בתחילת הקריירה שלה, נועם קלינשטיין (23) התעסקה בכלל בדיבוב, אבל עוד לפני היא כבר התחילה לכתוב שירים ותמיד ידעה שתלך למוזיקה. מאז, נועם הספיקה ליצור ולהוציא אלבום בכורה ובנוסף גם  השתתפה למשל במחזמר "כמו גדולים", בעונה החמישית של "זיגי" ובמחזמר "בלוז לחופש הגדול", שרץ בתיאטרון "בית ליסין" בחודשים האחרונים. השבוע, קלינשטיין הוציאה שיר חדש בשם "אירוניה", הראשון מתוך אלבומה השני שבדרך ובראיון מיוחד, היא מספרת לנו מה עומד מאחוריו. 

'אירוניה' זה בעצם שיר פרידה, שכתבתי כשהאקס שלי ואני נפרדנו. הוא היה מושבניק והביא איתו דברים שהיו חדשים בשבילי, כי אני עירונית. נפרדתי גם מאהבה גדולה, גם מעולם חדש שגיליתי במושב ועל זה כתבתי את השיר". 

ספרי על תהליך היצירה של השיר. מדוע בחרת באירוניה כנושא הכתיבה? 

"קודם כל, ישבתי שבורת לב ליד הפסנתר, כתבתי את השיר והלחנתי אותו" מספרת. "אני זוכרת שהייתה לי שיחה עם האקס שבה הוא אמר לי, שבגלל שהחברים שלי באים מהעיר, אז יש ציניות כזו. האקס שלי היה נטול ציניות ובגלל שהחברים שלי היו אנשים מאוד שונים ויותר ציניים, פעם אחת הוא אמר לי 'כשאני יושב עם החברים שלך, אני לא יודע אם הם אומרים את זה באמת או באירוניה', וזה מה שבעצם התיישב על הנושא של השיר. זו שיחה שזכורה לי, כי האקס שלי היה אדם שונה מכל מה שהכרתי שזה פחות ציניות, יותר אהבה לדברים פשוטים, הסתכלות על היופי שבדברים הפשוטים והוא לימד אותי הרבה". 

השיר יוצא בליווי קליפ ייחודי, ספרי לנו עליו.

"הבמאי והצלם של הקליפ אלון שפרנסקי, הסטייליסטית נסטיה ליסנסקי שהם זוג חברים שלי ואני, החלטנו לצאת לחוף בתל אביב על גבול יפו. שמענו את השיר אלף פעם ורצינו, שלקליפ יהיה ניחוח כמו של השיר, שיהיה אינטימי ושגם יתאים להיום. הכל הרגיש לי כמו יום כיף, כי מדובר במשהו לא כתוב, גם כי עבדתי עם חברים טובים שלי וכשהחברים הכי טובים שלך נמצאים בצוות, אתה כל כך נהנה איתו ויוצא עם משהו יפה. גם החברה הכי טובה שלי טליה ברטפלד, הגיעה לצילומי הקליפ להיות איתי ועשינו מלא צחוקים. אני חושבת שהקליפ מאוד טבעי, שהצבעוניות שלו מתאימה לצבעוניות שבשיר ובעיניי הוא יצא מושלם". 

זו לא הפעם הראשונה בה את משחררת קליפ ייחודי - כזמרת יוצרת, עד כמה חשוב לך הויז'ואל וכיצד ניגשים ליצור קליפ אחרי שהשיר מוכן?

"הויז'ואל מאוד חשוב וחלק מהיצירה, זה גם לכתוב את התסריט לקליפ. לקליפ של 'אירוניה' למשל, אני זוכרת שהצעתי את הרעיון, רציתי שנעשה משהו טבעי ופיתחנו את זה ביחד עם כל מיני רפרנסים. כאמנית, אני חושבת שאתה צריך להיות מעורב בכל דבר, כולל הויז'ואל ואני אקסטרה קונטרול פריק. גם אני אוהבת להיות מעורבת בכל דבר, ביצירה, בקבלת ההחלטות, בקליפים וזה מאוד כיף לי להיות חלק מכל הדברים האלה". 

"אירוניה" הוא השיר הראשון מתוך אלבומך השני שבדרך. במה הוא שונה מאלבום הבכורה שהוצאת לפני שנתיים? 

"האלבום השני, שונה מאוד מהאלבום הבכורה. את האלבום הראשון, הפקתי עם חבר מאוד טוב שלי-המפיק והגיטריסט עילי סהר וכל האלבום, הופק מהופעה שרצנו איתה במשך שנתיים לפניכן עם הלהקה המדהימה שלנו. הרגשתי כמו במגרש משחקים, כששני ילדים לומדים איך להקליט אלבום, זה היה סוג של קייטנה והכל הרגיש לי כחוויה לא מלוטשת. אני חתומה על כתיבת השירים, ועם עילי על ההפקה והאלבום הזה, מרגיש לי ראשוני ובתולי כזה. בנוגע לאלבום השני, עם ההתבגרות שלי אני חייבת להשתנות ואם אמן לא משתנה ומתפתח, מבחינתי זה לא מעניין. עם הדבר הזה, הלכתי על הפקות אלקטרוניות יותר, החלטתי להפקיד את השירים שלי בידיים של המנהל האומנותי האגדי- גדי גידור והפקדתי בידיו את הדברים הכי כמוסים שלי. מבחינת ההפקה, הלכתי לשלושה מפיקים שונים: עידו אוחיון שהפיק את 'אירוניה', תום אלבז וג'ונתן אנטווי, ככה ששחררתי גם את ההפקה באלבום הזה. הרגיש לי נכון לשחרר, התהליך הזה היה בשבילי כמו טיפול פסיכולוגי, מתאים למי שאני היום ונהנתי מכל רגע". 

מכל השירים שהוצאת עד כה, איזה שיר לדעתך אומר בצורה הכי מובהקת "נעים מאוד, אני נועם קלינשטיין"?  

"אני תמיד משתנה ומנסה שהשיר הבא שאוציא, יהיה הכי מדויק למי שאני. אני חושבת ש'אירוניה' וכל האלבום השני, התשובות הכי מדויקות למי שאני, מציגים איזשהו פסיפס של מה שאני אוהבת, חוויות שחוויתי וזה אלבום חשוף שלי. אומנם כבר הוצאתי אלבום, הופעתי ואנשים יודעים שאני מוזיקאית, כותבת ויוצרת, אבל אני חושבת שזה האלבום שבו אני אומרת: 'בא לי גם להיות בת 23, ולא רק לשבת ליד פסנתר ולשיר שירים עצובים, אלא לרקוד עם שמלה צהובה בים' וזה גם רלוונטי למי שאני עכשיו". 

את הקריירה שלך התחלת בתחום הדיבוב. איך נוצרה המחשבה ללכת למוזיקה? 

"הרבה לפני שדובבתי, כבר בגיל 4 כתבתי שירים. תמיד ידעתי שארצה להוציא שירים ותמיד חשבתי שאני משוררת, גם כשכתבתי שירים טיפשיים של ילדה בת 4. תמיד הרגשתי שמוזיקה זה הבית שלי. תמיד ידעתי שארצה להיות מוזיקאית כשאהיה גדולה ולשמחתי, אנשים שומעים את השירים שלי, באים להופעות שלי וזו מתנה גדולה עבורי".

לפני חצי שנה ירדה הסדרה "זיגי" מהמסך בתום חמש עונות. הסדרה הראשונה שבה קלינשטיין השתתפה וגילמה את רויטל (רווי), אחת מחניכי פנימיית "נווה ישראל".  

"הייתה חוויה מדהימה" משחזרת נועם. "הרגשתי שקיבלתי דמות שאפשר לעשות איתה המון כיף והסיפור של רויטל ריגש אותי. הבמאי וכל הפרטנרים המדהימים שלי, גרמו לי להרגיש ביום כיף ושוב, כשאתה עובד עם אנשים שאתה נהנה איתם, אתה מרגיש שזה יום כיף, לא משנה כמה קשה עבדת. עבדתי על הדמות של רווי הרבה לפני הצילומים וחברה שלי נטע רוט, לימדה אותי שיטה כשהתקבלתי לסרט בפעם הראשונה: לכתוב יומן לדמות. מאז, לכל דמות שקיבלתי, בין אם זה במחזה, בסרט או בסדרה, כתבתי יומן אישי עם כל החוויות שעברה לפני העלילה וכשקיבלתי את הטקסט של רויטל, כתבתי גם את היומן שלה. אני מאוד אוהבת ליצור לדמויות שאני משחקת את העולם שלהן וככה אני מרגישה, שמתחברת לי גם הכתיבה של המשחק, גם של המוזיקה וגם ושל השירה". 

בחודשים האחרונים, את גם מככבת במחזמר "בלוז לחופש הגדול" של "תיאטרון בית ליסין". עד כמה האווירה של התיאטרון שונה מהאווירה של המצלמות?

"כמובן ששני העולמות מאוד שונים, מכל הדברים הברורים מאליהם. בסדרה למשל, רואים דרך המצלמה כל הזמן את הגוף, את העיניים ובתיאטרון, יש לדוגמה את מחיאות הכפיים של הקהל. מה שכן, בשני הדברים יש את הבסיס של להכיר, לאהוב את הדמות שאתה משחק ולהתחבר אליה, אז מהבחינה הזו אני מרגישה שהחוויה דומה".  

את רואה את עצמך ממשיכה לשלב את המשחק, או שמתכוונת יותר לשים את הזרקור על המוזיקה? 

"תשמע, אני ממש אוהבת לשחק וזה הפך למשהו שאני יותר ויותר נהנית לעשות, אבל הזרקור תמיד יהיה על השירים שלי". 

בתור "הבת של", נתקלת פעם בסטיגמות שהופנו כלפייך בעקבות הטייטל?

"כמובן שכן" משתפת קלינשטיין, "אבל אני חושבת שיש בזה המון דברים חיוביים, כמו העובדה שאני יכולה להשמיע שירים לאבא ואמא שלי, שהם ענקי מוזיקה בתרבות הישראלית וכיף שהם מביעים את דעתם ונותנים לי פידבק. אין כמעט אנשים שזוכים בדבר כזה וכן, יש סטיגמות, אבל זה מה שקיבלתי ועם זה ננצח". 

ואיך התמודדת איתן?

"האמת שזה לא מזיז לי, כי אני יודעת שאני טובה וראויה. אם הייתי חושבת כל הזמן מה אמרו עליי ומתעסקת ב-'אכלו לי שתו לי', לא הייתי מתמקדת בדברים החשובים כמו להוציא שירים או לשחק בהצגה, בסדרה או בסרט".  

ובתור אחותה של השחקנית והזמרת משי קלינשטיין, מה העצות המקצועיות הכי טובות שאתן נותנות אחת לשנייה, ומעניקות לכן מוטיבציה להמשיך בדרככן? 

"מעבר לזה שמשי ואני אחיות, אנחנו גם חברות מאוד טובות. אין איזושהי עצה מקצועית ספציפית, יש מלא עצות ואנחנו מתייעצות לא רק על דברים מקצועיים, אלא גם על עניינים של היום-יום, בין עם זה המשפחה, החברות והבן זוג. משי מתנה עצומה שלי ואנחנו נמצאות בקשר כל הזמן".  

יש מחשבה על דואט משותף?

"אני חושבת שבעתיד בטוח יהיה דואט, אבל זה צריך לקרות ממש בטבעיות".  

מה- 7.10, אנחנו חיים במציאות בלתי נתפסת וכואבת, שלצערנו עוד לא רואים את סופה. עד כמה התקופה הזו משפיעה על תהליך היצירה שלך?

"באלבום השני, יש שיר שנקרא 'שיר לאדיר', שנכתב על אדיר מסיקה זכרונו לברכה. אדיר הוא בן הזוג של חברה מאוד טובה שלי-יולי רייטר ושניהם, נסעו לנובה עם כמה חברים. הם הסתתרו במיגונית, ראו שמחבל נכנס וחבריו של אדיר-עילי נחמן ומתן אקשטיין זכרונם לברכה, יצאו יחד איתו החוצה כדי להדוף את המחבל. הם הצילו את יולי ועוד שתי בנות, אבל שלושתם נרצחו. יולי ואני חברות מאוד טובות וכמובן, שהייתי איתה בשבעה של אדיר ובמשך תשעת החודשים שעברו מאז. לקראת היום ה-30 לזכרו של אדיר, יולי ביקשה ממני לכתוב לו שיר אהבה, שתוכל להשמיע אותו כשעולים לקבר. כתבתי את השיר מכל מיני פתקים שיולי כתבה בטלפון, מאז שהיא ואדיר התחילו לצאת, פתקים שכתבה לאורך תקופת השבעה, ולאורך כל החודש שעבר מאז שנרצח. זה שיר של אהבה ענקית שיולי מרגישה לאדיר, הם תכננו חיים שלמים ביחד, לקחו לו אותה בטרם עת, והיא נשארה לבד עם כל כך הרבה אהבה אליו".  

כמה האובדן של אדיר השפיע עלייך?

"אני נזהרת מלדבר על זה" משיבה נועם ומסבירה "כי אני חושבת, שזה לא הזמן לדבר על ההתמודדות של החברה של מישהי שאיבדה את בן זוגה היקר, אלא שזה הזמן לדבר על האנשים הפצועים בגוף ובנפש, ועל החטופים שנמצאים תשעה חודשים בעזה. זה הזמן לדבר על אדיר, על בת הזוג שלו יולי, להיות פה בשבילה ולתמוך בה. תשמע, זה דור שחטף המון, יש כמה חברות שאיבדו את הקרובים שלהם ואני מרגישה, שיש לי את הזכות לתמוך, להכיל ולעזור".   

ומבחינה אישית, את מרגישה שהתקופה הזו שינתה בך משהו? 

"ברור שאני מרגישה את זה. איבדתי הרבה מהאופטימיות שלי, מהתמימות ומהילדותיות שלי. אני חושבת שאם יש מישהו שנשאר אותו האדם אחרי דבר כזה, הוא לא נורמלי". 

מה המוזיקה לימדה אותך על עצמך?

"תראה, המוזיקה היא הבסיס שלי עוד לפני שנולדתי. המוזיקה היא העולם שלי, היא זורמת לי בדם והיא כל החיים שלי. אני מאוד שמחה שהמוזיקה זה המקצוע שלי, אבל יותר מכל האהבה הכי גדולה שלי. המוזיקה גרמה לי לגלות הכל על עצמי ואני לא חושבת שהייתי מי שאני, אם לא הייתי מוזיקאית".  

לסיום, מהי השורה הבאה שאת כותבת על חייך?

"שייצא האלבום השני ומי שלא ישמע אותו, יש לו עסק איתי" היא משיבה בחיוך.