יום אחד, לפני שנים רבות (סתם... לפני קצת יותר משנתיים) הגיעה לכיתה שלי ילדה חדשה.
זה היה אי שם בכיתה י', כשרק התחלנו את התיכון וכולם כבר היו מגובשים ביניהם. האמת? החברות שהיו לי הספיקו לי ולא חשבתי שאני אכיר עוד חברה בשנים של בית הספר שתהיה באותה רמה כמוהן. ואז היא הגיעה, הג'ינג'ית המסתורית הזאת. החלפנו בינינו כמה משפטים ועכשיו ידענו את השמות אחת של השנייה, אבל לא יותר מזה.

עוד במדור החדשות של פרוגי: 

• לא מתלוננים רק על המילקי: מחאת הצליאק
• הכישרון השבועי: מפתח אפליקציות בגיל 15
• דעה: תהיה עוד מחאה חברתית?

באחת ההפסקות הקשבתי לשיר של מקפליי בלי אוזניות (אני בלי אוזניות, אכן תקופה אפלה) ואז ולריה, הילדה החדשה, הסתובבה אליי והתחילה לספר לי שיש לה פוסטר קרוע של מקפליי בחדר. מפה לשם, שתינו לא זוכרות איך בדיוק התחברנו אחרי השיחה הזאת, אבל שתינו יודעות מה חיבר בינינו: אנחנו פשוט שתי ילדות הזויות.

© אלינה רבינוביץ'

במספר חודשים היא הפכה מילדה זרה לחלוטין לאחת מהחברות הכי טובות שלי. הרגשתי שאני יכולה לספר לה הכל, שהיא לא תשפוט אותי, שהיא תתמוך בי ותהיה לצדי. במספר חודשים גילינו שאנחנו דומות אחת לשנייה יותר משאי פעם יכולנו לתאר, וזה מה שהוביל לשם שבו אנחנו מכנות אחת את השנייה: "שיבוטי". אנחנו פשוט שיבוטים! שתינו רוסיות, ציניות, מורעלות וצהובות, אוהבות את ביבי נתניהו (פוטין, אל תרגיש מקופח, גם אותך!), מחליפות בגדים בינינו, מאמינות במוטו if it's not black put it back, משלימות משפטים אחת לשנייה (אבל לא בצורה החמודה, אלא בצורה הקריפית), מקשיבות לאותה מוזיקה ויכולות להבין על מה השנייה מדברת במילת קוד אחת. יש לנו אפילו חולצות ושרשאות תואמות! איכ. פתאום אנחנו נשמעות קיצ'יות, ואנחנו לא.

יום אחד, לפני כמה שנים הגיעה לכיתה שלי ילדה חדשה שלא הכרתי. היום היא כבר לא הילדה הג'ינג'ית המסתורית (ולא רק בגלל שהיא צבעה את השיער לשחור), היום היא השיבוטי שלי.
היא הבן שאליו אני פונה כשרע לי, כשטוב לי וכשמשעמם לי.  היום אנחנו כותבות יחד בפרוגי, מטיילות יחד ברחבי תל אביב בבלנסטון המלוכלך שלנו וקונות דברים מיסטיים סתם כי משעמם לנו.

© אלינה רבינוביץ'

ולריה, לא מזמן יצא לנו לדבר על האם חברים מבית הספר נשארים איתנו גם במהלך החיים... אז יש לי דבר אחד להודיע לך, גם אם תרצי וגם אם לא, אני לא יוצאת מהחיים שלך. לפחות לא בקרוב.