כחלק מסדרת הכתבות ,"מחזירים את הראפ לרחובות", שלנו שמטרתה להכיר לכם את הסצינה הכי אפלה במוזיקה הישראלית, הגיע הזמן שתכירו את האיש שאחראי על הפלייליסט שלכם, פלד - אחד הראפרים הכי מצליחים ומבטיחים בסצינת ההיפ הופ כיום. פלד החל את דרכו כבר כשהיה ילד קטן, ובשנים האחרונות הוא כובש את כל הבמות ברחבי הארץ. נפגשנו איתו כדי להכיר את האמת מאחורי הראסטות.

עוד בערוץ המוזיקה של פרוגי:

• הם חוזרים: מארון פייב משחררים סינגל חדש ושונה במיוחד
• הקסם לא נגמר: ברונו מארס עושה קאמבק בשיר חדש
• השבוע במוזיקה הישראלית: טור שבועי

איך התחלת להתעסק במוזיקה?

"אהבתי מוזיקה עוד לפני שעשיתי מוזיקה. הייתי ילד קטן שגר בצפון, באיזור מרוחק ומנותק מצוויליזציה של תרבות. שלושת האחים הגדולים שלי היו בצבא ואני הייתי כל הזמן בבית, ביחד עם התקליטים והרמקולים. המוזיקה הייתה בבית ובלי השגחה,  הייתי משחק לאחים שלי עם הטייפים, נוגע בתקליטים שלהם וזה עטף אותי מגיל צעיר. ניסיתי לחקות מוזיקאים וראיתי שאני מצליח. בגיל 10 התחלתי לדמיין שאני זמר ושיש לי להקה, התחלתי לכתוב שירים, עד שבגיל 12 אחי לקח אותי פעם ראשונה להקליט שיר שכתבתי באולפן הקלטות של חבר שלו"

ומה עם פלד של גיל חמש, מה הוא חלם להיות?

"וואו, אני לא זוכר. אני חושב שלא חשבתי אז על דברים יותר מדי, יותר רציתי להיות מאושר. שמתי בכיתה א' פתק בכותל וביקשתי שתהיה לי חברה, זה מה שהעסיק אותי אז. הייתי מבקש שההורים שלי לא יריבו, לא חשבתי על הצלחה".

קוראים לך איתי פלד. מתי השם איתי "נעלם" והפכת להיות רק פלד כשם הבמה?

"לא החלטתי במודע שאני מעלים את השם הזה. קודם כל בהיפ הופ הכינוי זה אחד הדברים החשובים שיש, אתה צריך שם שיתפוס. זה לא היה הכינוי הראשון שלי, הייתה לי להקה שנקראה 'מחלקה סגורה' וכל אחד מחברי הלהקה קיבל כינוי של כדורי הרגעה. אני חושבת שהייתי ווליום אבל אני לא סגור על זה. היה תקופה שקראו לי קובה כי הייתי ילד שמנמן וכי אמא שלי הייתה מכינה קובה כל הזמן, אבל אף אחד מהשמות לא הרגיש שזה זה, עד שהתחילו לקרוא לי 'ילד-פלד'. מהר מאוד בין כל החברים נהייתי פלד, כמו שקראו גם לאחים שלי בצבא פלד, גם לאבא שלי".

בוא נדבר רגע על הראסטות שלך. מתי עשית את זה?

"מאז שהייתי נער הייתי כל הזמן משחק עם השיער, לא עשיתי בחיים ראסטות. עד היום. אני סורג את זה וסוג של קושר את זה. אם את רוצה את גם יכולה, זה לא כזה מסובך, זה בעיקרון הרבה קשרים".

תהיה מוכן להוריד את הראסטות שלך?

"אני חושב על זה הרבה, הייתה תקופה שרציתי וזאת שאלה מאוד קשה. אני לא יודע. זה כמו השלב הזה שאתה עייף ואתה עובר אותו ונהיה עירני, אז ככה זה אצלי – היה שלב שכבר לא יכולתי יותר עם הראסטות שלי, לא סבלתי אותן, משכתי את זה עוד קצת ועכשיו אני כבר שלם עם זה. זה שוקל המון, זה כבד, אבל זה חלק בלתי נפרד ממני כרגע. בואי נגיד שאם הייתה לי קרחת הייתי צריך לטפס על קירות כדי שייראו שאני מופיע בסצנה. אני גם יודע שאם אני ארצה להוריד את הראסטות המעריצים ישר יהיו נגד זה וישלחו לי הודעות, למרות שזה כולה שיער. שיבואו לסחוב את זה בשבילי, אני אקח את זה ואשים את זה רק בהופעות!".

ואם יעשו לך תרגיל נינט? יציעו לך כסף בתמורה להורדת הראסטות?

"המחיר צריך להיות גבוה. הציעו לי כבר פעם אחת משהו כזה אבל זה לא היה הכסף שנינט קיבלה. בשביל הרבה כסף אני לוקח את זה".

על מה כתבת בתחילת הדרך?

"שירים מפגרים בעיקר. היה לי שיר על פרח: "פרח, תראו איך הוא פורח", דברים הזויים. היה לי שיר על החיים שקראתי לו החיים. הייתי מוצא שורה אחת שאני אוהב, עושה לידה סימן של כפול ואומר לעצמי שזאת אחלה שורה ואני אשיר אותה ארבע פעמים. אם זה היה משפט ממש טוב גם הייתי עושה אותו כפול 20. האמת שהיום בהיפ הופ זה עובד, תכפיל שורה הרבה פעמים ויש לך להיט!"

מה ההורים שלך אומרים על המוזיקה שלך היום?

"מאוד אוהבים ומפרגנים. לאמא שלי אף פעם לא הייתה בעיה עם השירים שלי, היא בכל הזדמנות מספרת עליי, מתגאה שאני הבן שלה ואומרת שקיבלתי את הכישרון ממנה. אבא שלי רק בשנתיים האחרונות התחיל להתעדכן במה שאני עושה, לפני זה הוא לא שמע שום שיר שלי בחיים. היה לי שיר שכתבתי פעם על זה שאני הורג את המשפחה שלי, אבל אף אחד לא שמע את השיר הזה. הייתה תקופה שאמא שלי לא יכלה לשמוע את השירים שלי, לא יכולתי גם להרשות לעצמי להשמיע לה. היום השתנתה לי התפיסה, נהייתי יותר זורם בטקסטים".

תמיד כתבת את השירים שלך בצורה בוטה?

"כן. ככה היפ הופ נשמע בעיניי, אני לא מבין למה אני תמיד צריך להתנצל. תמיד קיימת צביעות, אני מחכה שיבואו אנשים שיבינו אותי, אני מוצא את עצמי עומד על במה ברחובות ומרגיש לא נעים מדברים שאני עושה, ואני לא רוצה להרגיש לא נעים. אני לא הולך ורוצח אנשים בגלל ששמעתי את טופאק שר על זה. זאת מוזיקה, היא אמורה לשחרר. תמיד תוקפות אותי פמניסטיות ומורידים לי דברים שאני מעלה לאינסטגרם. אני לא מתעלם מזה, אני עונה לאנשים ואומר להם שזאת הדרך שלי ואם הם לא רוצים שלא ישקיעו אנרגיה בלצפות בזה, אני לא מבין בכלל את הקטע של לכתוב ביקורת רעה. לגיטימי שבן אדם שמכיר את המוזיקה שלי לא יאהב שיר אחד, לא מבין בן אדם שהמוזיקה הזאת לא מעניינת אותו וכל מה שיש לו להגיד זה שזה מזויף".

אתה יכול להגיד שאמנים כמוך וכמו אורטגה עושים אותה מוזיקה כמו סאבלימינל?

"בדברים מסוימים כן ומסוימים לא. אני חושב שסאבלימינל הוא אחד מאבות המזון של ההיפ הופ הישראלי, אני מאוד מושפע ממנו ומשבק ס' והשילוב של שניהם אצלי יצר מוטציה. סאבלימינל הוא ראפר, וגם אני. מוקי למשל כבר לא יכול להגדיר את עצמו תחת ההגדרה הזאת. מעבר לדבר הזה, הוא האנטיטזה שלי בכל צורה, אין לי שום קשר לבן אדם. הדרך שבה הוא מדבר, איך שהוא מתלבש, הוא ממלכתי ואני אנטי-ממלכתי. גם אם אני אנסה להיות כמוהו אני אהיה גרוע".

אם היית צריך לבחור אומן לשתף איתו פעולה, את מי היית בוחר?

"אם זה בשביל לכתוב שיר אז עם קובי אוז, ואם זה בשביל לעשות איזה שיר משוגע ומיוחד נראה לי עומר אדם. אני ממש אוהב את הקול שלו ובכלל אני רוצה לתרגם את המזרחית להיפ הופ. זה לא ראפ ים תיכוני, מבחינתי זה אבסורד שלא עשו את זה בצורה משמעותית עד עכשיו. אני חושב שאני הייתי בין הראשונים שעשו את זה, אני ואורטגה סמפלנו מוזיקת דיכאון, את אבי ביטר למשל".

מה השיר האהוב עלייך שלך?
"נראה לי ש'כפרה', אני אפילו לא יודע איך הוא יצא לי ככה. אני שומע אותו בתור מאזין ומופתע מעצמי. וגם השיר 'על עננים', זה השיר שהכי כיף לי להופיע איתו.אני משתעמם מהר מאוד מדברים, ויש שירים שאני כבר מחכה לפזמון ואין לי כוח, אבל בשיר הזה כל הזמן קורה משהו בקצב וזה כיף לי".

מה עם שירים באנגלית? אולי גם מחשבות על קריירה בחו"ל?

"זאת דילמה שמלווה אותי הרבה שנים, עכשיו עשיתי קאבר לטופאק באנגלית וזאת הייתה הפעם הראשונה שהקלטתי משהו באנגלית. זה הלחיץ אותי מאוד אבל הייתה לי הזדמנות ולקחתי אותה. אני חושב ומנסה להגיע למקום של חו"ל אבל זה שונה מהמוזיקה בארץ, ברגע שאתה יוצא מכאן אתה צריך להגיע עם ערך מוסף. אני לא אהיה ראפר באנגלית שיותר טוב מראפר שגר בארצות הברית ויודע מה הסלנג של כל האנשים. אני יודע סלנג של תשעה אנשים והם לא יבינו כשאני אגיד אנאערף. אם יהיה לי את הערך המוסף הזה ואני אמצא לעצמי קונספט, אני אלך על זה".

לסיכום, בריאיון שלך עם אורי שוחט בשנת 2012 שאלו אותך מה אתה רוצה שיקרה למוזיקת ההיפ הופ תוך חמש שנים, ואמרת שאתה לא רוצה שהיא תיחשב מוזיקת מיינסטרים או מוזיקה היפסטרית, אלא פשוט 'מוזיקה ישראלית'. עכשיו כמעט עברו חמש שנים, אתה יכול להגיד שזה באמת קרה?

"ברור, אבל אני יכול לתת ביקורת על מה שאמרתי אז. אני כן חושב מצד אחד שזאת אמורה להיות מוזיקה ישראלית וזה מה שהיא היום, כל ילד שלישי בארץ רוצה להיות ראפר, הרדיו מנגן את זה וכולם מקשיבים לזה. מצד שני, חשוב לשמר קצת על הייחודיות והנאמנות להיפ הופ, זאת לא מילה גסה לעשות היפ הופ ולא בהכרח מוזיקה ישראלית". 


את פלד תוכלו לפגוש על במת הבארבי בחול המועד סוכות, 18/10