בשעות לא שעות ואם אנשים לא מכירים אותי בחיי היום-יום שלי, הם  לא יבינו מה אני עובר בשביל המוזיקה. בסופו של דבר, כל הסיטואציה הזו נוצרה בזכות התמיכה של הוריי ובגלל החיים החדשים שהתחלתי כשחזרתי לישראל עם אמא שלי". 

אתה חושש לפעמים שבגלל כל הסיפור שלך יתעסקו בזה ולא במוזיקה שלך?

"האמת שאני בכלל לא חושב באילו דברים בחיים שלי אנשים יתעסקו. לסיפור שלי יש כבוד, אך צריך להבין שבעקבותיו אני יצירתי את המוזיקה, כי בלעדי הסיפור לא הייתי בכלל בתוך העולם הזה. אין לי בעיה שאנשים יתרכזו בסיפור החיים שלי, אבל אני רוצה שישמעו את כולו, שהסיפור יוביל אותם למוזיקה שלי ושיתאהבו בה. אני יכול לשמוע שירים, אך אין לדעת מה הזמרים עברו בשבילם וכל שיר שלי למעשה מקצר את סיפור חיי. כבן אדם מאוד רגיש, אני מכניס את כל הרגש שיש בי לתוך השירים שאני מוציא". 

איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים? 

"אני רואה את עצמי כזמר ששורף כל במה אפשרית וסוחף אחריי קהל שמתחבר אליי ולמוזיקה שלי. אני מתכנן לייצר מכל הופעה חוויה, אירוע שאנשים לא ישכחו, ישאלו את עצמם 'מה זה, איפה אנחנו נמצאים?' ואני אגיד 'אתם נמצאים בהופעה של בנג'מין אלבז'. השאיפה היא לעשות את כל אלו גם בחו"ל, אבל כרגע אני מתמקד בעשייה שלי בארץ. העיקר שאוציא זאת לפועל בצורה הכי טובה שאפשר ושהשירים שלי יעשו טוב לאחרים, כי אחרי הכל מוזיקה מאחדת בין אנשים״.