אחד המשפטים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיים שלי הוא: "הנוער של היום הוא לא כמו זה של פעם". אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם שבה שמעתי את הביטוי "דור הסמארטפונים" בטח כבר יכולתי לנסוע למלדיבים. אולי בגלל שחושבים שהראש שלנו תקוע במסך כל היום אנחנו נופלים קורבן לבירוקרטיות וחוקים משונים? גורמים שונים חושבים שאפשר לרמוס את הזכויות שלנו? 

עוד בערוץ מגזין של פרוגי:

• סיפור החברות המקסים של מקס וצ'וי
• סגירת מעגל: מנערת חג"ם למפקדת בבסיס בו התחילה

קשה לי להאמין שמישהו לא שמע על השביתה בתיכונים בכל הארץ מחר (שלישי), שביתה שעתידה להימשך כיומיים כאות מחאה על שביתת הטסטרים וביטול הטיולים החל מהשבוע הקרוב. ואין דבר שיותר משמח מהעובדה שסוף סוף אנחנו עושים מעשה.

"בעיות כאלו - לא על הגב שלנו"

למי שעדיין לא מכיר את כל הפרטים הנה תזכורת קצרה: בשנה שעברה ארגון המורים החליט שאין טיולים שנתיים, אנחנו כמובן כתגובה מחינו במחאת ענק ליד ביתו של רה"מ מחאה שאגב הצליחה והטיולים חזרו. לקראת סוף שנת 2015 החלו במועצת התלמידים והנוער הארצית לפעול לקיצור זמן הטסטים, מחאה שלצערנו הרב נמשכת עד יום זה, אמנם, זמן הטסטים שונה וקוצר בזמן רב אך בדרך קרו תקלות אחרות. בימים אלו ממש מתנהל מאבק בין הטסטרים למשרד התחבורה. בנוסף, מתנהל מאבק בין ארגון המורים למשרד החינוך במסגרתו שוב הוחלט בארגון המורים שלא להוציא טיולים וסיורים. בשורה התחתונה - ארגון המורים לא יוציא טיוליים בית ספריים ובני הנוער לא יגשו לטסטים בשל שביתתם של הטסטרים.

מחאת הטסטים בינואר © דוברות מועצת התלמידים והנוער הארצית

ידוע שמחאות תמיד היו וככל הנראה גם תמיד יהיו, בלי קשר לגיל: גם מבוגרים וגם בני נוער מוחים על דברים שחשובים להם כל הזמן. אבל המעשה שלנו, ההחלטה שלנו בתור בני נוער לעשות פעולה ממשית ולהתחיל מחאה על הזכויות שמגיעות לנו, היא בדיוק הדבר שמוכיח שהדור שלנו היום הוא לא בדיוק "פח" כמו ששמעתי יותר מידיי פעמים בחיים שלנו, ושאנחנו לא מוכנים ליפול קורבים בדברים שקשורים אלינו באופן ישיר או עקיף. אנחנו לא מוכנים ליפול קורבנות יותר למלחמות של מבוגרים. בעיות כאלו לא צריכות להיפטר על הגב שלנו, אלא במשרדי ממשלה.

אנחנו בתור אזרחים, שעתידים להתגייס ולתרום את מיטב שנותיהם למדינה רוצים לקבל את היחס שמגיע לנו - בין אם זה לגשת לטסט תוך זמן קצר או לצאת לטיולים ולהכיר את הארץ הזאת. אם מסתכלים טוב על שני הסיפורים רואים בבירור שלנו אין המון קשר לסיכסוכים אלו אבל בכל זאת מערבים אותנו ודורשים מאיתנו להילחם על מה שמגיע לנו באופן בסיסי. 

מחאת הטיולים בפעם הקודמת © שובל עלי

אין ספק שבוחני הנהיגה וארגון המורים צריכים להלחם על זכויותיהם אבל יש לי המון ביקורת על הדרך. גם השביתה השבוע היא לא אידיאלית, וברור שהיה ניתן לפתור את הבעיות הרבה לפני הצעד הקיצוני הזה. ועדיין, מבחינתי זהו מהלך מאוד חזק ומשמעותי ומראה על הכוח שיש לנו כבני נוער, שמראה על הזכויות שיש גם לנו. זה רק מעשה קטן שממחיש עד כמה הנוער של היום לא שותק, שהוא לא רק עסוק בסמארטפון אלא גם בחיים האימיתיים. ואם פוגעים בזכויות שלו - הוא יכול להתרעם, להפגין ולהוביל לפתרון הבעיה. כן, גם בנושאים שאולי "גדולים ממנו". 

"הלוואי שבעוד שנה אצחק"

הגיע הזמן שיתחילו לשים לב אלינו, ולא רק להשתמש בנו. כי הגיע הזמן נפסיק לשמש כמקפצה לפתרון בעיות, גם אם הן נכונות, אנחנו ממש לא הדרך לפתרון. אני אמנם עדיין לא התחלתי את לימודי הנהיגה שלי (בעיקר בגלל פחד כבישים קל) אך זמן ההמתנה והידע הזה שיכולים תוך יום לבטל לי שיעור נהיגה או טסט ממש לא מקלים על העניין. למאבק למען המשך קיומם של הטיולים אני מתחברת קצת יותר, אולי בגלל שזוהי שנתי האחרונה במערכת החינוך וכמה אפשר ללמוד מבלי לצאת מכותלי בית הספר. אני פשוט לא רואה שום סיבה שבעולם לעשות מהלכים מסוג זה על הגב שלנו רק כי אנחנו "בני נוער" או "דור האייפון". אז כן זה נמאס, וזה חייב להיגמר וכמה שיותר מהר. 

בקרוב אתגייס לצה"ל וכבר לא אהיה "שייכת" לתואר המרשים בת נוער, אבל אני מבקשת מכם לעולם אל תוותרו על הזכויות שלכם כבני נוער, תלחמו. הלוואי שבשנה הבאה אקרא את הכתבה הזו ואצחק שפעם היה ככה, והיום, היום כבר יותר טוב.