את הזכות לחירות כולנו למדנו או נלמד בשיעורי האזרחות. כיהודים שמעבירים להם כל דור את יציאת מצרים מעבדות לחופש; כמי שההורים שלהם, אם לא הם, צריכים לשלם מיסים כל-כך גבוהים – כולנו רוצים שהמדינה תאפשר חופש ככל הניתן.

שירות חובה דווקא בצבא, שנתיים או שלוש שנים שלמות – כשחייבים להישמע לכל פקודה חוקית – גם כשאינה מתאימה למערכת הטעמים שלנו. ללא ספק מדובר בהפרה בוטה של החירות הזאת.

לפי הצעתו של חבר הכנסת משה פייגלין לפתרון בעיית חוסר השוויון בנטל, צריך להפסיק להתייחס לצבא כאל "כור ההיתוך" או "צבא העם". מעבר לקביעה הזאת, הוא גם מוכיח אותה: איזה מן "צבא עם" זה כשיש הרבה שמשתמטים ממנו, לאו דווקא חרדים? לשם כך, הצבא לא יגייס לשירות מלא את מי שהוא לא צריך, או שלא רוצה – אלא אם יידרש במקרה של מחסור.

רוב המתגייסים – שלא עושים שירות מלא – יעברו הכשרה של חודשיים ומטה ויבואו רק אם יידרשו. וכל השאר? לא יידרשו לא לשירות צבאי ולא לשירות לאומי או אזרחי. רק יעודדו אותם בנקודות זכות וכדומה.

הצעה זו היא מהפיכה תפיסתית: הצבא צריך לשרת את העם ולא העם את הצבא. בן גוריון אמר: "עם בונה צבא בונה עם" וזאת קונטרה רצינית לאמירה הזאת. את הצבא צריכים לאייש אנשים עם איידיאלים ולא בעלי "לחץ בית" – שרוצים לתרום באמת, ולא להתבכיין שיש כאלה שמשרתים ויש כאלה שלא. 

כאן מדובר בתפיסה חירותית – אבל גם שיוויונית: כל אדם יבחר בעצמו – איפה לשרת, ואם הוא בכלל רוצה. ומה יגרום לאנשים לשרת? עזבו את השכר – שיעלה ויהפוך להיות נורמלי; בחברה שלנו, יתחילו לראות בתרומה ערך אמתי. כל-כך אמתי שלא צריך להכריח אותו בחקיקה.

השירות הצבאי יהיה לטווח ארוך – לא לשלוש שנים, אלא לשש אצל מי שהולך ליחידה משמעותית. כל אחד יקבל הכשרה – קצרה ו"יטעם" מהצבא, אבל ישתמשו בו רק בעת הצורך – כי לצבא עדיין תהיה משמעות גדולה. כשיפקדו על חייל להגיע לשירות, זה לא כי זה חלק מזמן השירות שלו, אלא כי עכשיו באמת צריכים אותו, הוא באמת חלק מכוח החיילים שצריך כרגע.