אז עברתי את החוויה הגורלית הזו של טסט (מבחן נהיגה) בפעם הראשונה אתמול (ד') בצהריים. בתחילת הנסיעה, המחשבות כבר התחילו לרדוף אותי, "איך אני מסדר את הכיסא, רגע אני רחוק קצת, אולי אתקדם? רגע, זה קרוב מדי, ננסה שוב. אוקי, מראות מכוונות? סבבה אני מתחיל, אימאלה!"

אני מרים את הקלאץ' ומתחיל לקוות שהתהילים שהכנסתי לכיס השמאלי שלי יעזרו לי במשהו. אני נזכר במילים של המורה שלי שכל הזמן היה אומר לי לשחרר את הקלאץ' לאט לאט והנה, אני מגיע לנקודת החיכוך. הרכב מתחיל לנסוע ואני נושם לרווחה.

בתמרור העצור הראשון אני עוצר כמו שצריך, אבל אז מתחיל הסיוט שוב פעם: "רק שהרכב יתחיל את הנסיעה בלי שייכבה". אבל לא, הוא לא נכבה, גם בצומת ה-T הראשונה הכל היה בסדר. הודתי לאלוהים על הסיוע הרב.

במעבר החצייה הצלחתי לעצור בדיוק על הקו, והתפללתי שהטסטר לא שם לב שלא הבטתי על המראה המרכזית ברכב. אבל אז, הגיעה הפאדיחה הגדולה. הייתי צריך לעקוף רכב אבל הרכב במקום להמשיך ולנסוע ישר, נסע לאחור. הטסטר נגע לי בהגה והזיז אותו שמאלה. הרגשתי שהלך עליי.

הטסט נגמר בחנייה בהילוך אחורי, בצד ימין. אקט שבדרך כלל לא נחשב למסובך, אבל כשמדובר בבחינת נהיגה רשמית, זה בהחלט מפחיד. הצלחתי לחנות כמו שצריך והטסטר לא אמר, ולו מילה אחת. התחלפתי עם התלמיד השני שעלה על כיסא הנבחן, שלחתי הודעה לסבתא שלי בפלאפון ודיווחתי לה: "סבתא, נכשלתי בטסט". וזה באמת מה שקרה, לצערי. בואו נקווה שאעבור בטסט הבא.