מושיקו ויצמן הוא אולי זמר מתחיל בארץ, אבל בחו"ל הוא כבר הספיק ללמוד ולעשות הרבה מעבר ללהיות "זמר מתחיל". בימים אלו הוא עובד על אלבום בכורה בעזרת מימון בפרויקט הד סטארט, ותפסנו אותו לריאיון על הדרך המוזיקלית ובכלל - מי אתה מושיקו ויצמן? "אני בן 23 כרגע, מבאר שבע במקור. אחרי שבמהלך השנים האחרונות ניסיתי את מזלי כקוסמטיקאי, סוכן נסיעות וסוכן נדל"ן - הבנתי שאני מוזיקאי בלב, והיום אני 100% מוזיקאי".

עוד במדור המוזיקה של פרוגי:

• "לא מפתיע שחדד היא הזמרת המושמעת ביותר בישראל"
• מזיזים ת'טוסיק: הגרסאות המדובבות לשירים מהסרטים
• "אני חושב שאני חי את החלום": עברי לידר בריאיון

מה משך אותך למוזיקה, מתי הבנת שזה מה שאתה רוצה לעשות?

"אמא שלי היא זמרת לא במקצועה, היא שרה להנאתה. עשינו פעם דואט ביחד ומאז ומתמיד סביב שולחן שבת היינו שרים, ובגיל שש היא שלחה אותי לתחרות שירה וזכיתי בה. עם השנים זה התגלגל לעוד תחרות ואז כשהשתנה לי הקול כשהייתי בגיל 13-14 פחדתי מהשינוי הזה וחשבתי שזהו, נגמר לי הקול ואני לא אהיה זמר יותר. אחרי תקופה מסוימת נתקלתי קצת יותר בעולם המוזיקה מקרוב ועשיתי קורס עם הזמר אדם ועוד סדנה עם רונית שחר ועם קורין אלאל והגעתי לכל מיני מצבים שפשוט הבנתי שזה מה שרציתי מאז ומתמיד".

"זה היה מעין תא רדום בתוכי ובאמת התחלתי להעלות קאברים להתגלגל ברשות החברתיות ועם הזמן היו הרבה צפיות והרבה לייקים ואנשים שאני לא מכיר מתחילים לפרגן ולשלוח הודעות. יש סרטונים עם עשרות אלפי צפיות, וקיבלתי פידבאקים מהאומנים עצמם שאמרו לי שזה ממש יפה. ובגיל 17, ממש לפני צבא יצאתי לסיבוב הופעות אקוסטי בארץ ובמהלך ההופעות אדם התארח על הבמה והיה מפוצץ וכיף, וכילד בן 17 שהולך בתל אביב ותולה את הפוסטרים שלו לבד ומשכיר אולם ומגייס הרכב נגנים ועושה הכל בעשר אצבעות כי זה החלום שלו, הבנתי שזה מה שאני רוצה".

למה אתה הכי מתחבר במוזיקה? מה הז'אנר שלך?

"בשלב מסויים של החיים שאלתי את עצמי מה אני הולך לעשות בחיים? מה הז'אנר שלי? אז לקחתי כמה זמרים שהם חברים שלי וכל אחד בא מזאנר אחר, אחד ממזרחית, אחד מרוק ואחד בכלל מפופ ואמרתי להם בואו אתם מחליטים מה יהיה הז'אנר שלי. נעשה דואטים ומה שישמע הכי טוב זה מה שאני אעשה. ובתוך כל הפרוייקט הזה שנקרא 'חלומות משותפים' הצלחתי למצוא את עצמי בתור מוזיקאי והבנתי מה אני יותר אוהב לעשות. זה בעצם פרוייקט של כמה חברים שבאים מכמה זאנרים שונים, וביחד הקלטנו דואטים לשירים שאני כתבתי והלחנתי לפי הזאנר שלהם, וזה התגלגל ביוטיוב והיה באמת אחלה של פרוייקט".

אז מה בעצם הסגנון שלך?

"הסגנון שלי זה רוק-פופ ישראלי עם נגיעות אתניות כאלה, יש משהו שהוא אתני ואותנטי במנגינות שלי, זה מזכיר לי את הבית. בכל זאת אני בא ממשפחה מסורתית, אז המוזיקה שלי היא מוזיקה עם נגיעות מסורתיות ועם נגיעות מזרחית אבל אני ממש לא זמר מזרחי. זה לא שיש לי משהו נגד הז'אנר, נחמד שם וכולם בסדר גמור ועושים כפיים והכל נחמד אבל אני אוהב את החלק הקצת יותר מבפנים".

היית בלונדון ופחות הצליח לך שם בתחום המוזיקה, מה קרה שם בעצם?

"זה לא שפחות הצליח לי במוזיקה שם, דרך חבר אחד, שהוא קלידן של הזמר קייטי בי, הגעתי לסוכנות שלה, מה שקרה זה שאחרי כמה אודישנים הגענו לאיזושהי בעיה, כי בגלל שאני לא אזרח בריטי אז אני לא יכול לעבוד שם כאומן ולקבל על זה כסף. ואז הגשנו בקשה לוויזה ולא קיבלנו את האישור הזה וכרגע חזרתי לארץ. דברים שם לא סגורים במאה אחוז, ככה שאני לא אעשה את זה שם ובינתיים אני מעדיף להתמקד בארץ כי זה כמו לבנות גג בלי לבנות את הבסיס של הבית. אני רוצה לקבל את ההכרה ואת הבסיס ומשהו שעשיתי בארץ ובאמת משם להתגלגל, כי ככה יותר קל לך להשיג את הוויזה לחו"ל, אם את אומן מוכר בארץ שלך. כי שם אי אפשר פשוט לבוא ולהגיד את זה בלי הוכחות".

זה חיזק אותך באיזה מקום?

"חיזק אותי מהתחלה זה שמישהו שם בכלל זיהה את הפוטנציאל שלי, זה מקום שאתה פתאום עומד עם אנשים דיי גדולים ועם שמות גדולים ואומרים לך 'וואלה אנחנו מאמינים בך' ולוקחים שירים שאני כתבתי והלחנתי ואומרים לי 'תקשיב זה לא יורד מאף רמה של זמרים מאוד גדולים' וזה נותן לך ממש אמונה, כי גם כשטסתי לשם הייתי בבלבול נוראי. הייתי בשלב בחיים של אהיה מה שאהיה וכאילו פאק איט; מה שאהיה אהיה וזה ממש ידע לחבר את הקצוות ואת המחשבות שהגעתי איתם לשם וקיבלתי את הפירגון שלהם שם, ועל זה אני מודה".

המוזיקה היא מקום מפלט בשבילך?

ברור, המוזיקה שלי היא אם אני יכול להגדיר את זה ככה זה באמת החלק השקט שלי בלב, המוזיקה היא מקום משען שאני הולך אליו כשאני עצוב שאני אחרי פרידה; כאילו הדבר הראשון אחרי שאני מסיים מערכת יחסים זה אני כותב שיר אחד ועוד אחד עד שהכאב עובר ואני יכול להיות רגוע יותר עד שאני מתאהב מחדש ואז אני כותב על התאהבות ועל כיף ונחמד. הכל מתאפיין אצלי במוזיקה, גם אם אמא שלי מעצבנת אותי, אני אכתוב על זה שיר בסופו של דבר".

משהו שתרצה להוסיף?

"בימים אלו ממש אני עובד על פרוייקט 'הד סטארט', שזה בעצם פרוייקט למימון אומנים שדרך רכישה של האלבום קטן או כרטיסים להופעה. מי שתומך בפרוייקט בעצם עוזר לי לממן את יצירת האלבום, כי יצירת אלבום זה עסק מאוד יקר שיכול לנוע בין 80 ל-250 אלף שקל ולעשות את זה בעשר אצבעות בגיל 23 כחייל משוחרר זה קצת קשה. אבל אני באמת מאמין בעצמי בנקודה שאני נמצא בה. אומרים שחלום זה משהו שאתה רודף אחריו והוא בורח ממך עד הרגע הנכון ואז כשהוא עומד נשאר לך רק להעמיד את הפער בינך לבינו. אז אני מרגיש שהחלום שלי עמד וזה הזמן שלי להדביק את הפער. שנים שאני עובד של זה קשה ואני מרגיש שזה הזמן שלי. ובאמת כל מי שמשתתף בפרוייקט ורוכש את האלבום במהדורה מוגבלת ואת הכרטיסים למופע, עוזר לי לקחת צעד קדימה בחיים האישיים שלי".

יש לך איזה חלום גדול שתרצה להגיע אליו?

"החלום הכי רחוק שאני ארצה להגיע אליו במוזיקה שלי זה להגיע לנקודה בה אני לא דואג מזה שמחר מחרותיים מישהו לא ישמע אותי יותר. שאני לא דואג מזה שאולי אני לא אצליח. אני אגיד עוד משהו, בקפריסין וטורקיה אני הרבה יותר מוכר מאשר בארץ, זה מדהים. הופעתי שם ומילאתי אולמות בלי לשים לב, היה פשוט כיף ומהמם ויש לי שם מלא הוקרה ומאוד מלא מדינות שאפילו לא דרכתי בהן רק דרך אנשים שהגיעו אליי דרך האינטרנט. נגיד במקסיקו, בכל מסיבה שלישית אפשר למצוא שיר שלי. גם אם אני לא אהיה עכשיו פאר טסי עם דרך השלום ויהיו לי מיליון צפיות בשיר. אני לא צריך להגיע להגיע לרמות האלה כדי להיות מרוצה". 

"הספקתי די הרבה, אני חולם בגדול, וכשאתה מכוון לירח המינימום שאתה יכול לגעת בו זה כוכב אחד או שניים. אז לפחות מכוונים לירח. זה קצת מבאס שבארץ שלך אתה רק אחד שמעלה קאברים ליוטיוב. אבל בכל מקרה יש לי את הקבוצות מעריכים האלה שמלווים אותי כבר המון שנים עם הפרוייקט של "הד סטארט" שאוהבים ובחיים לא ראו אותי, ששמים חמש מאות שקל מהכיס שלהם בשביל האלבום שלי, וזה מה שממלא אותי. תמיד אמרתי שאני לא רוצה למלא אולמות גדולים, מספיק לי אולם עם חמישים איש, ושכל אחד מהחמישים האנשים האלה יודעים את המילים לכל השירים שלי בעל פה ויבינו מי אני באמת, ולא למלא עכשיו קיסריה ושכל האנשים האלה ימחאו כפיים וישכחו מי אני, וזה עדיף לי ולמוזיקה שלי. ואם אני אמלא קיסריה ובאמת כל האנשים שם מכירים את השירים שלי ויודעים מי אני, מי הזמר שאני ומי האמן שאני באמת, זכיתי עד הסוף. אבל אני מתחיל בקטנות, גם מרחק של עשרת אלפים קילומטרים מתחיל בצעד אחד קטן".