ארבעה חודשים חלפו מאז המחאה של בני העדה האתיופית, ובפועל, זה נראה כאילו כלום לא השתנה. המון אנשים תמכו, היה אפשר להרגיש שמשהו טוב יקרה, כי הרי דיברו על זה בחדשות, אבל דיבורים כמו דיבורים נשארו באוויר, והמעשה שציפינו שיקרה, לא קרה. במבט חטוף אחורה, קשה במיוחד להבין למה. אולי לא צעקנו מספיק חזק? אולי המסר לא עבר בצורה נכונה? או שאולי אף אחד לא רצה לשמוע בקולנו.

עוד בערוץ החדשות של פרוגי:

•  חוזרים ללימודים? כך תצליחו להישאר אופטימיים
• סגירת מעגל: מלאלה יוספאזי סיימה את הלימודים בהצטיינות
• פינה שבועית: בואו לאמץ אותי! 

נחזור אחורה לתחילת חודש מאי. סדר היום השקט שלנו נקטע כששמענו בחדשות על המחאה של בני העדה, ובעוד שחלקנו לא ידענו מדוע הם מוחים, רוב גדול מאיתנו הבין. תמונת המצב העכשווית מראה שכלום לא השתנה. הכרזות הושלכו לפח, והצעקה נשארה לבד, מקווה שמישהו יעז להשמיע אותה. 

בגל השאלות וההאשמות, קשה למצוא סיבה ברורה, וקשה עוד יותר לאתר את האשם בכל מה שקרה. אין אף אחד שאליו אני יכולה להפנות את האצבע המאשימה, כי הרי בסופו של יום, זוהי אולי הייתה המחאה של בני העדה האתיופית, אבל זה משהו שכל אחד חווה, הגזענות היא דבר עצוב אבל משהו שינתן גם לריפוי.

בין אותם האנשים הרבים שניסו לזעוק, נמצאים גם בני הנוער שסופגים את התוצאות, גם בתוך העדה וגם מחוצה לה. אז איפה הם בסיפור? ומה הם חושבים? ברור לכולנו שכאן מה שחשוב זה אנחנו, דור העתיד. יסכימו איתי ההורים שרוצים מקום טוב לילדים שלהם, האחים הקטנים שסומכים על המודל לחיקוי שלהם, והמבוגרים שהקימו את המדינה, ורוצים לראות אותה פורחת.

״רק מבקשים שיתייחסו אלינו כשווים״

קשה להתחמק מהעובדה שלנוער הישראלי יש הרבה מה להגיד בעניין. שוחחנו עם כמה מהם כדי לדעת מה התחושות שלהם לגבי המחאה, והאם השינוי לדעתם עתיד להגיע:

א׳, נערה בת העדה האתיופית מעיר במרכז הארץ, בחרה לשתף אותנו בתחושותיה: ״הסכמתי עם המחאה מההתחלה בגלל שהרבה דברים קורים לעדה בגלל הגזענות כלפי צבע העור שלנו. הרבה אנשים לא מבינים שאנו חווים את הגזענות על רקע יומיומי ובסיסי, ואנחנו רק מבקשים שיתייחסו אלינו כשווים״.

״שום דבר בעיניי לא השתנה בעקבות המחאה. אולי דיברו על הרצון לעשות שינוי פה ושם, אבל זה נשאר באוויר. אפשר להגיד שזה מתסכל שאנשים לא מבינים ולא מתייחסים לכאב, ולהמשיך להדגיש שאנחנו רוצים שינוי עכשיו וכמה שיותר מהר״ א׳ מבהירה. ״אם אנחנו נתייחס לכולם באופן שווה , לא משנה מה, זה ישתרש בתוכנו ואנחנו נשריש את זה לבאים אחרינו״.

 

״לא סתם בובות על חוט״

״האירוניה היום היא שיש לנו מדינה מתקדמת שרוצה לעשות את הטוב ביותר בשבילנו״ מסבירה לנו מעין הרצמן מזכרון יעקב, ״לתת לנו חינוך טוב ותעסוקה, והיא מנוהלת על ידי אנשים שאמורים לרצות בטובת הכלל. למרות זאת, נראה שהאנושות אף פעם לא תהיה מספיק נאורה לתקופה בה היא נמצאת. העובדה שבני העדה האתיופית מוחים ומצליחים להראות שהם נמצאים כאן ולא סתם בובות על חוט שאפשר לשכוח מהן מראה לי סוג של תקווה״.

גם ג׳ מפתח תקווה הצביעה עבורנו על תפקיד הנוער בעניין: ״אנשים תמיד באותו רגע יפגינו תמיכה, אבל אחרי 4 חודשים קשה לראות את השינוי. החברה הישראלית הפכה את זה לשיחת היום, אבל הם התבוננו מהצד כאילו הם לא קשורים. התופעה הזאת היא בעיה שקיימת אצל כל אחד מאיתנו, תמיכה מהצד. לנוער יש הכי הרבה השפעה ברשתות החברתיות ובכלל, ויותר מצריך להביא את זה לידי מודעות בכל מקום״.

בקשר אליי ואל מה שאני חושבת בתור נערה אתיופית, העניין די ברור: הבעיה היא ניתנת לפתירה, וכל מה שצריך זה את הרצון לבוא ולשנות, שחבוי עמוק בתוך כל אחד מאיתנו. קל זה לא יהיה, אולי אפילו קשה. אבל אם יש את הרצון, זה באמת בידיים שלנו.