מאז מציאת גופותיהם של שלושת הנערים שנטפו, גיל-עד, נפתלי ואייל, חלה הסלמה בדרום. רק בסוף השבוע האחרון נורו כ-43 רקטות ופצצות מרגמה, ואמש (שבת) נורו 2 רקטות לעבר באר שבע, לראשונה מאז מבצע "עמוד ענן". אחת מהרקטות יורטה ע"י כיפת ברזל. הבוקר היה מטח רקטות נוסף מעזה, והתושבים בישוביי עוטף עזה התבקשו להיכנס למרחבים המוגנים. ביקשנו מגל חיים, חיילת מאשקלון, לספר על החיים בצל ההסלמה. 

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• הכשרון השבוע: מציירת בסגנון ריאליסטי
• להרגיש כמו בגאליס: מחנות הקיץ הכי שווים לחופש
• עבודה לקיץ: מה הזכויות שלכם ואיך תמצאו עבודה?

ישבנו ברכב. זה היה בדרך משדרות לבית באשקלון. כל הנסיעה היינו דרוכים שמא תישמע אזעקה. המזגן פועל, אבל תמיד יהיה חלון טיפה פתוח, מוכנים לכל תרחיש.

ביישובי הנגב, עוטף עזה ושדרות, נשמעת אזעקת "צבע אדום", ובאשקלון והלאה, נשמעת אזעקה עולה ויורדת. "מה ההבדל בין צבע אדום לאזעקה?" שאלה חברה שלי שישבה איתנו ברכב. הבדל עצום, כמעט כמו חצי השעה שמפרידה בין אשקלון לרחובות, מקום מגוריה. חצי שעה בלבד, שיוצרת פער גדול. הפער הזה שקיים בינינו, תושבי הדרום, לאותם אנשים שלא חיים את המציאות הדרוכה הזו.

לעשות חשבון כמה זמן עדיף להתקלח כדי שלא תתפוס אזעקה באמצע, לרוץ באמצע הלילה ובכל שעה שאינה צפויה ביום למקלט, לפחד ללכת ברחוב לבד ולעיתים להישאר תקופות ארוכות בבית, שגם הוא כבר לא מקום בטוח – כל אלו כבר מזמן הפכו להיות חלק משגרת היומיום שלנו, תושבי הדרום. עם טעם קצת מר בפה, אגיד שזה אפילו הפך להיות "הרגל", שזה עניין עצוב בפני עצמו.

נורא קל להתעורר ולנקוט צעדים שיובילו לשקט במדינה שלנו, רק כשזה מגיע לערים הגדולות. ואנחנו, היישובים הקטנים, הערים בפריפריות, פחות מושכים את תשומת הלב, פחות שווים את המאמץ להשיב את השקט. הרי יש הבדל גדול בין גראד לתל אביב, לפצמ"ר באשכול. יש תחושה שעל תושבי אשכול יש מן מעטפת מסתורית ששומרת עליהם, שהרי זה בסדר שנופלים שם כל שעה פצמ"רים, שכנראה כלל לא מסכנים חיי אדם. בשביל מה לעשות רעש? זה הרי קורה ממש כל רגע, הם מתמודדים.

ולמה עצוב לי לומר את זה, עם כל הציניות שמסתירה בתוכה גם אמת כואבת? כי כבר עברתי את מלחמת לבנון השניה, מבצע "עופרת יצוקה" ומבצע "עמוד ענן". את הפחד להחשיך את החדר, המוני האנשים בחדר המדרגות באמצע הלילה, הבכי, הצעקות, ההזיות – את זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני. את שגרת החיים שנסדקה, שום דבר לא יוכל להשלים בחזרה.

"הפסקת אש", כבר מזמן הבנו שזו הפסקה בין גראד לגראד. וכמה פעמים כבר ספגנו אזעקות שאפילו בחדשות לא נשמע דיווח עליהן? לא פעם ולא פעמיים. לגבי פתרון לטווח הארוך, כבר נותרתי סקפטית. אני לא מאמינה במלחמות אבל קשה לי, במצב הזה, להאמין גם בשלום.