המוזיקאים ויוצרי התוכן יובל קצה (27) ורועי ביתן ("רובי") (31), החלו את דרכם כל אחד לחוד, אך הודעה אחת שכתב קצה לרובי באינסטגרם, פתחה את סיפורו של הצמד שממשיך להתגלגל לו עד היום. לפני כשבוע השניים הוציאו שיר חדש בשם "בא לי למות", הראשון מתוך אלבום EP הבכורה שלהם. בין יציאת השיר לבין תוכניות להמשך, השניים עוצרים אצלנו לראיון מיוחד ושבים איתנו להתחלה של הכל. 

יובל: "כל אחד באינדיבידואל שלו היה מוזיקאי ויצר תוכן", מספר. "אבל הסיפור התחיל לפני שנה וחצי, כשראיתי את התכנים של רובי באינסטגרם. ראיתי שפה משותפת ביני לבינו וכתבתי לו: 'בוא נהיה ניצה ולחם של המוזיקה' (סדרת אינטרנט של רועי כפרי וניב מג'ר-ד.ש). לא תיארתי לעצמי שזה יגיע לסדר גודל כזה ושהחיבור יהיה על סף המושלם, אבל קבענו סשן והכימיה הייתה ניכרת". 

רועי: "היה טיפה דיסטנס בהתחלה, אבל למדנו להכיר אחד את השני וכשראינו את התוצאה, הרגשנו שזה צריך להיות שם".    

מאיפה מגיעים הרעיונות לתכנים שלכם? 

"זה כל כך משתנה", משיב קצה. "הכל כל כך תלוי סשן ואנחנו כותבים נורא מהר, אז עושים מה שבא לנו. נורא כיף לנו לכתוב גם על דברים אקטואליים, על מה שכל אחד עבר באותו יום, על משהו שהצחיק כל אחד באותו יום וככה יוצא הסשן". 

רועי: "יש שירים שאנחנו מתחילים בהם את הסשן וכותבים משהו מעכשיו לעכשיו שיוצא גם באותו יום, ויש שירים שאנחנו אומרים: 'וואי זה טוב, בוא נכתוב שיר שלם עם הקונספט הזה!'. אנחנו מתחילים להביא מנגינות ו-99% שייצא משהו בין אם הוא טוב או לא, אבל בסופו של דבר הוא תמיד יוצא". 

והנה שיחררתם כאמור שיר בכורה, "בא לי למות". מה הסיפור מאחוריו?

יובל: "השיר פשוט נכתב על רגעי דיכאון, בין אם זה סתם בלי סיבה ובין אם זה למשל בזוגיות, אחרי רגע מצלק, פרידה או בגידה. אצלי, זה נכתב לפחות על החוויה שלי מהזוגיות הרעילה, שבגללה הייתי בלופ של דיכאון. אחרי זה, נכנסה תקופת המילואים שלי, אז כל זה שינה את תפיסת העולם והיה ניכר שהשיר היה חייב לדבר גם על זה. פתאום הכל השתנה והשיר הזה נתן לי ממש בוקס בבטן בצורה הכי חזקה שיש. באופן כללי, לכל אחד יש את הסיפור שלו, לכל אחד יש את 'הבא לי למות שלו' מהדברים הכי קטנים ועד הכבדים, כמו למשל מלקבל דוח של אלף שקל ועד לחברה שעוזבת אותך".

רועי: "עד המלחמה היינו בתפיסה של מוזיקה משחררת וכיפית ובתקופה הזו, הרגשנו עם השיר הזה שליחות. ב-'כוח רחל' למשל, הרגשתי שליחות, ראיתי לנגד את עיניי שאני חייב את האסקפיזם וכשבסשן של 'בא לי למות' דיברנו על קצה שכמעט הקריב את חייו בעזה, הוא הפך להיות ממש משמעותי". 

-כשאני מקליד את שם השיר ביוטיוב, ישר מופיעה לי על המסך הצעה לפנות לער''ן (עזרה ראשונה נפשית), מה שמקשה למצוא אותו. האם עלתה מחשבה לשנות את השם?

רועי: "זה מאוד מעורר את המודעות. כלומר, מספיק שההודעה תיפול על בן אדם שלא מודע לזה שקשה לו ולא מתקשר, היא יכולה להיות משמעותית בשבילו. גם אני לא הייתי משנה את השיר, כי ההודעה הזו יכולה לעזור לאנשים ואני לא חושב שהיא פוגעת, אלא גם מעצימה את השיר לכאן ולכאן, גם לאנשים שצריכים את העזרה וגם לאנשים שרוצים אסקפיזם. אם השיר הזה יעזור לאנשים, עשינו את שלנו".  

 

בגלל שאנחנו נמצאים בתקופה כזו רגישה, היו הסתייגויות מלקרוא כך לשיר?

"לא", משיב קצה ומסביר- "עם החוויות שלי לפחות, שהן השירות הצבאי, המילואים וההתנדבויות למילואים, אני לא מרגיש הסתייגות ולא מרגיש צורך להתנצל ולהסביר, אלא שהשיר הוא אומנות. זה כמו שצייר ישים תמונה של אישה עם כתם דם עליה, כי זה מה שירגיש לו נכון וזו האומנות שלנו. דווקא בתקופה הזו חשוב לנו להתעמק בדבר הזה ולא להיות עיוורים לכל הסיטואציה שקורית. המטרה שלנו כאן היא לעשות שמח ולהגיד שהחיים ממשיכים, עם כל הכאב שאנחנו עוברים".

השיר מתאר עצב ודיכאון, אבל בפועל הקצב שלו שמח. מה הסיבה לזה? 

יובל: "אני די בטוח שרוב האנשים לא שמחים עכשיו כמו פעם ועדיין, אתה רואה אנשים מחייכים, יוצאים למסיבות, לברים וזה די מתאר את החיים באיזשהו מקום. החיים קורים, אבל כולנו עצובים, כולנו כואבים את החטופים, את הנרצחים והלוחמים שנפלו. אתה רואה למשל את נועה ארגמני שרקדה במסיבה אחרי שחזרה מהשבי ואתה חושב לעצמך שחשוב שהיא תעשה את המסיבה לחיים והלוואי שנראה את כל החטופים חוזרים, רוקדים ולא נחווה את המציאות שנכפתה עלינו".  

בשיר יובל מדבר מתוך נקודת מבט של לוחם בחטיבת הנח''ל אשר הוקפץ למילואים בתחילת הלחימה ובמשך תקופה גם היה בתוך עזה כמפקד חולייה. כעת, הוא מתאר לנו את היום הארור מהעין שלו. 

"לא הבנתי בכלל מה קורה ואת כל כמויות המחבלים שנמצאים בתוך המדינה שלנו. ב-8 באוקטובר קיבלתי צו שמונה. באיזשהו מקום בהתחלה הרגשתי נורא מנותק, כאילו אני בתוך סרט ולא תפסתי את כמויות המחבלים והגופות. לא הצלחתי לקחת את זה למקום רגשי, אלא שהייתי על אוטומט במשך כמה חודשים כמו רובוט ובחיים לא זכרתי את עצמי ככה. התמודדתי עם מה שצריך, אם זה מבחינת איפה ישנים כמו בלול תרנגולות או בגן ילדים, מבחינת מה אוכלים, חייתי מפקודה לפקודה וכעבור כמה זמן, התחלתי לצלול רגשית, להבין את הדברים שעברתי ואת האובדן".  

אתה מתאר לנו שבלילה הראשון במילואים לא יכולת להירדם מהמחשבה על חבריך שהוקפצו לעזה, אבל אתה עצמך בעצם הוקפצת לתוך עזה.

"לא יכולתי לחשוב על עצמי באותו הלילה. הייתי ברמת ה-80% שאני לא חוזר. הייתי בסיטואציות של פיצוצים שהיו עשרה מטר ממני, והייתי אמור להיכנס למבנה מסוים שאליו נכנסה כיתה אחרת ועלתה על מוקש. אתה ממש חי שם על רמת סיכון גבוהה ולא מבין אותה, עד שהכל מאחוריך ואלו דברים שיותר שמתי אליהם לב אחר כך. הזיכרון החזק שיש לי מאוקטובר הוא שכולנו מחבקים אחד את השני באוטובוס בכניסה לעזה ואומרים: 'אנחנו כולנו הולכים להיכנס לשם יחד ולצאת ביחד. רק אחר כך, אתה מבין את השליחות של מה שעשית, אם זה לפי התרומות, התגובות ברחוב ואז אתה אומר לעצמך: 'וואי, עשיתי משהו נחמד!'".  

יובל מספר כי מה שעבר במילואים, שונה לחלוטין מכל מה שהכיר בסדיר בגדוד 50 בחטיבת הנח''ל.  

"הייתי במסייעת מחלקה 8, שם הייתי הכוון של הטיל. אתה לומד איך לירות טיל, אתה עושה הכשרה סופר קשה ואתה אומר לעצמך: 'מה הסיכוי שתשתמש בזה?', אבל אתה מסתכל על הסדרניקים של היום, על 'דור הטיקטוק' שנמצא בחזית, שנלחם עם מחבלים פנים מול פנים, נכנס למנהרות, עושה דברים בלי לחשוב וזה לא נתפס בעיניי שילדים בגיל 18 מתמודדים עם הסיטואציות האלה. במילואים אין זמן למחשבות, קבלת ההחלטות, המקצוענות היא נורא מהירה וזה משהו שלא חוויתי בסדיר". 

עד כמה קשה היה להתרגל לחזרה לשגרה? 

"זה הרגע הכי קשה שהיה לי", מתוודה. "הרגשתי מנותק וממש הכרחתי את עצמי לחזור לשגרה ולסשנים. היה קשה פתאום לשבת בבית קפה כרגיל, אחרי שהתרגלתי לקולות של פיצוצים שהיו על בסיס של דקות, פתאום אתה יוצא לשקט מחריש אוזניים והיה לי קשה להכיל את זה, ברמה שלא יכולתי לישון בשבועות הראשונים. יש לי חברים שעדיין בעזה, ועדיין המחשבה הזו מכבידה עליי, אבל עם זאת אני חייב להמשיך את החיים. אחרי הכל אני לא איש צבא וזה לא תמיד יפגוש אותי. אני חושב שהסיטואציה של ה-7 באוקטובר נורא תשנה את הפנים שלנו כעם, כמו שהשואה שינתה אותנו. כל אחד צריך להיות אדון לעצמו באיזשהו מקום ויש סיטואציה שהיא גדולה מאיתנו, אנחנו בחוסר שליטה מוחלט וצריך לדעת להתמודד איתה. אני לא זוכר אותנו כעם מתמודדים עם כזו חוסר וודאות וכזה חוסר אונים". 

רועי, בשיר גם הכנסת משפטים מתוך ההתמודדות שלך עם "ADHD" (הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות). איפה הן באות לידי ביטוי ביום-יום?

"אני בן אדם מאוד טוטאלי ולפעמים יש לי הרבה דברים שאני קיצוני בהם. לפעמים אני לא מצליח לעמוד מאחורי החלטות שאני מקבל ואני יכול מאוד להתפזר גם בדברים קטנים. להיות עם 'ADHD' זה לא רק פיזית אלא גם מנטלית, כמו למשל שקשה לך לעמוד בקצב של סדר היום וכתוצאה מזה, אתה יכול להיות נורא בדיכאון ולהשליך על כך שזה חלק מהערך שלך וזו בעיה. מאז שהבנתי שיש לי את המתנה הזו, יותר קל לי להתמודד עם תופעות הלוואי של התופעה ועם הדברים שצפים בעקבות זה, מההכי קטנים של לשבת איתך בשיחה ותוך כדי להסתכל על מכוניות, עד ללקבוע משהו ולשכוח שקבעתי אותו". 

מצד שני, באופי שלי אני בן אדם מאוד מתמסר, הרי זה חלק מהעבודה שלי כמפיק מוזיקלי וכדי להיות כזה, אתה צריך לגרום לדברים לקרות. זה די מתנגש עם ה-'ADHD', אז בעצם יש לי את שני הצדדים".   

-איך בכל זאת אתה מצליח להתגבר על הבעיות האלו? 

"זה אומנם לא הכי קשור, אבל ב-7 באוקטובר היה לי ברור שאני צריך לייצר אסקפיזם. בחודשיים הראשונים הייתה לי אובססיה לייצר תוכן שמתי את המחשבות הכי טיפשיות ורנדומליות שלי בפרונט, כמו לקחת את רחל מאופקים, לשים אותה בפרק של 'הפיג'מות' וקיבלתי תגובות מאנשים שצחקו. הרגשתי שזו השליחות שלי ובעצם בדרך הזו, אני מוצא דרך לחגוג את הבעיות שרצות לי במוח המטורלל שלי". 

בחזרה לעשייה שלכם - מה הסרטון שהכי מדברים איתכם עליו? 

יובל: "זה מאוד תלוי. הקהל שלנו נורא רחב ולא ציפיתי לכמה שהוא יהיה רחב. לכל אזורי גיל יש את הסרטון שלו. אנשים בגילאי 50 למשל מדברים איתנו על הסרטון שעשינו עם עידן אלתרמן, על סרטון האירוויזיון כשאמרו לנו שהתחברו אליו, וילדים למשל עפו על הסרטון שעשינו עם יהלי ווטסון. הסרטון שאני הכי גאה בו, הוא הסרטון שבו עשינו גרסה משלנו לשיר 'גוליית' (במקור של להקת "כוורת"-ד.ש) עם 100% סאטירה, כי יש בו רובד עמוק שדרכו אמרנו: 'בא לנו להגיד משהו'. אי אפשר להתכחש לסיטואציה של היום ורצינו, שזה לא יהיה עוד סתם סרטון, אלא שהוא ישב לכולנו על הלב". 

רועי: "בסוף השיר אמרנו: 'מי יאחד את המדינה?' ואחרי זה: 'הדור הבא', אז זו בעצם מראה שבאה להראות לנו שאולי אנחנו לא עושים מספיק בשביל לאחד את עצמנו ושיש לנו אפשרות לשנות. בסופו של דבר אנחנו נותנים מקום ולא תופסים איזושהי אמונה. לא באנו להיות סאטיריקנים וזה לא מה שאנחנו מכוונים אליו, אבל מתוך המוזיקה אנחנו יכולים להגיד משהו רחב וגדול שבאמת רוצה לאחד ולא מאמינים בפילוג. רוב המוזיקאים באים ממקום שבו מבינים שהמוזיקה מאחדת והכח שלנו הוא לאחד דרך המוזיקה".

יובל מוסיף: אנחנו בעצם 'הילדים של חורף 23' ובאים להגיד: 'הבטחתם יונה, אז איפה היונה הזו?'". בסרטון של 'גוליית', שרנו על כל העניין עם החטופים, על היחסים עם ארצות הברית, על ביבי נתניהו ואמרנו שם משהו שהוא קצת מעבר לקומדיה". 

הכרזתם ששיר הבכורה שלכם הוא חלק מ-E.P בשם "לגור בו". 

רועי: "כל שיר באלבום מתייחס בעצם לתקופה של השנה האחרונה. זה EP ראשון שלנו ויש עוד מלא שירים שאנחנו עדיין עובדים עליהם, אם זה ברמת הסקיצה ואם זה ברמת ההפקה".  

-כאמור, המנהל שלכם הוא עודד פז שהחלט לקחת אתכם תחת חסותו ולעבוד איתכם. ספרו לנו על החיבור.

רועי: "הכל התחיל כשהמתופף של 'עודד פז והקסדות'-יובל גבעון, עשה בינינו פגישת היכרות עם אופציה לשיתוף פעולה ליצירת שיר לפרויקט הזה. סיפרנו לעודד על הדרך שלנו ושאנחנו מחפשים 'קברניט לספינה'. אני יודע שניהול אמנים לא היה בכלל בראש של עודד והוא 'עושה עלינו את הסטאז'' לא בשביל לנהל, אלא בגלל שהוא התחבר אלינו ולתוכן שלנו. כשהוא הסתכל עלינו הוא ראה את עצמו ועודד הוא לא רק סוכן, אלא ממש שותף בוויז'נים, בתוכן ובפרספקטיבה על הדברים. מרגיש לי שהחיבור עם עודד הוא משמיים". 

יובל: "עודד כל כך לא מיושן, הוא מאוד על הטרנדים ואני חושב שאפילו בעולם לא היינו מוצאים בן אדם שבראש שלנו כמוהו, גם אם תכריח אותי למצוא אחד כזה". 

-איך זה לעבוד איתו?

יובל: "הוא מאוד משחרר, משתדל לא להקשות ויודע מתי לתת גז ומתי לא. היה לנו מאוד חשוב להיות מדויקים עם הבחירה שלנו בסוכן, ולעודד יש אינטיאוציה ניהולית מדויקת, אז זו הסיבה שהלכנו עליו. ראיתי בו כ׳עודד מהפיג'מות׳, כ׳עודד מהפסטיגלים׳ וכ׳עודד המנחה׳, אבל לא ידעתי כמה שהוא על הדברים ברמת הבחירות, ברמת מאות ההודעות שהוא מקבל ועונה כמעט לאחד אחד. רמת הסבלנות שיש לבן אדם היא מטורפת".

רועי: "הוא לגמרי מאמין בנו והוא איתנו בחלומות. היתרון שיש לעודד, זה שהוא בעצם כמונו: אמן, קומיקאי, כותב והוא קרוץ מאותו חומר. כרגע אנחנו בונים את הנוסחה, אז עודד אומר על המון דברים 'בואו ננסה' והוא מאמין בדרך ארוכה של לנסות דברים".  

עם יציאת השיר סיפר עודד שהוא החליט לעבוד איתכם כי הזכרתם לו את "הפיג׳מות" בתחילת דרכם. אתם רואים דמיון ביניכם לבין הלהקה והסדרה? הן בהומור המוזיקלי והן בהומור הכללי?

יובל: "גם רובי וגם אני גדלנו על הסדרה, וכמובן שלהכניס אותנו ואת 'הפיג'מות' באותה נשימה זה מחמיא בלשון המעטה. אנחנו עושים את מה שמרגש אותנו, ואם באותה נשימה אנשים אומרים לנו שזה מזכיר את 'הפיג'מות' ורואים את החיבור, כבוד הוא לנו. הלוואי שנעשה איתם עונה עשירית!"

רועי: "הצורה שבה אני תופס קומדיה חקוקה אצלי בזכות הסדרה הזו. אחד הדברים שעודד אמר לנו פעם, זה שב-'פיג'מות' הם היו עושים מה שמצחיק אותם כקבוצה והוא מזהה את זה גם אצלנו, אז כנראה שהמקום של החופש הזכיר לו את זה. יש כאן דמיון, כי 'הפיג'מות' היו הרי להקה עם שירים בין היתר מצחיקים וגם אנחנו צמד עם שירים מצחיקים, פשוט בעידן אחר. הלוואי שיהיה אימפקט כמו שהיה ל-'פיג'מות' על הדור שלנו".

אתם חושבים כבר על פתיחת מופע? 

יובל: "אנחנו כל היום באולפן, כותבים מוזיקה ברמת האלבומים ובעיקר מתעסקים בלהוציא את המוזיקה שלנו, אז אין לנו לחץ על זה כרגע. מה שכן, יש לנו כבר מופע כתוב עם רפרטואר שלם, אז אם תהיה השתוקקות נעשה את זה". 

מה הלאה?

רועי: "יש לי חלומות מאוד גדולים, אני חולם שאנחנו נשאר אמנים משמעותיים לדור שלנו, שיהיה לנו עוד רובד אולי כסדרה או משהו שיאחד אותנו כדמויות, ואנחנו פשוט חולמים שזה יהיה גדול. אם תשאל אותי מה יהיה עוד 10 שנים לא אדע לענות לך, אבל אני כן רוצה שהצמד יהיה עדיין קיים, שקצה יגשים את עצמו ושאני אגשים את עצמי דרך הפרויקט הזה".