ב-17 באפריל, כונסו לראשונה מצטייני הנשיא והדגלנים, לחזרות הגנרליות ברחבת הטקסים בהר הרצל, שם מתקיים טקס המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות מדי שנה, בניצוחו של אלוף משנה במילואים, דוד רוקני.

יום החזרות הראשון ברחבת הטקס עבר בהצלחה והנה הגיע היום השני לחזרות. בין הדגלנים הייתה גם הילה בצלאלי, ששעות בודדות לאחר מכן תמצא את מותה במקום, בו אמה, סיגלית בצלאלי עובדת. בין המצטיינים שעמדו לזכות בתואר מצטיין הנשיא היה גם שי קריכלי בן ה-21 ממודיעין. שמשרת ביחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים. 

"הייתה אחלה חזרה", נזכר שי וממשיך: "העמידו אותנו בצורה של מנורה, ומפקד הטקס דוד רוקני, היה ממש מרוצה מהביצוע וכולנו מחאנו כפיים על  זה שהצלחנו לעמוד כמו שצריך. זה היה כיף כי באותו היום מזג אוויר אביך והיינו בדיוק אחריי ארוחת הצהריים ולא באמת היה לנו כח לכל החזרות".

"אבל כמה זמן אחר כך, אני זוכר שהתחילה רוח חזקה וראיתי את הקצה של הגשר למעלה זז קצת ימינה ושמאלה, והייתי בטוח שהגשר תוכנן כמו בניין רב קומות, שמיועד לזוז מעט ברוח חזקה או רעידות אדמה", נזכר שי ברגע שלפני קריסת הגשר: "אחרי שנעמדנו בצורת המנורה, אני זוכר ששמענו רעש שלווה ברוח חזקה, ואז פתאום הסתכלתי למעלה וראיתי שהגשר מתחיל ליפול מעליינו ופשוט התחלתי לרוץ. הסתכלתי למעלה פעם אחת ופשוט המשכתי לרוץ ולברוח על נפשי".

 

למזלו או חוסר מזלו של שי, הוא היה מטר אחד לפני יציאה בנס מקריסת הגשר ומטר אחד אחרי פגיעת ראש ממנה לא היה חוזר בחיים. יחד עם שי, נפצעה חיילת חיל האוויר, הגר זוהר. בצלאלי כאמור נהרגה במקום. "היו מסביב צרחות והמון פאניקה, כולם רצו והלכו ממקום למקום. שמעתי צעקות לסגור את האזור", הוא נזכר.

"כאב לי מאוד, אני זוכר שלא נשמתי לכמה שניות ואז חבר הזיז אותי לשכב לצד ההריסות וחזרתי לנשום. הסתכלתי לשמיים וראיתי אנשים באים והולכים. לא צעקתי ולא בכיתי, הייתי רגוע", הוא נזכר ועל זיו פניו אפשר לראות שזכרון הכאב החד עדיין בוער בו.

"אני זוכר שהסירנות הגיעו די מהר. אבל הנסיעה באמבולנס הייתה סיוט. למזלי פוניתי לבית החולים שערי צדק ולא לבית חולים רחוק יותר. אבל עדיין הנסיעה הייתה גיהנום. במיון שמעתי את אחת האחיות אומרת שקיבלתי מורפיום. הרגשתי כמו בסרטים, גזרו לי את המדים, הוציאו לי את הנעליים, לקחו את הדיסקית ולקחו אותי במהירות לצילום סי טי", נזכר שי.

את שיחת הטלפון להורים עשה שי, בזכות התעקשותה של חיילת שמשרתת בשלוחה של חיל הרפואה בבית החולים, שדרשה מהרופאים לתת לשי אפשרות להתקשר להורים ולהודיע להם שהוא פצוע: "התקשרתי לאמא וסיפרתי לה שנפצעתי היא התחילה לבכות, אבא לקח את הטלפון וישר צעק 'שי מה קרה, מה קרה שי'. אני סיפרתי לו שנפצעתי ברגליים בהר הרצל והשיחה נותקה. אחרי צילום הסי טי, שאלתי את הרופאים מה יש לי אבל הם לא ענו, בזוית העין ראיתי דף גדול עם צילום עליו היה כתוב 'בינוני' והבנתי שהמצב שלי לא כזה טוב".

"לא ידענו שקרה אסון בהר הרצל", נזכרת ללי, אמו של שי, שבזכות אחד הקליינטים שנכנס לחנות וסיפר לה שהתרחש אסון בהר הרצל, היא הדליקה את הטלוויזיה בפיצוציה: "הבנתי שהדגלנים נפצעו ולא ידעתי שזו הייתה חזרה משותפת גם למצטיינים". אמה של זינה, סבתא רבה של שי, הלכה מתוך אינסטינק לבית החולים שערי צדק: "היא הרגישה שקרה לשי משהו", מספרת סבתא של שי, ליזה.

ללי ואלי, הוריו של שי, מיהרו להגיע לבית החולים. את המפגש עם הבן ליוו דמעותיהם של השניים: "אמרתי להם, אמא אבא, יהיה בסדר וביקשתי מהם שיתפללו בשבילי", נזכר שי שנכנס לניתוח מסובך בגבו במהלכו הותקנו ברזלים בצלעות ובחוליות גבו. לאחר שהתעורר מהניתוח, חיכו לו הוריו וקצינים רבים, ביניהם פסיכיאטר שסיפר לו שהילה בצלאלי מתה כתוצאה מקריסת הגשר.

בהמשך עבר שי ניתוח נוסף לחיזוק הברגים בגב. כעבור כמה ימים הצליח לקום מהמיטה ולגרור את עצמו בעזרת הליכון: "היה לי ממש כואב וראיתי נמלים מרוב מורפיום. בשביל להתהפך במיטה בלילה הייתי חייב עזרה של שתי אחיות שהזיזו אותי מצד לצד בעזרת הסדין", הוא נזכר.

כעבור שלושה שבועות עבר שי לבית החולים תל השומר, למחלקה השיקומית. לפני חודש ושבוע, ביקר לראשונה בביתו שבעיר מודיעין. הביקור נערך בסיוע הוריו וחבריו שעזרו לו לעלות את המדרגות הרבות: "נכנסתי לחדר שלי והייתה לי תחושה מאוד מוזרה. כי זה קשה מאוד לראות את עצמך בחדר שהיית רגיל לקרוס בו על המיטה וללכת לישון, ופתאום הכל קורה לאט לאט, עם תזוזות איטיות וכאבים".

בעוד מספר שבועות, עתיד שי לסיים את שלב השיקום בבית החולים ולשוב ללון בביתו שבמודיעין, אך לאורך התקופה האחרונה הוא מספר על רגעים של כעס ותסכול עמוק: "אף פעם לא אמרתי שאני מפסיק את השיקום, אבל היו לא מעט רגעי נפילה של 'למה זה קרה לי'. זה קשה ללכת לאט לאט עם קביים. זה שובר לפעמים, היה קטע שהכנתי עם סבתא סלט במטבח ובקושי יכולתי לעמוד על הרגליים וזה חירפן אותי. אבל עצם זה שאני מתקדם זה נותן לי מוטיבציה להמשיך בהכל".

סביב שי נמצאים ההורים ובני המשפחה ביניהם: סבתא וסבתא רבה, הדודים והדודות. כולם מתאספים סביב שי יחד עם חבריו הטובים ומקיפים אותו יום ולילה: "זה שהחברים והמשפחה תומכים, זה נותן לי את הכח להמשיך ולהתקדם בתהליך השיקום. ראיתי חבר'ה אחרים בשיקום שהמשפחות שלהם בקושי מגיעות, וזה קשה להם, רואים את זה עליהם".

את אמה של הילה בצלאלי, סיגלית, פגש שי בשבוע שעבר, כשזו הגיעה לבקרו במחלקה לשיקום בתל השומר: "דיברנו וראיתי את העצב שלה בעיניים. זה היה קשה. היא תמכה בי ועודדה אותי. רואים שקשה לה, קרה לה את הדבר הכי נורא שיכול לקרות וזה לאבד את הבת שלה", הוא אומר בהתרגשות.

לדברי שי, אחד הדברים שהכי הציקו לו אחרי האסון בהר הרצל, אלה התגובות שטוקבקיסטים כתבו על הכתבות שפורסמו בנושא האסון: "אני מציע לאותם המגיבים המגעילים, שיחשבו פעמיים לפני שהם כותבים משהו", הוא רוטן.

מה החלום שלך?

"החלום שלי הוא לחזור לעצמאות, מה שכורע לי זה חוסר העצמאות. אני רוצה להיות רגיל. לא להיות תלוי באחרים כשאני רוצה להכנס לשירותים, או לצאת מהבית. אני רוצה לעסוק בצילום מקצועי ולסגור מעגל ולבקר בבסיס שלי. כי בתאריך השחרור ה-26 ביולי, אני לא אוכל להגיע ליחידה להיפרד מהחברים כי אני עדיין אהיה בשיקום, אבל אחר כך, אני מאוד ארצה להפרד מכולם כמו שצריך".