מתכסה. מיטשטשת. לובשת שמלה ארוכה עד הקרסוליים, מעליה חולצה מכופתרת עד לכפתור האחרון שנוגע בצוואר. השרוולים מכסים אפילו את כפות הידיים וגם הנעליים סגורות. אוספת שיער, לא שוכחת מטפחת לדרך ויוצאת.

הבגדים שעליי לא הכי בהירים. אשכרה הגרסה האיראנית שלי. לא הייתי מזהה את עצמי גם אם חיי היו תלויים בזה. צמרמורת. 
כמעט שלוש שעות של נסיעה באוטובוס מחכות לי בדרך לירושלים- מאה שערים.
קראתם נכון. אגיע בדיוק עם כניסת השבת.

פגשתי אותן לפני שלושה חודשים. בסופרלנד. מכל המקומות בעולם.. דווקא בסופרלנד. מצחיק. בתור לכל רכבות ההרים הן עמדו מאחוריי, כל פעם בה הסתכלתי אחורה, פוף! והן שם. חבורה עצומה של בנות שמדברות בשפה שמעולם לא שמעתי, מצוידות במצלמות משנת התרל"ח ומחליפות פילם בקצב. מכמות הבד שעטתה כל אחת מהן, יכולתי לתפור לי אולי ארבע תלבושות.

פלוס כובע רחב שוליים ותיק. ועוד כובע. ועוד תיק. על ראשן עטופים שביסים שונים ומשונים שהרפרנס היחיד שהיה לי אי שם במעמקי הזיכרון אליהם, הוא כיסוי הראש שחבש אבא של יסמין מאלאדין. כן, זה עם הנוצה. הייתה חסרה רק הטירה של דיסני והן מסודרות.

בשלב מסוים בתור לרכבת ההרים שצפה על המים, נכנעתי לסקרנות. פניתי אליהן באנגלית, לא היה לי צל של ספק שהן מחו"ל. בטוח לא מהארץ. אין סיכוי. שאלתי באיזו שפה הן מדברות. "לא הבנתי" הן ענו לי בעברית. בינתיים עקף את כולנו עדר של ישראלים מצויים(אין אין עלינו), כל אחד על תקן מד-לחות אנושי ודחפו אותי החוצה מההלם.

מרחו אותי גם בשפכטל זיעה ארומתית, כמו שמתבלים סטייק, ככה מכל הכיוונים. אבל זה כבר לפוסט אחר. 

"אתן מדברות עברית?", הופתעתי. "יידיש", תיקנו. לא ידעתי שהשפה הזו פילסה את דרכה מחוץ לספרי ההיסטוריה שהעברנו לאחים הקטנים, געוואלד. "אנחנו גרות בירושלים, במאה שערים. אבל אנחנו לא חלק מפלסטין, לה אתם קוראים 'ישראל', ולא מכירות בה.

גם לא בשפת הקודש, העברית, כשפת יום-יום". עשיתי לכם הנחה ושייפתי קצת את המשפט הבא שלהן שגם לובה מהפריים-טיים הייתה אומרת עם פחות שגיאות תחביריות. 

מאותו הרגע נפתח אצלי הברז. 

לעזאזל התור הזה ולעזאזל שתכף נגמרת התחבורה הציבורית ואני נתקעת לבד בראשל"צ. בתור זו שקדחה לכם כל כך הרבה בחצי שנה האחרונה נגד הדרת נשים על כל גווניה שמקדשת אונס קול וזכויות "בהסכמה", על נתחים עבים של "מתחזקים" חלשלושים שהולכים כצאן עיוור לטבח המחשבתי בהובלת רועים קיצוניים ומושחתים וגם זה רק בתור התחלה, בתור ליברלית, מרדנית, שמאלנית, עקשנית, דעתנית, כשהתנ"ך בעיניי הוא שוויון חסר פשרות בכל, שבזה לשבלונות חברתיות, מגדריות, גזעניות או דתיות ולפחד משוני, מהיוצאים מה"תלם" הפיקטיבי שמוכרים לנו בהצלחה מסחררת, בתור בת 20 שנאבקת להתגייס ותתגייס, ציונית, עיתונאית, על גבול האתאיסטית ובעיקר- ישראלית מכף רגל עד ראש...

הרגשתי והתרגשתי כאילו נחתתי על מכרה זהב.
הנה מולי, במרחק נגיעה (על מי אני עובדת.. התור הזה היה כזה צפוף ששום מרחק לא היה שם בנגיעה הזו) עומד הצד הזהה לשלי במגנט. זה שכל כך קשה, שכל כך מפחיד, שכל כך מתסכל, להתקרב אליו.

זה שתמיד הבטתי עליו רק מבחוץ, מבעד לחומות שהוצבו בינינו, מבעד לחומות שכל אחד מאיתנו הציב. הבנתי שאני עומדת מול הקיצון שבקיצון , הנקודה הרחוקה ביותר ממני על הסקאלה. הן חייזר בעיניי, אני חייזר בעיניהן, הן רחוקות שנות אור מחבריי הדתיים שזכיתי להם בחיי, והנה יש לי הזדמנות פז לשאול את כל השאלות. להציף.

הכמיהה לשמוע כל מילה שיוצאת להן מהפה והרצון ללמוד במקום להטיף, בתוספת הספק שבכלל יענו לי והזמן הקצר, החניקו למוות כל טיפת שיפוטיות הפגנתית וביקורת שהצטברה בי. זקפתי אזניים והתחלתי לירות שאלות לעברן .
הן כמעט ולא נתנו לי תשובה חד משמעית על אף אחת מהן. הכל היה מאוד מופשט, ציורי, דקלום במסווה של רוחניות. 

דיברו על המשיח שעד עכשיו עוד לא הצלחתי להבין מה הסיפור שלו וכמה טובלרונים יביא איתו כשיחזור, על כעס ושנאה עזים למדינה ושאיפה לצאת לגולה, על המקצועות שהן לומדות בבית הספר(בדיוק מה שאתם מתארים לעצמכם, לא פחות ולא יותר), גם בו אסור בתכלית האיסור לדבר בעברית, על צפירות יום הזיכרון והשואה בהן הן לא עומדות, על השאיפות האישיות, המתואמות והברורות באופן לא מפתיע שלהן לעתיד(לעבוד את השם, לעמוד לצד בעלן, כשמו כן הוא במלוא מובן המילה, וללדת כמה שיותר. לא משהו מעבר לצרכים שהן נבראו עבורם כמובן), על לגיטימציה גדולה להדרת הנשים ועל מה היא צניעות בעיניהן. 

על השאלה למה הן גרות כאן, אם ככה, הן לא ידעו לענות לי ושוב העלו את המשיח שהתברר כקלף ג'וקר לכל השאלות הקשות ולא הרבה יותר מזה.
קיבלתי טעימה של כל מה שציפיתי לו ובמנות כפולות ומכופלות. 

מה שלא ציפיתי להרגיש ועוד איך הרגשתי, למרות תוכן הדברים שלהן שהקפיא לי את הדם, היה חום ואנושיות גדולה שהקרינה מהן. בנות גילי שיכלו בגלגול אחר להיות חברות הכי טובות שלי. 

פתאום החייזר דיבר. פתאום הוא יצא מהכתבות בעיתונים ובטלוויזיה. התחושה של שוני כ"כ קיצוני ואיתו דימיון אנושי, בסיסי, כשהן הסתכלו לי בתוך העיניים, הייתה קשה לעיכול. איך דפים חלקים, תינוקות, מאותה המדינה, יכולים לגדול לנתיבים מנוגדים כל כך. חלחלה ההבנה עד כמה אנחנו צמאים להוראות הפעלה, למשהו או מישהו שיגיד לנו בדיוק למה. ואיך.

ומה הן ההשלכות של הצמאון הזה.

המשיכו איתי לעבר היציאה רבקה בת ה19 ולאה בת ה16. כששמעו שהשם השני שלי הוא שרה הן בכלל היו בעננים. אמרו לי: "אלוהים אוהב אותך. אנחנו יודעות".

בזמן שהציניקנית שבי הריצה דאחקות הבנתי שהן כנראה מפרשות את העניין שלי בהן כרצון להשתייך למעגל שלהן, אולי חשבו שזיהו פתח לסחוף ולהמיר עוד אחת. לעשות מצווה, מה שנקרא אצלן. זה לא הפריע לי באותו רגע והמשכתי לשאול. 

רבקה, מסתבר, כבר נשואה עם ילד והשני בדרך. וללאה כבר נמצא שידוך. יראת הכבוד להורים שלהן היא משהו שלא נתקלתי בו בחיי. הן באמת מאמינות שרק הם יודעים מה טוב בשבילן ומפקידות בין היתר את יריית הפתיחה של חיי הנישואין שלהן בידם ורק בידם. ובידי אדושם. כמעט שכחתי. 

הן שאלו אם יש באופק חתונה גם אצלי ולא הפסיקו לומר את צמד המילים המעצבן- "חתן יהודי". אם רק הן היו יודעות שהיהדות של המיועד, במקרה ש"ירצה השם" והוא בכלל יהיה יהודי כמו גם כל דת אחרת, תהיה הדבר האחרון שיעניין אותי, במידה ואתחיל להאמין במוסד הנישואין. אבל לא התכוונתי לבזבז זמן יקר בדיבור על עצמי.

כשזרקתי הערה על ידיד שלי בהתייחס למשהו, הן השתתקו. "מה זה ידיד?" שאלו. "חבר, אתן יודעות.." עניתי. "אשרייך! אז את כן נשואה!" , "לא, לא.. הוא חבר שלי, כמו שיש לכן חברות בנות ויש לכן גם חברים בנים".. הן הנידו בראשן והצביעו לשמיים: "יש לנו רק חבר אחד".

הן הוסיפו ואמרו שעצוב להן על הריקנות של העולם החילוני. שאלו אותי כי באמת באמת לא הצליחו להבין: "מה אתם עושים כל היום? במה אתם מתעסקים אם לא בשם? איזו תחושת שליחות יש לכם? איזה מימוש עצמי יש לכם אם לא זה?" והוסיפו שהן מרחמות על העולם שלי. 
בנקודה הזו לא ראיתי סיבה להחזיק את עצמי, להיפך. כמעט שאלתי אותן אם הרבנים שלהן שהכניסו להן מחשבה כזו לראש, הידקו את התפילין קצת יותר מידי ועצרו לעצמם את זרימת הדם למוח.

במקום, הסברתי את "עמדת החול", בואו נקרא לה ככה, כלפי לימודי תורה מבוקר עד לילה, ונתתי דוגמא של רופא שלומד שנים כדי להציל חיים. שאלתי אותן אם גם זה נראה להן חסר תכלית ונטול שליחות. סיפרתי גם על העיסוק שלי בעולם התקשורת ונתתי דוגמא של רוקחי סמים סינטטיים, "בחסותם" אושפזו קטינים במצב לא קל, שהצלחתי לחשוף ולהשבית. גם כאן שאלתי את אותה השאלה על תכלית ושליחות. לשמחתי הרגשתי שהפלתי איזשהו אסימון. הן אמרו שהן מבינות. תודה לאל.. 

כבר יותר מידי זמן לא הייתי כל כך נוכחת בשיחה שבאמת באמת ריתקה אותי, לטוב ובעיקר לרע אמנם, ובכל זאת. בשיא השיחה, הגיע הזמן ללכת. נשארתי עם הלשון בחוץ ועם אינספור קצוות חוטים ביד. ברגע מסוים כמעט שאלתי אותן אם אפשר להוסיף אותן בפייסבוק... כמובן שלא פייסבוק, לא מחשב, לא טלוייזיה, לא רדיו ולא נעליים.

אבל מסתבר שפלאפון- דווקא כן. "פלאפון כשר" זה נקרא. אך ורק שיחות יוצאות ונכנסות. בלי הודעות קוליות וסמסים. החלפנו מספרים ומתוך רפלקס חיבקתי אותן לשלום. הן התכווצו ולחשו במבוכה היסטרית- "אצלנו לא נהוג לעשות דבר כזה.. במיוחד לא מול גברים!". התנצלתי.

חזרתי הביתה והתחלתי לחשוב על הפוטנציאל העיתונאי של כל העסק. אבל יותר מזה, במישור האישי, השלמתי עם העובדה שבחיים לא אצליח להבין ובטח שלא להתחבר לעולם הזה, במקום לפעול נגד המוסכמות הפוגעניות, המיינסטרימיות להחריד שבו. ועדיין, רציתי לדעת עוד. לשמוע עוד מהאנטיתזות המדברות והמסקרנות האלו. הייתי בטוחה שאם מישהי מאיתנו תיזום אי פעם שיחה נוספת כזו, ברור שזו תהיה אני. 

טעיתי. מאותו היום, מצלצלת אליי לפחות פעמיים בשבוע לאה בת ה16. הישר ממאה שערים לסלולרי הטמא שלי. מדברת על חיי היום-יום במשפחה שלה, חולקת אירועים משמחים ופחות משמחים וככה גם אני.

כל החברים כבר הספיקו לשמוע על החברה החדשה שלי מהחלל החיצון.
בל"ג בעומר, הזמינה אותי להגיע יחד איתה להילולה בהר מירון. לא באתי.
והשבוע... הזמינה אותי לשאבעס אצלה בבית. "אמא והאחיות שלי כבר מתות לפגוש אותך", אמרה, ולמען האמת, קצת ריגשה אותי.

בשלב מסוים סיננתי לעצמי... מה מאה שערים עכשיו? לבוא לישון אצלה ולהיטמע בין ים הפינגווינים? אוי אבר(ו)ך!... אבל החלטתי להתמסר טוטאלית לכריסטופר קולומבוס שבי ולצאת אל הלא נודע. אל העולם בו גם בני האדם, כמו הסוסים, עוטים סכי עיניים בצורת הספר הנמכר ביותר בעולם, שמונעים מהם להביט ימינה או שמאלה, החוצה מ"דרך הישר".

אם, אמיצים שכמוכם, שרדתם את המגילה שלי עד עכשיו... אשריכם!
עוברת מרכבת הרים אחת לרכבת הרים אחרת לגמרי...
מבטיחה לעדכן בעוד יומיים ולחזור עם פרק ב'.
מכבה עכשיו את הפייסבוק, הפלאפון, וגם כמה דעות קדומות שעוד לא יצא לי לברר. 

ואגב, במוצ"ש קופצת ממדינה למדינה- מחו"ל שבירושלים קודש, נוחתת הישר במדינת רוטשילד למחאת היום, כשהפעם שוב זכויות קהילת הלהט"ב על הפרק ובצדק רב.
רק בישראל מה שנקרא.

אמנם עטופה ומכופתרת הרמטית
אבל הראש חשוף לרוח ועירום יותר מאי פעם
האם עם הספר רואה גם מעבר לכריכה?
מקווה לחזור מינוס סימן השאלה הזה
נתראה במוצ"ש!