איזה מגניב זה לנגן על גיטרה חשמלית כשבקהל עומדים מאות חבר'ה צעירים שמריעים לך? נשמע כיף במיוחד, אך גם לא קל.

את הראיון עם אלון סנדלר כוכב אליפים ונשואים פלוס כבר קראתם?

החבר'ה שמתחילים ללמוד לנגן על כלי נגינה, מתחלקים לשלושה סוגים: אלה שההורים הכריחו ללמוד מוזיקה, אלה שחלמו לנגן מגיל קטן ונושמים מוזיקה בכל עורקי הגוף ואלה שהחליטו לעזוב את התחום המוזיקלי ולהזניח אותו לטובת דברים אחרים בחיים. 

כתבת "פרוגי" פגשה שלושה חבר'ה מהסוגים השונים, ושמעה מכל אחד ואחת מהם, מה היה הקש ששבר את גב הגמל או לחילופין, מה גרם להם להמשיך לנגן. התוצאות לפניכם.

סוג ראשון: "אני מנגן כי ההורים דחפו אותי, לא תמיד יש לי כח"

נער מהסוג הראשון הוא דני (14), תושב ראשון לציון, שמנגן בגלל הדחיפה של הוריו לעסוק בתחום: "אני לא הכי משקיען בנגינה, אבל ההורים שלי פשוט עזרו לי, לפחות לדעתי. אני מכיר חבר שההורים שלו דחפו אותו והוא פשוט לא עשה עם זה כלום, לפעמים גם לי אין כח לנגן כל הזמן".

 סוג שני: "חלמתי לנגן על גיטרה מגיל קטן"

"מאז ומתמיד אני אוהב לנגן על גיטרה", סיפר ל"פרוגי" אביב (17) מפתח תקווה: "תמיד חלמתי על זה עוד כשהייתי קטן וגיליתי את הכישרון שלי דרך חוג שהיה בבית הספר, אני דחפתי את ההורים שלי ושכנעתי אותם לקנות לי גיטרה קלאסית. היום אני מסוגל לנגן כל דבר שרוצים משמיעה".  

סוג שלישי: "עזבתי את הנגינה על הפסנתר כי לא רציתי יותר"

אחת שעונה לקטגורייה כישרון מבוזבז היא רינת (16) מתל אביב, שעזבה את תחום הנגינה, על אף שהפגינה כישורים מרהיבים בנגינה: "למדתי פסנתר המון זמן, אבל ההורים שלי היו אלה שדחפו אותי לנגן. הם גם דירבנו אותי לנגן בגיטרה, דבר שגם ממנו פרשתי, אבל לאחר זמן קצר מאוד. אני יודעת שזה כסף שבוזבז לשווא, אבל אין לי טעם לנגן כשאני לא רוצה את זה יותר".