גל רגב, בת 14 מטבעון, חולה כבר 4 שנים בסכרת נעורים. "כשגיליתי על הסוכרת, הפחד הכי גדול שלי היה מה החברים יחשבו", היא מספרת. "אז אמא שלי באה לכיתה והסבירה לחברים על מה שיש לי, ככה לאט לאט נפתחתי ונתתי להם לדקור אותי ולבדוק לי סוכר. היום החברים הכי טובים שומרים עלי בטיולים והם תמיד ביחד איתי אז זאת חוויה מעצימה בשבילי".

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• OUR BFF: החברים מספרים על יהל כהן
• הסוף לסיוט? שינויים בתנאי הקבלה לאוניברסיטה
• פתחו יומנים: פורסם לוח הבגרויות הראשוני לשנת תשע"ה

בשבוע שעבר קיימה האגודה לסוכרת נעורים (סוג 1) בישראל JDRF את אירוע הספורט השנתי - "מסע לעתיד מתוק", זוהי השנה השביעית ברציפות. "מסע לעתיד מתוק" הינו פרויקט שמקיימות האגודה לסוכרת נעורים בישראל בשיתוף עם המועצה האזורית מטה יהודה במטרה להגביר את המודעות למחלה ולגייס כספים לקידום המחקר למציאת מרפא למחלה.

המסע כלל ארבעה מסלולי הליכה ואופניים, בעוד שהמרחקים נקבעו בכפולות של 12 ק"מ, לציון 12 הדקירות אותן נאלצים הילדים הסוכרתיים לעבור, כל יום, לטובת מדידת רמות הסוכר בדמם והזרקת האינסולין לאיזון הסוכר. באירוע הגדול בין כל אלף וחמש מאות הספורטאים הנרגשים היתה נערה אחת, שהיתה לה סיבה גדולה מאוד לחייך.

במאבק להעלות את המודעות למחלה, גל ממש לא הגיע לאירוע לבדה ויחד איתה, במספר אוטובוסים הצליחה להביא לא רק את חבריה לכיתה, אלא שכבה שלמה של תלמידי כיתה ח' מטבעון, לצעוד 6 ק"מ למען מטרה חשובה

אז הסכרת הפכה להיות ממש קטע חברתי?

"ממש ככה, כולם לוקחים חלק בזה ובגלל זה חשבתי שזה יהיה אירוע מתאים להביא את כל החברים, לפתוח אותם לנושא אפילו יותר."

איך זה לחיות עם הסכרת? מה את נדרשת לעשות?

"כל היום לדעת כמה סוכר יש לי בדם ובהתאם לתת את האינסולין, להיות כל הזמן מודעת למה אני אוכלת ובכל זה החברים שלי עוזרים לי."

איך מביאים שכבה שלמה לאירוע כל כך רחוק ?

"הם חברים מאוד תומכים והיה לי ברור שהם יבואו, אז סיפרתי להם ושיתפתי אותם במה הולך להיות שם. אמא שלי דיברה עם החברה שמייצרת לי את המשאבות למדידת הסוכר והם תרמו לנו אוטובוסים ושלטים וגם היו אתנו בכל האירוע. ככה אנחנו יצאנו שכבה שלמה. בשש בבוקר כולם התייצבו, הביאו את הכסף והאישורים וכל מה שהיה צריך. הלכנו כל השכבה 6 ק"מ ולאחר מכן היה אירוע גדול במיני ישראל. שמה גם הסתובבנו וכל המשפחה שלי גם הגיעה ואז עשינו פיקניק כולנו יחד ונסענו חזרה הביתה מלטרון עד טבעון."

עם כל היכולות ארגון והרצון הטוב את חושבת להמשיך לפעול ולהעלות את המודעות למחלה?

"כן, כמובן, זה מאוד חשוב לי. אין לי עדיין רעיונות כל כך, אבל בגלל שנורא התביישתי בהתחלה ועכשיו אני מספרת, משתפת אנשים, מסבירה לכולם ומעלה את המודעות. דווקא בגלל זה אני רוצה להמשיך ולעשות דברים כאלה".

​​