סאטירה היא ללא ספק הדרך הכי כיפית להתעסק בפוליטיקה. בין אם לצפות במצב האומה, ארץ נהדרת, לאטמה או היהודים באים, אפילו לצפות בג'ון סטיוארט כשהוא הוא מדבר על המזרח התיכון, גם כשהדעה שלנו היא לא בדיוק הדעה של היוצרים, זה ללא ספק כיף. סאטירה קיימת בארץ כבר שנים רבות, אפילו עוד מלפני קום המדינה. אבל לפעמים, גם סאטירה מלפני שנים רבות, עדיין אקטואלית ומצחיקה. ריכזנו לכם את המערכונים הכי מצחיקים, שלמרות שחלקם שודרו עוד לפני שנולדנו - נראה כאילו הם נכתבו היום.

עוד במדור החדשות של פרוגי: 

• עובדים ביום הבחירות: מה הזכויות שלכם?
• בואו להכיר את הפעילים הצעירים!
• התיכוניסטים מצביעים: איזה קמפיין הכי מוצלח?
• טור אישי: בואו ננפץ סטיגמה / מחוננים הם לא בהכרח חנונים

החרצופים

אחת מתוכניות הסאטירה הקלאסיות ביותר, וגם ללא ספק המצחיקות ביותר. החרצופים היה הכינוי של הבובות, שנבנו בצורת הפוליטיקאים של אותה תקופה. היא שודרה בעיקר במהלך ממשלת נתניהו הראשונה (בשנים 1996-1999) ורבים מהמערכונים שבה עסקו בו, מה שהופך אותה לאקטואלית ביותר בימינו. את רוב הפוליטיקאים דובב החקיין הנודע טוביה צפיר (אותו נפגוש שוב בהמשך), שרית סרי, תומר שרון ועוד. את הסדרה ערך אבי כהן, שכיום עורך את מצב האומה (והוא גם אביו של מולי שגב, העורך של ארץ נהדרת).

הקטע הבא, ששודר לפני הבחירות של 1999, הוא קטע מצוין, שנראה כאילו נכתב ממש עכשיו. ביבי (של לפני יותר מחמש עשרה שנים) מגיב לכל אלו שטוענים שהוא צריך ללכת הביתה, וקורא לעם להחליף את ראש הממשלה הנוכחי, כלומר הוא עצמו, ולבחור בו. מבולבלים? גם אנחנו.

במערכת הבחירות האחרונה, דובר רבות על בית ראש הממשלה בירושלים. דו"ח מבקר המדינה הראה הוצאות מופרזות, אולם משפחת נתניהו פרסמה סרטון בהשתתפות מושיק גלאמין, שבו מראה אשת ראש הממשלה שרה נתניהו את הבית. בסרטון נראו קירות מתקלפים, מטבח מוזנח, אבל החרצופים הראו כבר אז דבר הרבה יותר נורא - מתחת לכיור של שרה מסתתרים להם ג'וקים! יותר נכון החרג'וקים, להם הייתה פינה קבועה בתוכנית. בפרק הבא, הם מדברים על... ובכן, עדיף שתראו בעצמכם:

החמישיה הקאמרית

דב נבון, שי אביבי, קרן מור, רמי הויברגר ומנשה נוי שיחקו בסדרה הקלאסית, שהתחילה בערוץ 1 ועברה לערוץ 2 כאשר הוקם. הסדרה נחשבה לסדרה מאוד אליטיסטית, עם הומור מאוד מתחכם ומתוחכם. אבל אז הגיע רצח רבין, שזיעזע את המדינה, וגם את הכותבים של החמישייה הקאמרית (בינהם מודי בר-און, אתגר קרת, אסף ציפור, איתן צור ועוד). התוכנית, שעד כה התעסקה בחברה הישראלית, החלה להתעסק בפוליטיקה, ובצורה חריפה מאוד. מערכונים כמו המערכון על יגאל עמיר, רצח רבין / בעד ונגד נכנסו לפנתיאון הישראלי. הקטע הבא, מציג את ההסתה שקדמה לרצח רבין, ומזכיר גם את מה שקרה בקיץ.

ניקוי ראש

התוכנית הסאטירית השנייה ששודרה בטלוויזיה, ואחת החשובות והחריפות שבהן. את התוכנית יצר מוטי קירשנבאום, ועליה גם זכה בפרס ישראל לסאטירה. השתתפו בה טוביה צפיר, דובי גל, רבקה מיכאלי, עליזה רוזן, ספי ריבלין ז"ל ועוד, וכתבו אותה ב. מיכאל, אפריים סידון (שהיה גם אחד מיוצרי החרצופים מאוחר יותר), קובי ניב וחנוך מרמרי. הם צחקו על מתנחלים, על השחיתות, ועדת אגרנט ועוד.

הקטע הבא צוחק גם על הסיטקומים האמריקאים, עם הצחוק המוקלט והדמויות המוקצנות, וגם על הגזענות הישראלית. כמה שהוא מצחיק - ככה הוא אקטואלי.

טוביה צפיר

כבר אמרנו שמדובר באחד החקיינים הגדולים ביותר של ישראל. חוץ מהחרצופים, ניקוי ראש שאותן כבר ציינו ותוכניות רבות נוספות, היו לו גם מערכונים רבים בהם החליף דמויות רבות מהר מאוד, כמו בשיר "עם אחד עם שר אחד", פרודיה על שיר של אומנים רבים שהוקלט באותה תקופה. הוא יודע לחקות כמעט כל אחד, ובצורה מדויקת להפליא.

ב-1999, טוביה צפיר שידר בערוץ 1 משדר בחירות שלם, שבו חיקה כמעט את כל ראשי המפלגות בעצמו. גם אז, כמו היום, תשדירי הבחירות היו דבר עיקרי וחשוב, אבל לא תמיד מדויק. יש כאלה שלוקחים לעצמם השיגים לא שלהם, מפרסמים דברים לא כל כך מדויקים. הקטע הבא מציג את ראש הממשלה דאז (וגם היום) נתניהו, בתשדיר בחירות מפואר ומרשים.

חנוך לוין 

על סאטירה אי אפשר לדבר בלי להזכיר את חנוך לוין. הסאטירה שלו הייתה חריפה, קיצונית וקשה. הצגות שלו נקטעו באמצעו על ידי הקהל, שלא יכל לשאת את הקושי. העיתונים דיברו רבות על המחזות הביקורתיים שלו, שירים שלו נאסרו לשידור ברדיו. תיקי דיין סיפרה פעם, שבמהלך המחזה "מלכת אמבטיה", הקהל החל לצעוק במהלך השיר הראשון שלה, והיא נאלצה להסביר להם שהם טועים - הם בכלל צריכים לצעוק בשיר הבא, הוא השיר שעליו כועסים בעיתונים.בכל זאת, למרות כל השנאה שהופנתה כלפיו באותם ימים, הוא נחשב לאחד הכותבים הגדולים ביותר שהיו כאן (אם לא ה-). מחזות שלו נלמדים לבחינות הבגרות, חלקם עדיין מועלים על הבמות.

את הסאטירה החריפה של לוין חסכנו מכם, היא באמת קשה מידי לפעמים. השיר הבא הוא קצת פחות מצחיק, הוא בעיקר כואב. הוא מדבר על משהו שנכון אז כמו היום. על זה שתמיד אנחנו שלושה - "את ואני והמלחמה הבאה". אז, הוא דיבר על מלחמת יום הכיפורים, הוא ידע לזהות מה הולך להגיע. אבל גם היום, ברור לכולנו שזה עניין של זמן עד המלחמה הבאה. אגב, אומנם חלק מהשיר דיי חוזר על עצמו, אבל הסיום חריף וקשה.

אחד המשפטים שכתב, במחזה 'שיץ', אומר: "מלחמה פורצת לפעמים, לא? אצלנו זה הרי הולך יחד עם עונות השנה: חורף, אביב, קיץ, מלחמה".

לא ברור אם זה מצחיק או עצוב. אותם מערכונים שנכתבו לפני 40 שנים ויותר, נכונים לדעתי גם היום, כאילו כלום לא השתנה. הישראלים עדיין אותם ישראלים, השחיתויות אותן שחיתויות, המנהיגים אותם מנהיגים, הפרשות אותן פרשות. ההיסטוריה חוזרת על עצמה כל הזמן, ואותם מערכונים מפעם - עדיין מצחיקים, כאילו נכתבו עכשיו.