ראש השנה הוא אולי החג שמסמל יותר מכל החגים שולחן עמוס בכל טוב. תפוח בדבש, רימונים, מאכלים חגיגיים ומתוקים שיעשו את השנה שלנו למתוקה יותר, כל אלו עתידים להופיע על שולחן החג שלנו, אבל לא של כולם. מה שלחלקינו נראה לפעמים מובן מאליו, הוא אתגר עצום לאנשים אחרים, שבמקום להיות טבעי, הופך לחלום רחוק עבור המוני אחרים.

עוד מחדשות הצעירים והנוער הכי חמות שיש בערוץ החדשות של פרוגי:

• מכעיס: הועפה משטח הבית ספר בגלל צבע השיער שלה
• יום צהוב: עומסי חום, אובך ואבק
• רצתה ללמוד רפואה / וקיבלה אפס בכל בחינות הבגרות

לכ-200,000 משפחות בישראל אין מצרכים בסיסיים בכדי להכין ארוחת חג פשוטה. 200,000 משפחות שכוללות בתוכן ילדים, קשישים, כולם אנשים שהמצב הכלכלי שלהם לא מאפשר להם לקיים ארוחת חג, כמו שכולנו היינו רוצים. עמותת "לתת" שעוזרת למשפחות נזקקות, יוצאת לפני החגים במבצע "לתת באהבה". במהלך המבצע, אוספים המתנדבים מזון דרך איסוף תרומות דרך משדר בטלוויזיה ואיסוף מוצרי מזון בתוך סופרמרקטים.

קרוב ל-13,000 מתנדבים משתתפים מדי שנה בפעילויות של העמותה. רציתי לבדוק, איך זה עובד? מה מניע את המתנדבים? איך זה מרגיש לאסוף תרומות ולהיות לפעמים בצד שהוא פחות נעים? ביום חמישי האחרון, בשעות הערב, הגעתי לסניף "שופרסל דיל" בירושלים, הסופרמרקט היה מלא עד אפס מקום, התורים בקופות הגיעו עד מחלקת הירקות, הייתה תחושת חג באוויר. 

"הצלחתי להרגיש ולו מעט את התחושה הנוראית הזו של צורך להיות תלוי במישהו אחר"

המתנדבים עומדים בכניסה או מסתובבים בחנות ומבקשים מאנשים, לקנות עוד מוצר או שניים בהתאם ליכולתם הכספית, לשלם גם עליו בקופה ובסוף לשים אותו בארגזים המיועדים לכך שהיו ביציאה. לבשתי את החולצה שקיבלתי, שעל גבה התנוסס הסלוגן "יחד נלחמים בעוני" והתחלתי להסתובב ברחבי הסופר. בהתחלה זה היה מביש.

הרגשתי כל כך רע לגשת לאנשים בסופר ולבקש מהם לקנות עוד מוצר, והרי איך אפשר לסרב לנערה שמסתובבת עם סלוגן שכזה על הגב? כשניגשתי לאחד האנשים, שעמד ליד מדף הקמח והסוכר והצעתי לו להוסיף אחד מהם לעגלה שלו בשביל נזקקים, הוא הסתכל עליי במבט מרחם כזה. לרגע קטן, הצלחתי להרגיש ולו מעט את התחושה הנוראית הזו של צורך להיות תלוי במישהו אחר, בתרומות של אנשים אחרים.

ניגשתי לאחת המתנדבות, שהייתה בוגרת יותר ומנוסה יותר וביקשתי ממנה להתחלף איתה. העדפתי לעמוד בכניסה לסופר, הנחתי ששם עוד אנשים סבלניים ובטח בתוך הסופר אנשים לא מקשיבים או מתעלמים בגלל הבלאגן. היא הסכימה, אבל לפני שהתחלפנו היא הסתכלה עליי ואמרה: "איך לך מה להתבייש, את יודעת למה? כי אפילו לאנשים נזקקים אין מה להתבייש כשהם אוספים תרומות, אבל קל וחומר שאת שרק באה לעזור". 

"אני מקווה שבשנה הבאה אני ועוד רבים אחרים לא נצטרך לעמוד בסופרים ולהתרים מזון"

עמדתי בכניסה לסופרמרקט, חילקתי עלונים המסבירים את כל מה שצריך לעשות כדי לתרום ובירכתי את הנכנסים בברכת "שנה טובה". זה כבר הרבה פחות מביש, אבל עדיין, המבטים של חלק מהאנשים, ההתעלמות קיבלתי מחלקם, שמו אותי במצב לא נעים, מצב שלא אני מאחלת לאף אחד להיות בו. אחרי חצי שעה כבר התרגלתי, התעלמתי מהמבטים המוזרים או מההתעלמויות המוחלטות. 

פתאום אפילו נהנתי. הצלחתי לשים לב לכל לאנשים המחייכים, לקונים שאמרו ״כל הכבוד״, לאלו שלא ממש הבינו את העלון וחזרו לשאול מה בדיוק צריך לעשות, ואפילו ילדה קטנה שנתנה לי בקבוק קולה כדי "שלילדים אחרים יהיה משהו קר וטעים לשתות בחום הזה". זה היה שווה הכל מבחינתי.

אני רוצה לסכם את כל החוויה הזאת, שללא ספק הייתה מיוחדת ומלמדת, בתקווה. תקווה שבשנה הבאה אני ועוד רבים אחרים לא נצטרך לעמוד בסופרים ולהתרים מזון, או לפחות שכמות המשפחות הנזקקות תצטמצם. אני מקווה שאנשים לא יתביישו בכך שהם צריכים עזרה, שלא יתביישו בתלוש המשכורת שלהם, ואני חושבת שזה הדבר הכי חשוב שהבנתי.

שתהיה לכולנו שנה של נתינה מכל הלב!