נעמי אהרוני גל, AKA נונו (26), כבר הספיקה לסיים אלבום נוסף לאחר ששחררה את אלבומה הראשון, "סטטוס", אך ה-7.10 הגיע, כיבה לכולנו את האור – וגרם לה לשנות את התוכניות ולגנוז את האלבום. במקום האלבום השני שנגנז, לפני כשלושה שבועות תפס את מקומו האלבום החדש, "מה חוץ מזה", והיא ממש לא עוצרת באדום: בימים אלה היא עובדת על מופע ההשקה לאלבום, שייערך ב-5 במאי במועדון "בארבי" שביפו. בין יציאת האלבום לבין ההכנות למופע, נונו עוצרת אצלנו לראיון מיוחד.

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• איך הבינה המלאכותית משפיעה על עולם ה-DJ?
• בינלאומיים: Small Tok ורומי פלג רוצים להצליח גם בארץ וחולמים על אירוויזיון
• יהלי ווטסון: "הייתי בהופעה של אוליביה רודריגו ובכיתי שלא אני זה שמופיע"

"מצד אחד, זה היה הכי קשה, אבל מצד שני – הכול קרה ברגע אחד", מספרת נונו על גניזת האלבום השני.

– כלומר?

"ברגע שהצוות שלי ואני ישבנו, הקשבנו לאלבום והתכנסנו להבין איך קוראים לו – הבנו שלא מדובר באלבום שאפשר להוציא אותו, כי האלבום הזה ממש נכתב לעולם שלפני ה-7.10, והוא לא הרגיש קשור למציאות. בתכל'ס? זה היה כמו לעבוד על ילד במשך שנה וחצי. ואני לא חתומה באיזושהי חברה – מימנתי את הכול בעצמי. זה היה קשה, אבל אני שמה את האומנות לפני המחשבה הכלכלית, ככה שהרגשתי שאין ברירה אלא לגנוז. תראה, כשהופעתי מול חיילים ומול משפחות חטופים, הרגשתי שאנשים רצו לשמוח, וזה היה מרגש – אבל יש הבדל בין שמחה משירים שכבר יצאו לבין מוזיקה חדשה. האלבום הזה פשוט הרגיש לא הכי קרוב ללב".

– ובכל זאת, יש שירים מתוך האלבום הגנוז שנשמע בהמשך?

"אני בטוחה שכן", משיבה נונו. "זמנם יגיע, אבל כמו המציאות שאנחנו עוברים עכשיו – אני אומרת: צעד אחר צעד".

-מה הסיפור מאחורי האלבום החדש?

"על הגניזה של האלבום האחר, הצטברו בי המון כעסים, כאב, וקלטתי שזה ממש משפיע עליי. בתקופה הזו התחלתי להקשיב להמון שירים, ראיתי שאני מפוצצת בהשראה, הפתקים שבטלפון שלי הוצפו בטקסטים, בהקלטות, וכל אלה היו שברירי רעיונות. מה שכן, בתוך השגרה שלי לא מצאתי זמן ליצור, והייתי צריכה שיתנו לי את הזמן ליצירה. אז לקחתי דירה של חברים של אמא שלי שהיו בחו"ל, העברתי אליה את המחשב, את הגיטרה, את הקלידים, המוניטורים – והכול היה מאולתר.

כתבתי והלחנתי את כל השירים במשך שבוע, ואחר כך התחלתי לחשוב לאן אני לוקחת את כל הדבר הזה ומי יפיק לי אותו. ניסיתי להקשיב להמון המון מפיקים מוזיקליים, ובאותו הזמן הקשבתי לשיר של המפיק גל עובד, עם פאוזות שמאוד רחוקות ממני ולא קשורות אליי, אבל משהו בסאונד שלו הדליק אותי ברמות. אמרתי לעצמי: 'אני חייבת לדבר עם הבן אדם שעשה את זה!'. התקשרתי לגל, אמרתי לו שאני רוצה לנסות לעשות איתו סשן, ועד אז הייתי בטוחה שאני יוצאת למסע חיפוש אחרי מפיקים מוזיקליים. אבל היה לי מזל, כי כבר בסשן הראשון הבנתי שגל ואני זה פשוט מאץ' מדויק, ושהוא הבן אדם שאיתו אני הולכת לצלול".

-כל השירים כאן למעשה מציגים את עצמך, אבל את מרגישה שיש שיר אחד שאומר בצורה הכי מדויקת: "נעים מאוד, אני נונו" או "נעמי"?

"כשכתבתי את האלבום, ניסיתי לנקות מעצמי הרבה מחשבות ומחסומים. אז מהדברים שחשבתי עליהם היו: לא להגדיר מי אני, ולא להגדיר אם אני כותבת את נונו או את נעמי. אני פשוט יוצרת, אז קשה לי עכשיו מתוך המקום הזה לענות על השאלה – וטוב שכך, כי נתתי לעצמי לפרוץ את הגבולות".

-בבית הראשון של "פאק להיט" למשל, כתבת: "שכולם יגידו מה זה נונו נעלמה, את רוצה את זה? (לא)". את בעצמך מרגישה שנעלמת?

"אני בעצמי לא מרגישה שנעלמתי", משיבה נונו בכנות ומסבירה – "בשנה הזו עבדתי נון-סטופ, יצרתי מלא, הוצאתי שירים וגם הגשמתי חלום עצום, כשהוצאתי שיר עם האמן האהוב עליי, גידי גוב, וזה שיא מדהים בשבילי. הדברים פשוט היו צריכים להשתנות, והמוזיקה שהוצאתי אולי לא קיבלה את אותה חשיפה כמו אז, אבל בעולם שלי המשכתי ליצור, להוציא שירים ולהופיע – כמו למשל כשעשיתי סבב הופעות שנקרא 'סבב חיבוקים' בכמה מקומות בארץ, שחיבקו והיו מותאמים לכל מה שקורה כאן. אני מרגישה שלמה ומאוד אוהבת את כל מה שהיה בשנה הזו, לצד זה שהיה קשה מהרבה כיוונים אחרים שהם לא הקריירה שלי".

-כשהפיקים נפסקו אחרי להיטי הפריצה שלך, הרגשת ירידה מסוימת מבחינת יצירה או מוטיבציה?

"אחרי שיצא האלבום 'סטטוס' והשיר 'Cute Boy', היה מן רגע שכל השירים היו בחוץ ולא היה שיר שכתוב להמשך, אז זה היה מוזר, והייתה לי תחושה כזו של: 'וואו! יש לך אלבום וסינגלים שמתפוצצים ואוהבים אותם ברמות, אבל מה הלאה?'. אלו בכלל היו בעיות של לפני המלחמה, וממש כמה שבועות אחרי שהייתי בשיא – כלומר כשכל יום הופעתי, עברתי מסשן להופעה ולא היו לי שעות שינה – טסתי ביחד עם עילי אשדות ליוון והלכנו לכתוב את האלבום הגנוז. זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם השאלה 'מה אכתוב עכשיו?', ופשוט פיניתי לעצמי זמן כדי למצוא את מה שיש לי לומר. המוטיבציה ליצור מעולם לא ירדה, כי מה ששומר עליי זו היצירה, זה הריפוי שלי, ותמיד אצור – היצירה היא חלק ממני עוד לפני נונו".

-נתקלת בתגובות שמיהרו לשים סוף לסיפור שלך בעולם המוזיקה?

"לא נתקלתי בתגובות כאלה, אבל ראיתי כל מיני תגובות של 'וואי, איפה נונו?!', 'וואי, מה היא עושה עכשיו?!' – וכל מיני דברים שצבטו בלב, אבל הבנתי מאיפה זה הגיע".

-איך התמודדת?
"התבאסתי והמשכתי בלו"ז שלי. בסופו של דבר, יש את מה שקורה במדיה ויש את החיים עצמם – שהם העבודה שלי, ואני אוהבת את מה שאני עושה, אז אני מתמקדת בזה. אני יכולה ליפול לדאון ולהתבאס, אבל יום למחרת אני כבר באולפן בשמונה בבוקר ויוצאת עם שיר כיפי".

-היו פעמים שהרגשת שאת לא עושה מספיק?

"תראה, אני עושה את הכי טוב שאני יכולה, אבל מהרגע שהמוזיקה בחוץ – זה כבר לא בשליטתי, אז אני לא יכולה להתמקד בהרגשה הזו. אני מתמקדת בליצור את מה שאני אוהבת, בלומר את מה שאני רוצה לומר, בלביים את הקליפים, לחשוב על האאוטפיט שאלבש ועל דרכים שונות של יצירה – אז כל הדברים האלה שומרים אותי שפויה. אני יכולה לאכול את עצמי לנצח, אבל צריך יותר לקבל את העובדה שמה יצליח ומה יעבוד – נשגב מכולם, ואלו לא דברים שנמצאים בשליטתך, אלא של העולם".

-בשיר "כפיים לגזורים" כתבת: "זה הבעיות של המדינה שלי", ואז: "אה אוו שיט, אז כנראה זה גם הבעיות שלי". איפה זה בא לידי ביטוי?

"אני חושבת שזו פשוט ההבנה שלי. אתה יודע, הרי גדלתי פה כל החיים – עשיתי תיכון, צבא, טיול אחרי צבא, מילצרתי, וכמו כל אחד כאן שרוצה לבנות עסק, לפתוח קליניקה או להוציא שיר – נתקלתי באגרוף של המציאות. אנחנו כל הזמן מנסים ללכת בקו ישר, אבל בגלל מה שקורה כאן, הוא כל הזמן נחתך. אז יש התנגשות בין התוכניות שאנחנו מתכננים לבין המלחמות, הפיגועים, ואתה מבין שאלו לא דברים שנפרדים מחייך – אלא שהם משפיעים עליהם. 

בתור ילדה שגדלה ומתבגרת פה, אמרתי לעצמי: 'לא קל להיות פה'. ולא מדובר בבעיות של 'נגמרה לי הסדרה', אלא בעיות שגורמות לך לומר לעצמך: 'בוא'נה, זה קשוח!'. יש כאן קונפליקט, כי ישראל זה המקום שלי, השפה שלי, החברים שלי – ואני אוהבת לחיות פה, אבל זה מקום לא פשוט. אני מבינה שיש מורכבות חריגה בעולם, זה אסימון שנופל כשגדלים יותר. הבנתי את זה עוד לפני, אבל ה-7.10 היא כאפה שאי אפשר להתעלם ממנה. באותה תקופה כתבתי את האלבום, ואמרתי לעצמי: 'יגיע הקיץ ואולי נוכל לחזור להיות שמחים', אבל כל פעם קרה משהו אחר והתאגרפתי עם דברים שגדולים ממני".

-במאי הקרוב תקיימי הופעת השקה לאלבום במועדון "הבארבי" שבנמל יפו. מה הולך לקרות בו?
"וואו, זה סופר מרגש!", משתפת בהתרגשות. "אני עובדת על המופע הזה יחד עם הצוות המקצועי שלי והבמאי אדם גבאי, שמביים יחד איתי – אנחנו חושבים איך כל מה שיש באלבום הולך להתעורר על הבמה. אני כל הזמן חושבת על החוויה – איך האלבום נשמע באוזניות, איך הוא נראה בקליפים, איך הוא יהיה בלייב. אני מכינה דברים שסופר מרגשים אותי, דברים שעוד לא ראיתי, ומרגישה שעלינו על רעיונות טובים. אז תצטרכו לבוא ולראות!".

-לא מעט פעמים אומרים שהשירים שלך הכי מתאימים להיות בינלאומיים. עושה חשק לכוון את הקריירה שלך לחו"ל?

"חו"ל זה תמיד דבר שמעניין אותי, ואני פתוחה לאופציות. אבל כרגע אני כותבת בעברית – וזה הכי חזק אצלי, כי זו השפה שלי, המקום שלי והמוזיקה שאני מוציאה. אם יום אחד אני אצליח להיות כמו הזמרת רוסליה, שהצליחה עם שפה אחרת שהיא לא אנגלית ולא הייתה צריכה לשנות את התרבות שלה בשביל להצליח בחו"ל – מי אני שאגיד לא?!".

-ומה לגבי אירוויזיון? כל הייחודיות שלך, הצבעוניות – זה משהו שלגמרי יכול לעבוד על הבמה שם.
"וואי, זה חלום! יאללה, שיזמינו אותי!".

-גם אם זה דרך תוכנית ריאליטי?

"האמת שאני פחות רואה את עצמי עכשיו הולכת לתוכנית כזו. ריאליטי זה דבר מהמם ואני אוהבת לצפות בזה, אבל אני פחות מכוונת לשם, כי אני יותר מרוכזת בליצור מוזיקה. הביצוע הוא חלק סופר חשוב – אבל ההתמקדות שלי כרגע היא ביצירה".

-לפני שנונו הוציאה את האלבום החדש, בשנה שעברה היא הוציאה את השיר "אבא בוא", שהוקדש לרס"ם (במיל') יונתן דוד דיטש זכרונו לברכה, אשר נפל בקרב בדרום רצועת עזה חודשיים לאחר פרוץ המלחמה, ואותו הכירה דרך אחותו הקטנה, קלי.

"יונתן היה בן אדם שנכנס לחדר, ואי אפשר היה לפספס אותו", מספרת. "את החיוך של יונתן אני זוכרת באופן אישי, וזה גם דבר שכל הסובבים אותו דיברו עליו. מדובר באנרגיות של אור שאי אפשר היה להתעלם מהן. יונתן היה עמוד התווך של הצוות שלו במילואים, והאסון גדול. הסיפור של יונתן ואשתו מורן מאוד כואב – כי הם היו יחד מהתיכון, החליטו שהולכים להתחתן, וכמה חודשים לפני החתונה גילו שלמורן יש סרטן. יונתן אמר: 'לא רק שאני לא עוזב אותך, אני רוצה להקדים את החתונה ולהתחתן איתך' – וזה אכן קרה.

אחרי זה, מורן עברה המון טיפולים, יונתן עבר את המסע יחד איתה ובסופו של דבר היא ניצחה את המחלה. אחרי תשע שנים שבהן עברו מסע ארוך, עבדו קשה כדי להביא ילד ולא ויתרו – הגיע הבן שלהם, ארי, שהיה בן שנתיים כשיונתן נפל. המילים מההספד של מורן בהלוויה של יונתן – ששניהם היו זוג שניצח ועכשיו הפסיד – נחרטו לי בלב, לא עזבו אותי. השיר הזה נכתב זמן קצר אחרי ההלוויה. שלחתי אותו למשפחת דיטש, וביחד החלטנו להוציא אותו לזכרו של יונתן".

-חווית אובדן אחר לפני חמש שנים, אביך דורון זכרונו לברכה הלך לעולמו. עד כמה את מרגישה החמצה שלא נכח בפריצה שלך?

"ההחמצה גדולה מאוד, וזה כואב", משתפת נונו. "לשמחתי, אבא זכה לראות אותי כשקיבלתי מוזיקאית מצטיינת בצבא – כלומר אישור מהצבא שהמקצוע שלי זה מוזיקה, והוא בעצם נותן לגיטימציה להמשיך להתעסק בה תוך כדי השירות. שירתתי בלהקה צבאית, הופעתי בהרבה בסיסים, ולצד זה יכולתי להמשיך לעסוק במוזיקה, ללמוד ב'רימון' (בית ספר למוזיקה – ד.ש), והיו לי תנאים כמו של ספורטאית מצטיינת.

מבחינתי, זו חוויית הצלחה ראשונה ומדהימה בעולם המוזיקה, ובאותו זמן כתבתי שירים שהם יותר אקוסטיים, פחות מצחיקים וכאלה שהם פחות 'נונו'. אבל אבא הספיק לשמוע שיר בשם 'בייבי צה"ל', שכתבתי בזמנו ללהקות הצבאיות – ביצעה אותו עדן אלנה יחד עם עוד שתי חיילות מהלהקות. זה היה שיר סופר מצחיק, שסתם שלחתי במייל ולא ציפיתי שיקרה איתו שום דבר, אבל ראש מדור התרבות החליט להוציא אותו רשמית. אמרתי לעצמי: 'בואנה, אני עושה משהו משמעותי!', ואבא שלי עף על השיר הזה וכל הזמן שר אותו. אז זה הרמז המטרים למה שקרה עם נונו, ואותו הוא הספיק לראות. אבל תמיד יהיה לי כואב ועצוב שלא נכח ברגעים שקרו אחרי זה".

-עד כמה האובדן משפיע על היצירה שלך?

"האובדן משפיע על היצירה שלי, והצד הזה גם יצא החוצה בשיר 'כשהשמש שוב', שאותו אבא הספיק לשמוע – וזה היה כמה ימים לפני שנפטר. השיר הזה יצא בתחילת המלחמה, ויש לי הרבה שירים שכתבתי על אבא והם עוד לא בחוץ. אבל אני בטוחה שיגיע היום שלהם".

-לאורך הדרך המוזיקלית שלך, עשית לא מעט דואטים עם זמרים כמו גידי גוב שהזכרת קודם, אנה זק ועדן בן זקן. איזה דואט נוסף את הכי רוצה להכניס לרזומה שלך?

"הלוואי שאעשה דואט עם אביתר בנאי. אביתר משפיע עליי ברמות. הוא אמן מדהים, מרגש, ואחד האמנים שאני מקשיבה להם באוזניות – אז למה לא?!".

-את חושבת שאותם הלהיטים היו מתפוצצים גם ללא החיזוק של הטיקטוק? והאם בכלל בזמן יצירה שלך כיום עוברת גם המחשבה על מה יעבוד בטיקטוק?

"קודם כל, השירים שלי התפוצצו בכלל בפייסבוק – שזה דבר מוזר וחריג. הפיק השני היה בטיקטוק, אבל ההתפרצות הראשונה התחילה בפייסבוק, אז הזכויות שמורות אליו. באופן כללי, אני חושבת שהרשתות החברתיות הן שחקן משמעותי. תחשוב שאם פעם היה צריך להתחנן מול מישהו כדי להופיע בבר, ובמקרה עבר שם מישהו מחברת תקליטים שנדלק והחתים אותך – היום זה לא המצב. היום, בעידן האינטרנט, יש אופציות אחרות שאפשר להצליח בזכותן. לעידן הזה יש כוח שנותן לכל אחד ליצור את עצמו, את הערוץ שלו. וכמו שפעם הייתה את הסלקציה של חברת התקליטים או הרדיו – היום האנשים הם הסלקציה של עצמם. הכוונה שיש כאן עצמאות, כי אתה לא תלוי בערוץ שיפרסם אותך או באנשים מסוימים – אלא אתה יכול להוציא בעצמך המון שירים, ואז המוזיקה פשוט קורית".

-לסיום, כתבת בעבר שיר לפסטיגל ("כבר לא בפנטזיה"). זה עושה חשק להיות גם בעצמך על הבמה של המופע? כי הכי מתבקש…

"תשמע, הייתי ילדה שהולכת לכל פסטיגל, ואני זוכרת את כל השירים והריקודים. עצם העובדה שכתבתי שיר לפסטיגל – זו כבר סגירת מעגל. אבל אם אהיה שם? זה יהיה מרגש ברמות!".