גדנ"ע - מילה אחת, שכוללת כל כך הרבה בתוכה. מצד אחד קור, עצבים, סירחון, אוכל שהוא לא ממש אוכל, הרבה מפצלים לחשמל ואבן בדמוי מזרון. מצד שני, הרבה כיף, למידה רבה וחוויה מיוחדת וחד פעמית. אז למה באמת אנחנו יוצאים לגדנ"ע? כתבת פרוגי, עמית שאטו, בטור אישי מיוחד אחרי ארבעה ימים של גדנ"ע, מהם היא יצאה עם תובנות משכילות.

אז למה באמת אנחנו הולכים לגדנ"ע? בטי לא בשביל לסבול ולחזור הביתה אחרי שעה, אלא בשביל לראות באמת מה זה הצבא האמיתי. כמובן שזה נעשה תוך כדי צעקות, הרבה שכיבות סמיכה, ושיחות נפש אצל מפקד הפלוגה.

השאלה הראשונה שהמפקדים הקשוחים שאלו אותי הייתה: "למה חשבת שאת באה לפה - לצחוקים עם חברים? את יכולה לקום וללכת!". את האמת, הלוואי והייתי יכולה, אבל הרצון לא לוותר, לא להיכנע ולהישבר אחרי יום, הוא זה שהשאיר אותי ארבעה ימים שלמים בבסיס צבאי.

הגדנ"ע מתחלקת לשני חלקים: חלק כיפי וחוויתי, וחלק שבו נהנים פחות, ואפילו די סובלים. נתחיל מהחלק שסובלים, בראש ובראשונה - לקום בחמש וחצי לפנות בוקר - אפילו לפני הציפורים. הבוקר נפתח עם תור מהשירותים הקטנים בבסיס שלא מסתיים ורק הולך וגדל. אחר כך מגיע מסדר הבוקר - המסדר הגורלי, שאסור בשום פנים ואופן לאחר אליו. אחר כך, הולכים לחדר האוכל, אם אפשר לקרוא לו ככה, נוכח הדברים שמגישים שם לאכול.

אך למרות כל זאת, החלק שהכי הרתיח אותי בגדנ"ע, היא העובדה שהמפקדים גדולים ממני רק בשנתיים בגיל, וכבר אומרים לי מה לעשות - לאן אלך, היכן אשב, ואפילו אם אוכל לשתות מים. נושא מעצבן נוסף הוא שעת טרום השינה - למה יש רק שעה אחת? איך אפשר להספיק בשעה אחת גם להתקלח, גם לאכול מנה חמה וגם להטעין את הפלאפון בין עשרות המפצלים? תשחררו אותנו קודם, קשה לנו גם ככה.

"הרתיח אותי שהמפקדים גדולים ממני רק בשנתיים, וכבר אומרים לי מה לעשות".
אילוסטרציה: ארכיון

אבל הצד השני שני הגדנ"ע הוא מה שעושה אותה לחוויה כה חשובה ומשמעותית. אני מדברת כמובן על החלק הכיפי, המאתגר והסוחף, שמשנה את התפיסה לגבי הצבא. היו הרבה מאוד רגעים מהנים - הרבה צחוקים והנאות עם החברים באוהלים, הרצון להטעין את הסמארטפון והמדים שמהווים סוג של חידוש. קשה לכתוב ולפרט על כל אחד ואחד, אז נתחיל בדבר המהנה ביותר - יריות. 

ביומיים שלמים של הגדנ"ע מתמקדים בעיקר בשיעורים בנשק, בכל הסוגים, ובכל התנוחות שאפשר לעבוד איתו. ביום השלישי, הגיע רגע האמת, ואיתו המחשבה הבלתי נתפסת: איך אנחנו, שרק לפני רגע עלינו לכיתה א', כבר בני 16, יורים עשרה כדורים במטווח ואוטוטו מתגייסים לצה"ל. במהלך אותו יום, משוחחים עם המפקדת על הכל - שיחת נפש אמיתית. היא מסבירה לנו למה לא לוותר לעצמנו ולהאמין שאפשר להשיג הכל. אין ספק שזו שיחה שתרמה להבנה שלי, וששברה את הדיסטנס בינינו. 

"רק לפני רגע עלינו לכיתה א', והנה אנחנו במטווח - בלתי נתפס".
אילוסטרציה: עמית שאטו

אין ספק שגדנ"ע זו חוויה מטלטלת ולא פשוטה אמנם, אך גם כזו שאזכור לכל החיים. אני אמנם מהיום השלישי כבר הייתי על אזרחי כי ויתרתי לעצמי ולא השתתפתי, ושיחות הנפש לא באמת עזרו לי, כי מבחינתי זו הייתה הצגה. אבל לאחרים ממש לא. המפקדים לא רעים או קשוחים, פשוט אם הם באמת לא יהיו ככה, מי יקשיב להם בכלל? מי יירד ל-30 שכיבות סמיכה או יעשה תורנות שירותים לבד? ברגע שבירת הדיסטנס מבינים הכל.

מבינים בעיקר שהצבא הוא לא כזה נורא, שזו בסך הכול חוויה לכל החיים. שמכירים שם חברים טובים, ואחרי כל השיחות על ה"לא לוותר כי קצת קשה לי" או "אוף אני לא נראית טוב במדים האלו", אין ספק שמגיעה ההבנה כי לולא הצבא לא היינו פה היום. אז אחרי ארבעת הימים הקשים הללו, הדבר הראשון שאני רוצה לעשות זה לעלות על מדים אמיתיים, להגיד שלום לאבא ואמא, ופשוט... להתגייס.