היום, כמו בכל שנה  ב6.6 מציינים את ה"בליינד דיי" יום ההזדהות עם אנשים בעלי עיוורון ולקויות ראיה. בישראל חיים כ-24,500 עיוורים ובעלי לקויות ראייה, אחד מהם הוא אפיק סופיר, בן 16 מקריית גת. אפיק הוא תלמיד כיתה י' בבית ספר "שלאון"- בית ספר רגיל לכל דבר. הוא חונך ורכז יחסי ציבור סניפי "בכנפיים של קרמבו" - תנועת נוער המשלבת ילדים ונוער בעלי צרכים מיוחדים. הוא עיוור מלידה ובנוסף לעיוורונו הוא סובל גם מ"סי פי" ביד שמאל, מה שמונע ממנו לעשות פעולות ביד שמאל. אפיק שדרן ברדיו "קול גת" ובכל יום שני וחמישי יש לו תוכנית על מוזיקה ועל גאדג'טים ואפליקציות לעיוורים.

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• מכנסיים קצרים / מחאה ארוכה
  
• 7 תירוצים שכולנו אומרים בתקופת הבגרויות 
  
• "תמצאו זמן לקרוא. בכל מקום, בכל זמן"

לכבוד יום ההזדהות עם העיוורים, ראיינו את אפיק על ההתמודדות שלו עם העיוורון ועל החיים כנער בעל מוגבלות.

איך אתה מתמודד עם המוגבלות שלך?

"העיוורון שלי לא מפריע לי, אני מנהל אורח חיים רגיל. כשאני צריך לצאת מהעיר אני תלוי באנשים אחרים. אבל זה בגלל הסי פי ביד, אני עושה הכל ביד אחת ולכן קשה לי קצת עם התניידות מחוץ לעיר או דברים כאלה".

איך ההתנדבות בכנפיים של קרמבו משפיעה עלייך, משפיעה על התמודדות שלך?

"האמת שבהתחלה לא חשבתי שאוכל להצטרף לתנועה מכמה סיבות, לא חשבתי שאוכל לחנוך בלי ראיה. לדוגמה, אם החניך רץ או משתולל, איך אני אמור בדיוק לרדוף אחריו? בכוח המחשבה? וגם אמרו לי המון פעמים שהפעולות לא נגישות יהיה לי מאוד קשה להשתלב, אבל, הוכחתי לעצמי, ולכולם שאין דבר העומד בפני הרצון. חששתי גם מהלא נודע. תהליך ההצטרפות שלי היה פשוט ממה שחשבתי. שלחתי אימייל למשרדי התנועה, הצגתי את עצמי וכמובן ציינתי שאני עיוור. שבוע לאחר מכן הייתה הפעולה הראשונה שלי כחונך בתנועה. חששתי מאוד, אבל מיד שנכנסתי כל החששות התפוגגו. ניגשה אלי ילדה, היא הציגה את עצמה כקארין, ואמרה שהיא בת 17. מאותו רגע, היא הייתה איתי כל הפעולה. היא תיארה, תמללה, שיבחה, החמיאה, וכו'. ההרגשה הייתה מיוחדת, פתאום, כולם דיברו איתי. כולם מכירים אותי. מבינים את המגבלה שלי ומתעניינים בה מאוד. בסוף הפעולה, הרכז בישר לי כי אני משבוע הבא, ודניאל, נחנוך את קארין. תמיד שאני בקרמבו (קיצור לכנפיים של קרמבו - ש.א) אני מרגיש הרגשה מיוחדת. הרגשה של ביחד, תרומה לקהילה. מאז, כל פעולה אני מרגיש אותה הרגשה. הרגשת שחרור מהכל, קצת להתנתק מכל השגרה היותר מידי, שגרתית שכוללת – לימודים, לימודים, לימודים ולימודים. בעיקר, ולעשות משהו דומה. לתרום קצת מעצמי לאחר. קרמבו בשבילי, הוא משפחה. משפחה גדולה, חמה ותומכת. משפחה שניתן להגיד בה הכל, לשתף, לספר, ופשוט יקבלו אותך איך שאתה. עם כל המגבלות, עם כל הקשיים. והם תמיד יהיו שם בשבילך. יעודדו שצריך, יתמכו שצריך. באותה שניה שנכנסתי, למקום המיוחד הזה, המדהים הזה, הרגשתי מדהים. אותן תחושות, חוזרות על עצמן כל פעולה. כשקארין, החניכה שלי מתארת, מתמללת, מחמיאה, ועוזרת, כל פעם מחדש, הקבלה שלה מפתיעה אותי מאוד. מעבר לזה, אני מרגיש תחושת סיפוק אדירה! שאי אפשר לתאר אותה במילים. אני כל כך שמח שהצטרפתי לתנועה המדהימה הזו, המקבלת הזו, המיוחדת הזו."

איך אתה עושה דברים שבני נוער בגילך עושים באופן קבוע, כמו לדבר עם חברים בוואצאפ או ללכת לסרט?

"לסרטים אני לא הולך, זה קצת בעייתי בשבילי. אבל בפלאפון אני משתמש כמו כולם. בעזרת אפליקציית "bip it" שמאפשרת לעשות את כל הפעולות ע"י קול, ע"י פעולות קוליות. אני יכול לשלוח הודעות ולקבל הודעות, לקבוע תזכורות ושעון מעורר, לשמוע מוזיקה, להיות בפייסבוק. כמו כולם".

מתי גילית שאתה שונה מכולם? שכולם רואים ואתה לא?

הוא חושב ומהסס "שאלה קשה. אין לי מושג. אני חושב שמאז ומתמיד הרגשתי אחר מכולם, זה אף פעם לא היה לי חדש".

מה החלום הכי גדול שלך?

אפיק עונה במהירות, בלי לחשוב לרגע "להיות פסיכולוג, כי אני יודע להקשיב, אבל רק כשצריך", הוא מחייך, " אני בן אדם שחושב קודם כל על האחר ואז על עצמו, ולכן אני חושב שזה מקצוע שיתאים לי".

מה אתה מצליח לעשות באופן טוב יותר מאנשים אחרים ללא מוגבלות?

"גם בגלל העיוורון (והשימוש בכתב ברייל) וגם בגלל הסי פי ביד", הוא צוחק, "למדתי להקליד ממש מהר עם יד אחד. תמיד אנשים מקנאים בי בגלל זה, אני מקליד יותר מהר מאנשים רואים עם שני ידיים. זה גם הולך ומשתפר".

"אל תוותרו לעצמכם"

איפה המדינה צריכה להשתפר בנגישות לעיוורים?

"באינטרנט", הוא עונה בבירור, "כל אתרי האינטרנט אינם מותאמים לנכים, חוץ מאחד שגם הוא לא ממש עובד, את יודעת כמה פעמים ניסיתי לקרוא כתבות מהאתר שלכם?!", הוא שואל אותי "אבל אני אף פעם לא מצליח".

פתאום הוא נזכר במשהו חשוב "אפרופו אינטרנט, אמנם אני לא יכול לקרוא כתבות באינטרנט אבל אני יכול להקשיב לרדיו. יש לי תוכנית ברדיו "קול גת" יום שני בשלוש ויום שלישי בשעה 4, "אפיק של מוזיקה", אני מדבר על מוזיקה ומדי פעם גם על אפליקציות וגאדג'טים לעיוורים. זה כיף, אני משדר שם כבר 3 שנים ואני ממש אוהבת לעשות את זה".

אתה חושב שהחברה הישראלית יותר פתוחה היום למוגבלות שלך? פוגעים בך לפעמים?

"יש אנשים שמקבלים, ויש אנשים שלא וזה עצוב. בדרך כלל לא פוגעים בי. אבל אני מנסה לראות את העיוורון שלי כחלק ממני ולא כמגבלה, אני מנסה להתמודד איתו, ואני בדרך כלל גם מצליח. זה הופך את זה ליותר קל. כשאנשים נרתעים ממני אני מנסה להפחית את הרתיעה, אני מדבר איתם, מראה להם שאני לא חייזר, בדיוק כמוהם רק לא רואה, זה הכל".

לסיכום, מה המסר שלך לאנשים שמתמודדים עם עיוורון?

"אני לא בטוח שהם יוכלו לקרוא אתזה, אבל בכל זאת. אל תוותרו לעצמכם, תהיו אתם, בכל מחיר, זה מה שאני למדתי, אל תשתנו בשביל אף אחד. תמיד תזכרו שאין דבר העומד בפני הרצון".