תל אביב של 2014. ללכת להילטון ביץ', לטייל ברוטשילד, לעבור ליד מועדון גייז או סתם כך לחכות לאוטובוס ולראות שני גברים או נשים מחזיקים ידיים - זו לא בושה, ובטח ובטח לא מקרה נדיר. תל אביב של 2014 מקבלת את הגאים והגאות ומדיי שנה בחודש יוני היא מראה לקהילה שהיא אוהבת אותה ומעריכה אותה על ידי מצעד ענקי שגם הופך למסיבה ואליו מגיעים אנשים מכל המינים, מכל הסוגים וממדינות רבות בעולם.

"להיות להט"ב זה להיות מוטציה"

יצא לי לשמוע המון דעות חלוקות על המצעד. חלק מהאנשים אמרו שאין צורך במצעד, הרי כבר מקבלים את הקהילה. חלק אחר אמר שאין שום דבר רע במצעד הגאווה, הרי צועדים, נהנים, יש הופעות וסך הכל, מה רע? החלק האחרון אמר שמצעד הגאווה גורם לאנשים שהם לא להטב"ים רק לשנוא להטב"ים מפני שביום המצעד הם מחצינים את עצמם עוד יותר וגורמים לאנשים לא לקבל אותם.

בתל אביב של 2014 בהחלט מקבלים לה"טבים וזה לא מוזר לאהוב גבר או אישה. אך אם נסתכל בצורה כללית יותר ונלך לערים רחוקות מהמרכז נופתע לגלות שאנשים חושבים בדיוק ההפך מאתנו. יצא לי לשמוע אין-ספור פעמים דעות כגון "להיות להט"ב זה להיות מוטציה זה לא טבעי ולא נכון", "הם סתם מדגישים את זה שהם שונים" או "להיות להט"ב זה לחרוג מהנורמה המקובלת – לא סתם אפשר להתרבות רק כאשר יש גבר ואישה, אי אפשר להתרבות כשיש רק גבר וגבר או אישה ואישה. זה לא טבעי ולא מקובל". ואם זה לא מספיק, "סטטוסים מצייצים" הראו בצורה יפה מאוד, שההומופוביה עדיין בועטת:

הטענות שכרגע אמרתי, הן קשות וגרוע מזה - הן מוכיחות עד כמה יותר ממחצית האנשים במדינה, אנשים מחוץ ל"מדינת תל אביב" (אל תשכחו דרכון אגב), מתקשים לקבל אנשים ששונים מהם, ובמה? סך הכל בנטייה מינית. לאחר ששמעתי את הביטויים האלו הבנתי שאנחנו צריכים להפיץ את הגאווה, להיות גאים ולהסתובב עם הבני/בנות זוג שלנו לא רק בחופשיות אלא גם בערים אחרות, קיצוניות, להראות שלהט"בים לא מתביישים להיות להטב"ים, גם אם זה לא רק במקום המבטחים – תל אביב. חוץ מהפצת הגאווה מצעד הגאווה סימל משהו חשוב הרבה יותר. למצעד הגאווה לא הגיעו רק לה"טבים אלא גם אנשים שהגיעו לתמוך.

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• חטיפת הנערים: מה זה משנה מי אשם? \\ דעה
• מצעד הגאווה בת"א: למעלה מ/100 אלף צועדים
• חוזרים אל העבר: תערוכת הטיטאניק

אנשים ש'קצת' שונים מכולם, אמנם לא בנטייה מינית אבל הם שונים, הם לא כמו כולם. למצעד הגאווה יש משמעות עמוקה יותר. הוא גורם לנו להיות גאים במי שאנחנו ולא רק בנטייה המינית. גם אם אנחנו פריקים של מחשבים, גם אם יש לנו תחביב קצת מוזר, גם אם אנחנו מתלבשים מוזר ולא נחשבים כחלק מהחבר'ה. מצעד הגאווה מחבר בין אנשים, גורם לכולם לקחת דגל, להסתובב ברחוב עם חיוך וניגוב זעה מהיר מהמצח ולהכריז – "אני גאה. ואני לא מתבייש במי שאני".

אני אישית לא משתייכת לקהילה, אך היום הזה עשה לי משהו. בתור מישהי שלא גרה בתל אביב, היה לי מרגש לראות רחובות שלמים מלאים בבני נוער, מבוגרים, כהיי עור ואפילו קצת חרדים להטבי"ם שהוכיחו שאין ממה לפחד – להיות גאה זה בסדר. וזה מקובל.