"בכל פעם שמסתיים קורס מתנדבי עזרה ראשונה", צוחק אילן, "האחראי על המחסן אומר שזה נראה כאילו היה אירוע רב נפגעים, כי הרבה מאוד ציוד חסר. גם תרופות. בתרגום חופשי, זה אומר שהנערים פשוט לוקחים את מה שאפשר הביתה".

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• היכונו, היכונו: הדברים שחייבים לקחת למחנה הקיץ
• תכירו אותי: "אנחנו לא מספיק מחוברים זה לזה"
• אמ;לק: תחרות ספינרים מיוחדת ומחאת הנכים

אפשר היה לפטור את זה כמשובת נעורים, כשטויות שילדים בתיכון עושים, אלמלא תרופות שיכולות לשמש כסמים מסוכנים היו מוצאות את דרכן לשימוש פרטי. כלומר, לצורך התמסטלות. של נערים ונערות. כמעט כל המתנדבים והעובדים שאיתם דיברנו במהלך העבודה על התחקיר הכירו את התופעה. יש בהם גם כאלה שלקחו בעצמם, ואחרים ידעו לספר על מקרים ספציפיים שבהם נעשה שימוש בחומר.

הבעיה מתחילה בהיעדר פיקוח, על גבול ההפקרות. חלק מהתרופות, למשל קטמין (מעין חומר הרדמה שגורם לדיסוציאציה) וטרמדקס (משכך כאבים עוצמתי), אמורות להיות מחוץ להישג ידם של המתנדבים. אבל מבדיקה שערכנו, בכמה מתחנות מד"א הן זמינות לכל דורש – עובד, מתנדב, או סתם עובר אורח. אפילו לנו.

סם הרדמה פסיכדלי

טרמדקס (או טרמדול), מסביר רוקח בכיר, הוא משכך כאבים ממשפחת האופיאטים. "יש מדינות בעולם שהכניסו אותו תחת פקודת הסמים המסוכנים, בגלל פוטנציאל ההתמכרות אליו לאורך זמן", אומר גורם במשרד הבריאות. "בארץ עוד דנים בסוגיה הזאת, ובכל מקרה זה חומר שלא אמור להיות נגיש בשום צורה".

הסכנה העיקרית בקטמין, נכתב באתר הרשות למלחמה בסמים, הוא האפשרות שישמש כסם אונס. "זה סם הרדמה סינטטי שגורם לדיסוציאציה", מסביר הרוקח. "כלומר, זה סם הרדמה פסיכדלי שגורם לתחושת התנתקות מהגוף. משתמשים בו הרבה מאוד בווטרינריה או בטיפול חירום בשטח, ואפשר גם להשתמש בו לטיפול בדיכאון. הנהלים לגביו, ככל הידוע לי, הם שצריך לשמור אותו בכספת סגורה, ואסור להחזיק אותו באופן חופשי. מלבד השימוש כסם אונס, הוא גם יכול להיות מסוכן מאוד, ובין שאר ההשפעות שלו הוא יכול לדכא נשימה. אם הגישה אליו או לטרמדול אינה מוגבלת, יצטרכו לבדוק את זה".

יגאל, מתנדב במד"א לשעבר, מודה שהשתמש בקטמין באופן אישי. "לקחתי אותו ממד"א", הוא מספר, "הלכתי לידידה שלי, היא פתחה לי וריד והזריקה לי מינון מסוים".

מה זה עשה לך?

"מה עשה? מעניין. הזיות ועניינים".

תלונות וטענות קשות בנוגע לקטמין הועלו לפני כשלוש שנים בתחנה במרכז הארץ, בעקבות אירוע קשה שעל פי הטענות התרחש שם. "הכרתי את רחלי במד"א, שתינו התנדבנו והפכנו לחברות טובות", מספרת יעל. "רחלי הייתה בקשרי ידידות עם פרמדיק שהיה בקשרים עם כולם. בוקר אחד היא התקשרה אליי בוכייה וסיפרה שהוא אנס אותה. לטענתה היא נפגשה איתו, ולאחר כמה שעות התעוררה במיטה לא שלה. לקח לה כמה דקות להיזכר מה קרה, והיא הבינה שהוא סימם אותה. בעזרת רכזת המתנדבים היא הגישה נגדו תלונה במשטרה. כל מי ששמע על כך בתחנה מיד אמר שזה קטמין, לא היה לאף אחד ספק".

זו האשמה חמורה. מאיפה הביטחון?

"כי אם הוא אנס אותה והיא זוכרת מה הרגישה ואיך לא הצליחה להתנגד, זה חייב להיות סם. ומניסיון, לעובד מד"א זה הכי נגיש והכי פשוט".

יוני, עד זה מכבר חובש בכיר במד"א, לא מופתע מהסיפורים. "תני לי לעשות לך סדר בכל מה שנוגע לתרופות", הוא אומר. "נתחיל מהקשה – מורפיום. בגדול, גם במד"א זה מאוד מוקפד וממודר. החומר נמצא בכספת ויש רישום מדויק, אם השתמשת ובפני מי השמדת. אבל גם בזה יש פרצות. קחי למשל מקרה שקרה אצלנו, שפרמדיק פתח אמפולה של מורפיום ונשאר בה חצי. הוא הוציא מרשם על אמפולה, והחומר שנותר יכול להגיע לכיסים של המתנדב".

מה מתנדב יכול לעשות עם מורפיום?

"זה חומר מאד מסוכן. אמפולה של מורפיום עולה למד"א משהו כמו 20 אגורות פחות או יותר, ובשוק היא יכולה להימכר באלפיים שקל, רק כדי להבין את הביקוש הגבוה לזה. הבעיה היותר חמורה היא עם חומרים כמו קטמין או דורמיקום (חומר שמשמש להרגעה, או במינונים גבוהים יותר להרדמה, ובמינון לא נכון יכול להיות קטלני – א"ש), שברוב המקומות שבהם הייתי היו נגישים לכולם. בגלל שאין רישום, מתנדבים יכולים לקחת מהניידת טיפול נמרץ, או כששולחים אותם למחסן להביא תרופות שחסרות. מורשי נט"ן היו ממלאים תרופות באופן קבוע, וכל אחד יכול לקחת לכיס כמה שבא לו ואף אחד לא ידע".

ראית ששולחים גם מתנדבים להביא תרופות?

"בוודאי. יותר מזה, יש מתנדבים שיש להם גישה למלאי בכמות מסחרית".

"לכולם יש גישה"

יותר מששת אלפים בני נוער בגילאי 15 עד 18 מתנדבים בתחנות מד"א ברחבי הארץ. במהלך ההכשרה עובר המתנדב קורס של 60 שעות בעזרה ראשונה, ובסיומו נדרש לעמוד במבחן סיום עיוני ומעשי. תקופת ההתנדבות הנדרשת מהמתנדבים היא לפחות שנתיים, והם מקדישים שמונה שעות התנדבות בשבוע.

יש נערים שעושים את זה במסגרת שעות המחויבות האישית של בית הספר, ואחרים מיוזמתם. את שעות ההתנדבות הרבות של הנוער מכנים במד"א "מפעל בקנה מידה בינלאומי" ואכן מדובר במפעל מבורך, מציל חיים, שמצד אחד מסייע למד"א ומצד שני גם מכשיר אלפי צעירים שיודעים לתת מענה מידי בעת חירום.

אין סיבה להטיל דופי במתנדבים, שרובם המוחלט לא יעלו בדעתם לגנוב חומר. הבעיה היא בפרצה שקוראת לגנב, ומאפשרת לאלה שפחות הולכים בתלם לקחת הביתה חומרים מסוכנים.

אני פונה למכרה שמתנדבת במד"א במרכז הארץ, ושואלת אותה אם היא מכירה מתנדבים שלוקחים תרופות כמו קטמין לשימוש אישי, "איזה קטע", היא עונה. "בדיוק פגשתי מתנדבת מהדרום, ודיברנו על זה. היא סיפרה שכבר כמה פעמים היא הייתה ממש קרובה לקחת משם חומרים, וברגע האחרון עצרה את עצמה למרות שיכלה לקחת".

זה לא סיכון?

"לא. זה ממש חופשי. יש חדר ציוד של נט"ן ולכולנו יש את הקוד. בעיקרון יש מצלמות, אבל אף אחד לא עוקב אם לקחת את זה לאמבולנס או הביתה".

אני מנסה לאמת את המידע, ופונה למתנדב נוסף כדי לקבל הדרכה. "ברור שלכולם יש גישה", עונה חיים, מתנדב מירושלים.

אני שואלת אם יסכים לקחת אותי לסיור אבל הוא חושש. "את יכולה ללכת לבד", הוא אומר. "את אפילו לא צריכה להיכנס לבניין של מד"א. את נכנסת דרך חניון האמבולנסים, כולם עוברים שם אז אין לך מה לדאוג. בסוף החניון תראי דלת מחסן, שכתוב עליה 'ציוד נט"ן'. תקישי את הקוד (מוסר לי אותו, ואני מופתעת לגלות שהוא אחד הקודים הכי בסיסיים בספר – א"ש) ואת בפנים".

אני ניגשת לתחנת מד"א בלב הבירה. בכניסה לחניון האמבולנסים מותקנת מצלמת אבטחה גדולה, ומספר בני נוער עומדים בכניסה לבניין. אני מתקדמת בין האמבולנסים ומגיעה לדלת של מחסן הציוד, מקישה את הקוד ונכנסת. איש אינו ניגש או שואל למעשיי.

אני מתבוננת על המדפים, שגדושים בכל טוב – תחבושות, מחטים, ערכות עירוי ומזהה בפינה ארון מתכת עם דלתות פתוחות לרווחה, שעליו נכתב: "ארון תרופות". תאים תאים של אמפולות ובקבוקי תרופות נמצאים בתוכו. על כל תא רשום מה הוא מכיל: אספירין, נרקן, אדרנלין, קטמין. מעל 20 סוגי חומרים שונים. אני מצלמת ויוצאת.

כשאני עוברת בין האמבולנסים, אני רואה מתנדבות צעירות שיושבות בחלק האחורי של ניידת נט"ן חונה, שגם בתוכה יש תרופות מסוכנות שאיש אינו מונע מהן לקחת אותן. אני שואלת את הנערות אם גן הן יודעות את הקוד של חדר הציוד, והן עונות לי במקהלה, וממשיכות בשיחה.

התמונה הזאת חוזרת על עצמה גם בתחנות מד"א נוספות ברחבי הארץ. במהלך התחקיר, כשאני מחפשת ברשת מתנדבים נוספים, אני מגיעה לקבוצת הפייסבוק "מד"א – החלפת מדים וציודים". בהגדרת הקבוצה נכתב: "מחזיקים עודף חולצות או מכנסיים בארון? אוגרים אמפולות של קטמין במקרר?:) אם כן, זו הקבוצה בשבילכם".

גם אם הדברים נכתבו בהומור, ניכר שהם מתבססים על מציאות מטרידה. כשאני פונה למתנדבים בקבוצה, באופן פרטי, הם משועשעים מהעובדה שאני מופתעת. "ברור שגונבים", מספר מתנדב ממרחב צפון. "כמו שפעם בני נוער היו גונבים ערכות עירוי, והיינו במשך תקופה קצרה בלי ערכות בתחנה".

למה שמישהו יגנוב ערכות עירוי?

"בעיקר כדי לפתוח ורידים ולהתלהב".

מתנדב אחר מסביר לי בחשש כמה שווה קטמין. "לפני איזה חצי שנה פיתחתי שיחה באוטובוס עם בחור שסיפר לי שהוא יוכל למכור את זה ב-600- 200 שקל", הוא אומר. כשהוא מזהה שאני מתעניינת, הוא מוסיף אזהרה: "אל תנסי. יש דברים טבעיים ונורמליים יותר. זה משפיע. זה פאקינג קטמין".

"משלימים ציוד"

תמונה דומה לזו שבירושלים מתגלה בתחנה של מד"א במרכז הארץ. הגענו לשם בשעת לילה מאוחרת, ושער הכניסה – שאמור להיפתח רק באמצעות כרטיס עובד – היה פתוח לרווחה. בפנים, התברר שמישהו הציב לבנה גדולה כדי לשמור על הדלת פתוחה. כל עובר אורח, לא רק מתנדב, יכול להיכנס פנימה.

התחנה הייתה חשוכה ושני צוותי הלילה היו בקריאות בחוץ. החדר המואר היחיד היה חדר המנוחה של צוות נט"ן, שם נמצאת הכספת שבה מוחזקים המורפיום והפנטניל (סם מסוכן, חזק עשרות מונים ממורפין – א"ש).

על הרצפה היה מונח תיק כונן עם ציוד רפואי. המתנדבת ניגשת לארון הציוד שאמור להיות נעול, אך הוא היה פתוח. כל התרופות – מלבד מורפיום ופנטיל – היו בהישג יד: פוסיד, אטרופין, נרקן, דורמיקום, טרמדקס וגם אמפולה אחת של קטמין. התרופה היחידה שהייתה חסרה היא אדרנלין. דווקא מחסן התרופות עצמו היה נעול, כפי שאמור להיות. לפחות זה.

מתנדב מתחנה נוספת במרכז הארץ, שולח לנו תיעוד מתוך התחנה, שממנו ניתן ללמוד עד כמה קל לגשת לתרופות המסוכנות ולקחת הביתה. במסדרון תלוי שלט גדול, שעליו הסבר על כל תרופה לצד האמפולה הרלוונטית. חלק מהתרופות כבר נתלשו מהשלט ואינן.

יואב, שהחל במד"א כמתנדב, מספר שגם הוא "השלים ציוד" בעבר מהתחנה. "גנבתי פעם אמפולה של אדרנלין, אבל באמת שלא עשיתי עם זה כלום", הוא אומר. "זה ישב אצלי בארון, כי סתם התלהבתי שיש לי אדרנלין בבית. באמת שגם אין מה לעשות עם זה. גם בשירות הצבאי, כשהיה חסר לנו ציוד בבסיס, היינו משלימים חוסרים ממד"א".

מה זאת אומרת?

"שאם בצבא חסר לך פתאום קטמין כי מישהו לקח, אז אתה עובר בתחנה בסוף השבוע ולוקח לך אמפולה של קטמין. מצחיק, אה? השלמות ציוד לצבא ממד"א".

אפשר היה לטעון שמדובר בתופעה זניחה, אלמלא כל המתנדבים והעובדים במד"א שאיתם שוחחנו הכירו אותה, וכולם גם ידעו לספר כמה קל יהיה לנו לעבור בעצמנו ולקחת תרופות, משום שאין אבטחה ואין פיקוח. רק צריך לרצות.

"זה נשמע לי מאוד מאוד לא תקין", אומר גורם במד"א. "יש נהלים מסודרים איך משתמשים בתרופות. זה לא אמור להיות ככה. תרופות, ולא משנה רמת המסוכנות, לא אמורות להיות נגישות לכל אחד. זה לא עובד ככה. במיוחד מטריד העניין עם קטמין, שיכול לשמש כסם אונס, וטרמדקס – שהוא סם מסוכן לכל דבר".

תרופות בעייתיות נוספות שהיו נגישות בתחנות מד"א השונות: איקקור, תרופה להפרעות קצב שעלולה להיות מסוכנת, אך גם אין בה שום תועלת מחוץ לעולם הרפואה; אדרנלין, שמשמש להעלאת לחץ הדם במצבי החייאה; אטרופין, שמייבש הפרשות ומגביל את קצב הלב; הלדול, שהוא חומר אנטי פסיכוטי מרגיע, ועוד.

כשייחשפו לממצאי התחקיר, צפויים במשרד הבריאות לדרוש ממד"א הבהרות ולבדוק את הנושא. "מתנדבים לא אמורים להיות במגע עם תרופות", אומרים שם. "ברור שיש פיקוח, אבל לרוב הוא פנימי. הם צריכים לוודא שלא נעשה בתרופות האלה שימוש לרעה, ואם הם לא עושים את זה – ייתכן שיהיה צורך להתערב ולבדוק".

מד"א: תופעה נדירה, ננקוט בכל ההליכים המתבקשים

ממד"א נמסר בתגובה: "בהתאם לפקודת הסמים, תרופה המוגדרת כ'סם מסוכן' מחוייבת להיות נעולה בתוך כספת ומנוהלת ברישום מיוחד וכך אנו נוהגים. כל שאר התרופות, על פי נהלי מד"א, מוחזקות בארונות נעולים שרק לאנשי הצוות המורשים יש גישה אליהם, כפי שנהוג גם בכל בית חולים או מוסד רפואי.

"השטחים הציבורים במד״א מצולמים. אם מישהו מחליט בכל זאת לבצע עבירה ולגנוב תרופות או ציוד אחר, סביר שנאתר אותו וננקוט נגדו בכל ההליכים המתבקשים, אם כי תופעה זו נדירה במד״א. ככלל, יש לנו אמון מלא בעובדי ובמתנדבי מד״א, העוסקים בהצלת חיים, ועל כן יש להם גישה לציוד הרפואי הנמצא באמבולנסים ובניידות לטיפול נמרץ. המקרים המתוארים בכתבה נבדקים ובהתאם יטופלו".