אור שושנה (32) המוכר כ"וייב איש", חלם להיות ראפר כשעוד לא היו בכלל רשתות חברתיות, ואפילו לא היה יוטיוב. לאט לאט, שושנה החל לממש את חלומו, הוציא בהמשך את אלבום הבכורה שלו ("העלייה"), הופיע לראשונה ב"בארבי" ומאז המשיך להוציא שירים רבים, שכתב והלחין בעצמו. האלבום האחרון של שושנה, תוכנן בתחילה לצאת כולו עם שירים שמחים, אלא שה-7 באוקטובר שינה לו את התוכניות ובעקבות כך, החליט להוציא אלבום EP עם שירים, שנראו לו לנכון להוציא אותם בתקופה הנוכחית. האלבום יצא לפני שבועיים וכעת, כשוויב איש נמצא שבוע לפני הופעתו ברידינג 3 בפעם השלישית השנה (ב-6 באפריל), הוא חוזר איתנו להתחלה של הכל, ומספר לנו על החיבור הראשון שלו עם עולם ההיפ הופ. 

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• אושר כהן במנורה: כמה פשוט - ככה מושלם
• יו גו גירלז! רשימת שירי ההעצמה הנשית
• עדן חסון בהיכל מנורה: "איזון מדוייק בין עצב לאסקפיזם"

"שמע, אנחנו עתיקים", מתוודה שושנה ומספר: "הכל התחיל הרבה לפני ה'יוטיוב' ו'הטיקטוק'. כשהייתי בכיתה ג', נכנסתי עם אמא שלי לקיוסק, שמעתי את 'Lose Yourself' של אמינם ושאלתי כל אדם שהיה בתוך הקיוסק, 'מי שר את זה?', כי לא שמעתי דבר כזה בחיים שלי והרי לא היה 'שאזאם' אז. אף אחד לא ידע מי שר את השיר הזה שפיצץ לי את המוח, עפתי עליו והפעם השנייה ששמעתי אותו, הייתה בטמבוריה, ואז המוכר אמר 'זה אמינם מארצות הברית'. אחרי זה גררתי את אמא שלי ל'אוזן השלישית', וקנינו את הדיסק. שנה אחרי, יצא אלבום 'האור והצל׳ של סאבלימינל והצל וזה פיצץ לי את המוח, כששמעתי שיש ראפ גם בעברית. סאבלימינל היה 'ראש הממשלה' באותה תקופה, זו הייתה מכת מדינה בזמנו ואנשים הסתובבו עם בלינג בלינג, שרשראות וגם אני, הסתובבתי עם בנדנות, בלינג בלינג עם תליון של דולר, חולצות בייסבול מזויפות, והולך כמו איזה פריק בתיכון 'צפית', שכולם שמעו בו את להקת ׳פינק פלויד׳, להקת 'לד זפלין' ואת אביב גפן. הייתי 'ילד סאבלימינל קומפלט' ואחרי ששמעתי את 'האור והצל', אמרתי לעצמי 'גם אני רוצה להיות ראפר'".

-לצד הרצון להיות ראפר, וייב איש משתף כי לא היה לו קל עם הילדים שבסביבת ילדותו.

"הייתי אהוב בשכבה שלי, אבל החברה מסביב עשתה לי את המוות, צחקו עליי ושנאו אותי. כמה שנים אחרי זה באתי להופיע שם, היו לי מעריצים והיה דווקא נחמד, לבוא למקום שעשו עליך חרם ולהופיע שם". 

-תאר את המקום של מוזיקת ההיפ-הופ בחיים שלך. 

"תראה, זה כמו צורך, זה הרבה מעבר לרצון. כשעובר עליי משהו, איפה שאני לא מצליח לבטא את עצמי בחיים, אני כן מצליח לבטא את עצמי על הדף. אני גם מרגיש שאני טיפוס של אנשים, אבל על הדף".

-כלומר?

"אני עושה שירים, שברוך השם אנשים מתחברים אליהם. הרי אני בעיקר מדבר על נושאים אישיים ואני מרגיש, שהקהל הוא כמו חבר שמזדהה עם השירים שלי ומכיל אותי. החיבור עם הקהל הוא הרבה פעמים התקשורת שלי, שאני לא מצליח להעביר אותה ביום-יום, אז זה המפלט שלי, התרפיה, הספורט שלי ואפילו לא רצון, אלא שבשבילי זה צורך וזה נמצא בדם שלי". 

-שם הבמה שלך הוא "וויב איש". איך הוא נוצר?

"האמת היא שזה לא שם שנתנו לי, אלא שהמצאתי אותו לעצמי. אין איזשהו סיפור סנטימנטלי מאחורי 'וייב איש', אלא שבכל פעם שאני ניגש ליצור, הכל מתחיל מוייב מסוים. הוויב יכול להיות רגש, מלודיה מסוימת, וצליל מסוים שאני מתרגם אותו לשיר. תחשוב שאתה הולך ביום-יום שלך, חי את החיים ופתאום יש רגש מסוים, צליל שאתה מרגיש ורוצה להפוך אותו למילים, להפוך אותו לשיר וזו בעצם פונקציה שלמה. 'וויב איש' הוא בעצם 'איש הוויב', כי כשאני ניגש ליצור, הכל תמיד מתחיל מהוויב המסוים שאני מרגיש ורוצה לתרגם אותו לרעיון יותר מופשט של צלילים, מילים ולחן. באופן כללי, בלי קשר למוזיקה, הכל תלוי גם בוייב, כולנו אנרגיות, וייבים ומכאן הכל מתחיל".  

-יש לא מעט ראפרים שמשנים את שם הבמה שלהם במהלך הדרך, ואפילו כאלו שבסוף פועלים תחת שם הלידה שלהם - זה יכול לקרות אצלך או שתישאר "וייב איש" לנצח?

"אני בטוח אשנה מתישהו", משיב וויב איש. "אהיה איתך הכי כן בעולם ואספר שלקח לי כך הרבה זמן עד שהכירו את 'וויב איש', אז אם אשנה עכשיו את השם, זה יהיה ממש כמו 'u-turn'. עד שהבינו מי זה 'וויב איש' לקח משהו כמו שלוש-ארבע שנים, אז אני קצת מפחד לוותר על הטייטל הזה שעבדתי בו כל כך קשה. עדיין לא מרגיש לי שמכירים מספיק את 'וויב איש' בשביל לעשות את השינוי הזה. אני מאמין שכשנגדל עוד הרבה והפרצוף והשם יהיו ברורים לכולם, כנראה שאחליף. אם אתה רוצה להיות אותנטי, מה יותר אותנטי מהשם הפרטי שלך בתור שם במה? אבל אין שום דבר רע בזה שיש כינוי. טונה למשל שהוא הכי מצליח בארץ, עדיין קורא לעצמו 'טונה' ולא איתי זבולון, ככה גם מוקי למשל ולי, עדיין לא מרגיש שמכירים מספיק את 'וויב איש', כדי לעשות את השינוי הזה. בסופו של דבר, הרבה יותר חשובה המוזיקה, מאשר איך קוראים לך". 

-בנובמבר האחרון, הוצאת את השיר "לאן" שכתבת לזכרו של עידו פרץ ז''ל, אשר נרצח במסיבה ברעים. מה סופר לך על האדם שהיה? 

"לצערי לא הכרתי אותו אישית, אבל כן שמעתי עליו. כשהחלה המלחמה הלכנו למפונים, להלוויות, אזכרות, בתי חולים, בסיסים והרבה התנדבויות. פגשתי את המשפחה של עידו, כשבאתי לשבעה ועדן, אחיו הגדול, סיפר לי שעידו היה מגיע לכל ההופעות שלי. עדן פתח את הטלפון, הראה לי תמונות של עידו מכל ההופעות ואני לא הכרתי אותו אישית, אבל הוא בעצם מכיר אותי שנים, בא להופעות ושומע את השירים שלי. עדן סיפר, שעידו עבר תקופה לא קלה בחיים שלו והשירים שלי, עזרו לו לעבור את התקופה הזו. אתה אומר לעצמך 'בואנה, אתה לא מבין כמה אנשים עוברים עם השירים שלך', ואתה לא מכיר כל מאזין, אבל מסתבר שכל אחד הוא עולם ומלואו. עדן סיפר שהוא ועידו תכננו לעשות דברים ביחד אם זה בעסקי, אם זה לטייל יחד וזה סיפור עצוב, שילד חמוד הלך לרקוד ולא חזר. לא הספקתי להכיר את עידו, אבל הרגשתי שכמו שתמך בי, כששמע שירים והגיע  להופעות שלי, גם אני רציתי להחזיר לו, עם שיר שיהיה רק שלו. מכאן, ניגשתי ליצירה של השיר, מתוך המקום של להחזיר לעידו תודה וגם להנציח אותו".  

-והסיפור של עידו ז''ל, הוא שגרם לך להבין, שלשיריך יש השפעה מסוימת על המאזינים שלך? 

"הבנתי את זה עוד לפני, אבל תחשוב שאתה לא מכיר כל אחד ששומע אותך. לכל אחד יש את המלחמה שלו, את התיקון שלו, את המאבקים שלו בחיים ואתה לא יודע על כל אלה. במלחמה אנשים סיפרו לי, שהשירים שלי עוזרים להם, כמו למשל לחיילים בזמן השירות שלהם בעזה והעובדה שגם עידו פרץ ז''ל, שעבר תקופה לא קלה והשירים שלי עזרו לו, מראה לך שלכל מאזין יש סיפור שאתה לא יודע עליו. למוזיקה יש יכולת לחבר בין אנשים, גם כשהם לא מכירים אישית". 

-מה עבר לך בראש, באותו הרגע בו ניגשת לכתוב את השיר?

"כתבתי שיר רק ממה ששמעתי על עידו, אז היה לי חשוב גם לשמור על הפרטיות שלו, של המשפחה שלו ולא להיכנס ליותר מדי פרטים, אבל כן לספר את הסיפור שלו. כשניגשתי ליצירת השיר, חיפשתי זווית לדבר על עידו, אז בבית הראשון אני מדבר בתור חבר שמתאבל עליו, מספר לו מה עובר עליי מאז שהוא הלך ושלא פייר שהלך, מהמקום של החבר. בבית השני, אני מדבר כביכול בתור אח שלו, כי לעידו ואחיו עדן היו תוכניות שרצו לעשות יחד. ניסיתי לכתוב מהסטייט אוף מיינד של עדן. עדן לקח על עצמו כמטרה לחיים, להנציח את עידו ולהגשים את החלומות שהיו לו, אז אני הלכתי בקו הזה ובבית השני, אני מדבר על התוכניות שלהם ביחד ועל החלומות שהיו לו. אחרי שהקלטתי את השיר, כמובן שקודם השמעתי אותו למשפחה של עידו, כשהייתי בגילוי מצבה. לקחתי את המשפחה שלו לצד, השמעתי בטלפון, כולם התרגשו ואמרו שזה בסדר שאוציא את השיר. אחרי זה, הופעתי עם השיר באותו הגילוי מצבה, כשניגנתי בגיטרה וזה היה עצוב ומרגש ביחד. מאז, אני והמשפחה של עידו בקשר, ואנחנו בעצם חולקים שותפות גורל". 

-בשבוע שעבר שחררת אלבום EP חדש בשם "בחוץ". ספר על תהליך היצירה שלו.

"לפני שנה, יצא האלבום הקודם שלי 'איזה מזל' והמפיק המוזיקלי אסף נקר ואני, לא חיכינו יותר מדי, אלא נכנסנו לאולפן כבר לעבוד על האלבום הבא. אחרי האלבום הזה והאלבום 'העלייה' אישיים וחשופים, הפעם רציתי להקליל, ולעשות פרויקט שהוא קליל יותר, כיפי ופחות קשה לעיכול.  עבדנו על פרויקט שיצא סופר שמח עם שירים של השמחות, אבל אז הגיע ה-7 באוקטובר ולא ידענו שזה מה שיקרה, אז זה טרף לנו את הקלפים. הרי מדובר באלבום שמפוצץ בשירים שמחים, אז לא הגיוני להוציא אותו בתקופה כזו". 

-אז מה עשיתם?

"לקחנו את השירים שנראים לנו הכי פחות מנותקים, הוספנו כמה שירים חדשים ויצרנו אלבום EP. האלבום המתוכנן, היה מפוצץ בשירים משמחים שלא קשורים בשום מצב לתקופת המלחמה, אבל מתוך אהבה לקהל והרצון להוציא מוזיקה חדשה, בחרנו בפינצטה את השירים שנראו לנו הגיוניים וארזנו את זה ל-EP. אסף ואני אהבנו מאוד את מה שיצא". 

-יש שיר שקרוב לליבך במיוחד?

"אני חושב שהשיר 'גשם', הוא השיר הכי אישי".  

-למה?

"כי ב'גשם' אני פותח הכל, בין אם זה החרדות שלי, החרמות שעברתי, התסביכים שלי והילדות שלי. אני פותח שם הכל על 200, את כל המגירות של הקישקע ופשוט שמתי את הלב על הדף. לא האמנתי שאני מוציא את כל הדברים האישיים שלי החוצה והנה, הקהל הראה שאנשים עוברים את הדברים האלה ושאתה לא לבד. כמו שאמרתי קודם, המוזיקה מחברת בין אנשים, גם הם לא מכירים אישית והם אוהבים ומזדהים עם מה שכתבת. למוזיקה יש את היכולת לחבר בין אנשים, ברמה שהיא יותר עמוקה. פחדתי להוציא את השיר הזה ולהיות חשוף, כי זה לא שאדם הולך לפסיכולוג ומדבר על הדברים בחדרי חדרים, אלא שיש כאן כניסה חופשית למה שעובר לי בלב, אז היה קצת חשש, אבל השיר מאוד תפס ואנשים הזדהו איתו". 

-איזה חלום עדיין לא הגשמת?

"יש לי הרבה חלומות, אבל החלום הכי גדול שלי זה להמשיך לעשות את מה שאני אוהב ושלא יימאס לי מזה בחיים. החלום שלי זה שימשיך להיות לי כיף ממה שאני עושה, אבל אשמח להגדיל אותו, להגיע לכל המדינה ולהיות שם חשוב ומשמעותי, בתרבות המוזיקה הישראלית. אם אתה מדבר איתי על עוד 60 שנה מעכשיו, החלום שלי זה להשאיר חותם במוזיקה הישראלית".