רעי שרעבי, בן 14.5 מפתח תקווה, היה בן 6 בזמן מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, שבה נפל גם דודו האהוב יוני (יונתן) שרעבי ז"ל. "הוא היה האח הצעיר של אבי מבין שלושה אחים", רעי מספר עליו. "אני לא זוכר יותר מידי ממנו דברים, אבל אני כן זוכר שהוא היה בן אדם מדהים. אדם אכפתי, אוהב, מתחשב והייתה לו אהבה מטורפת למדינה, בגלל זה הוא רצה לשרת בקרבי. פטריוט ענק".

"הוא מאוד אהב את המשפחה, את ההורים. את כולם, לא היו יותר מידי דברים שהוא לא אהב"' הוא נזכר. אני זוכר גם שהוא מאוד אהב את הטבע, לצאת לטיולים. הוא למד בבית ספר היסודי "הס" בפתח תקווה, בחטיבת "בן צבי" ואחר כך ב"תיכון בן גוריון". בכל שנה יש שם טקסי הנצחה בכל בתי הספר האלו ולא מזמן גם פתחו בתיכון בן גוריון חדר הנצחה על שמו. בבית ספר היסודי, יש תמונות של כל הנופלים שהיו בוגרי בית הספר הוא האחרון שנמצא שם". 

בזמן המלחמה, שירת יוני כמשקיף בטנק: "הוא שירת בחיל השריון. בזמן מלחמת לבנון השנייה הטנק הוא חטף פגיעה ישירה מטיל".

"קיבלנו את ההודעה ביום חמישי ה-3 באוגוסט, שזה היה בתשעה באב. הקצין הראשי של העיר בא לסבתא שלי והודיע לה שיוני מת ובאותו הלילה, כשאני ואחותי הקטנה ישנו היא הודיעה לאבא שלי ואחיו. בבוקר הם סיפרו רק לי מה קרה". 

על ההתמודדות של המשפחה הוא מספר: "המשפחה התמודדה עם זה מאוד קשה. לא הייתי בהלווויה ובשבעה כי הייתי קטן מידי, וההורים שלי לא רצו שאני אחווה את כל הצער. המשפחה שלי עברה תקופה קשה אחרי שיוני מת, הפכנו למשפחה שכולה, סבא וסבתא היה להם מאוד קשה עם זה בכו המון". 

"אני זוכר את הטיולים איתו"

"המחשבה של לאבד בן לא נתפסת. אבל סבתא וסבא שלי הם החליטו לא להישאר עצובים ותקועים בעבר, הם קמו למרות כל הצער והכאב והמשיכו הלאה, הצליחו ואנחנו היום מאוד שמחים, משפחה מאוד שמחה ואנחנו מודים לאלוהים על כל דבר שקורה, ואנחנו ממש מצטערים שהוא לקח את האנשים הכי טובים לידו ברגעים שאנחנו הכי צריכים אותם. אני זוכר את הטיולים איתו. יש לי המון תמונות וזיכרונות מטיולים איתו, המשפחה שלי מאוד אהבה לצאת לטבע ולטייל בשבתות וזה משהו שאנחנו עושים ד היום. היום קצת פחות אבל עדיין עושים את זה מידי פעם".

"אני זוכר שהוא נורא אהב אותי, אני הייתי האחיין הראשון שלו והוא מאוד מאוד אהב אותי, יש לי המון תמונות שאנחנו מחובקים ביחד, תמונות כשהייתי תינוק. אני זוכר ממנו שהוא תמיד אמר שאני ילד חכם ושייצא ממני משהו גדול יום אחד – ואני אגשים את זה, ייצא ממני משהו גדול והוא יראה את זה מלמעלה".

"אנחנו קמים וממשיכים הלאה"

הוא היה אוהד שרוף של מכבי נתניה, ואחרי שהוא נהרג סבתא שלי החליטה להמשיך את המסורת והיא מעריצה שרופה והולכת לכל משחק של מכבי נתניה עד היום. הקבוצת נוער של מכבי נתניה הם קרויים על שמו, על החולצות שלהם רשום את השם שלו. בנוסף, ליד הבית של סבתא שלי יש גינה שהיום נקראית על שמו, ויש שם אנדרטה של רקפת שעיצב חבר טוב של סבא וסבתא שלי, הרצל הדר. הוא אמר שהוא בחר ברקפת בגלל שלדעתו רקפת מייצגת פרח עדין וצעיר שפורח רק תקופה קצרה וכשהוא פורח הוא דבר מדהים ויפייפה. זה מסמל לדעתו את יוני.

מה אתה עושה בדרך כלל ביום הזיכרון?

"יום הזיכרון לחללי צה"ל מסמן בשבילי יום מאוד עצוב. יום שלמשפחה שלי, בעיקר לסבא וסבתא שלי במיוחד קשה מאוד להתמודד איתו. בכל שנה אנחנו נוסעים לבית העלמין בפתח תקווה כל המשפחה, ומשתתפים בטקס שמתקיים שם. אחר כך אנחנו נוסעים כל המשפחה לסבתא שלי, עושים ארוחה גדולה ביחד עם החברים שלו".

יש הרבה טענות על הרצף בין יום הזיכרון ליום העצמאות, מה דעתך על זה?

"הרצף בין יום הזיכרון ליום העצמאות זה משהו קצת קשה, אבל זה נראה לי משהו שהוא כן בסדר. בעייני לפחות זה מראה שלמרות שאיבדנו את טובי הבנים ועברנו מלחמות קשות, בכל זאת כל החיילים והאנשים הטובים שנהרגו בזמן שהם הגנו על המדינה שלהם, המדינה שאנחנו חיים בה היום - זה מאוד לא מובן מאליו. זה מראה שאנחנו קמים וממשיכים הלאה, אנחנו שואפים קדימה, לא תקועים בעבר, אנחנו מראים לכוללם שאנחנו ממשיכים וחזקים".