אנחנו רואים אותם בכל יום בבית הספר, לרוב אנחנו מקווי םשלא יגיעו או שיאחרו כדי שנזכה בשיעור חופשי או בשחרור מוקדם הביתה, אך למרות הכל הם שם בשבילנו ובשביל לגרום לנו להצליח בחיים וצריך להוקיר להם תודה על כך. לכבוד תחרות "המורה של המדינה" 2016, החלטנו לתת לכתבי האתר לכתוב לנו על המורה המשמעותי בחיים שלהם, כזה שהיה קצת מעבר למורה רגיל וכזה ששינה בהם משהו.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• "נאלצתי לקפוץ מעל הגדר כדי להגיע בזמן לשיעור"
• הדרך הבטוחה לאסון: "צלקת שתשפיע לכל החיים"
• המאבק ההמתנה בטסטים הגיע לסיומו

שני ביטון

תלמידת כיתה י' בבית הספר "גימנסיה גן נחום" בראשון לציון.

את המורה שלי, פגשתי השנה. אני מכירה אותה חצי שנה בערך. אומנם זה נשמע מעט, מעט מדי, אבל בזמן הקצר הזה, הספקתי להכיר אישה מעוררת השראה וחזקה. קודם כל, עניין הוראה תמיד עורר בי הסתייגות. אף פעם לא באמת הבנתי, איך יש להם את האומץ, להגיע כל יום ולהתמודד עם ילדים מסוגים שונים ולהתערבב בכל יום ויום עם כל רובדי האוכלוסייה. במקרה שלי, זה לא האומץ מדבר, אלא אכפתיות כנה ואמיתית. המורה, אתי הוא שמה, תמיד עושה יותר ממה שמצופה ממנה. היא לא רק המקשר המיוסר בינינו התלמידים לבין משרד החינוך. היא הגשר, שיעזור לנו לבנות חיים טובים יותר בעתיד שלנו. אבל לא כמו רוב המורות – היא לא מכריחה אותנו להגיע להצטיינות בלימודים, אלא להגיע למצוינות האישית שלנו.

היא מכינה אותנו לחיים האמיתיים, ולא לכאלה שעטופים בנעלמים, או פונקציות משונות. אתי, היא בכלל מורה לספרות. לרוב, המקצוע ספרות מעורר קונוטציה שלילית (אולי של שיעמום, או של שיעור מיותר). אבל איתה זה שונה. איתה, כל תלמידי הכיתה רק מחכים לשיעור שלה. כולם אוהבים אותה, והכי חשוב - כולם מכבדים אותה. כי היא כזאת, כריזמטית, סוחפת ואולי פשוט באמת אכפת לה מאיתנו, מהנפש שלנו ומהדאגות שלנו ודווקא לזה, לצערי הרב, אנחנו כתלמידים הרבה פחות רגילים.

 

נוי אראל

תלמידת כיתה י"ב בבית הספר "אנקורי" ברעננה.

אני סטריאוטיפית, שופטת אנשים מהר ובקלות בלי לתת להם צ'אנס שני בכלל. לכן כשבתחילת שנה הציגו את המורים החדשים היה מורה חרדי, פאות, ציציות, מדבר כל היום על רבנים, נבהלתי ממנו בטירוף וחשבתי לעצמי: אנחנו בבית ספר חילוני, עכשיו הוא יגיד לנו להתפלל ויטיף לנו על הלבוש? עוד יותר נבהלתי כשגיליתי שהוא המורה שלי לאנגלית, נכנסתי לשיעור בפרצוף עקום ובגישה אנטית, חשבתי שהוא בטח יחפש אותי בכוח כי השיער שלי צבעוני וזה אסור לפי ההלכה. 

טוביה המורה שאל שאלה ועניתי עליה כי אף אחד לא ידע. התחיל דיון בכיתה בעקבות התשובה וטוביה היה אחלה. לא דיבר איתנו על אלוהים, לא הטיף, לא העיר לבנות שיש שהם לבושות קצר מדי הייתי בשוק. למחרת בבוקר המחנכת שלי אמרה שטוביה מאוד התפעל ממני ואמר עליי מחמאות, לא כזה האמנתי לה למה שבן אדם חרדי יאהב אותי? אבל גם בשיעור הבא הוא היה סבבה והתחלנו ממש להתקרב. גילינו שיש לנו המון דמיון בחיים ועזר לי בכל מה שאני צריכה.

יש לי "מר גמיש" שאני משתמשת בו כי זה מרגיע אותי בשיעורים, בשיעור אנגלית הוא התפוצץ וכל הכיתה הייתה מפוצצת קמח, כל פיפס בגוף שלי היה מכוסה באבקה הלבנה. טוביה לא צעק, לא כעס אלא הוציא את הפלאפון שלו וצילם תמונות בשביל שיוכל לשלוח לי שאני אצחק קצת. טוביה ניפץ לי את כל מה שחשבתי על חרדים מאז שהייתי ילדה קטנה.

 

מור שקל

תלמידת כיתה י"ב בבית ספר "גבעת גונן" שבירושלים.

לפני כשנתיים התחלתי ללמוד במגמת תקשורת בבית הספר, תחום שמאוד מעניין אך גם מאוד לא קל. רעות וגנר, המורה שלי באותה התקופה, ניסתה לעשות כל שיעור לכמה שיותר מעניין וכמה שיותר מלמד והפכה אותו למרתק יותר ולשיעור הכי אהוב עלי בבית הספר. המקצוע הוא לא תמיד מעניין ואף עוסק לפעמים בתאוריות שכבר ממש לא מתאימות לתקופת האינטרנט של היום. אומנם, בשיעור היו מאוד רועשים (מודה שבגללנו) אבל היא פשוט לא נתנה לזה להפריע לה ללמד ולנו ללמוד. היא הביאה לנו כתבות שונות, קטעי וידיאו, הסברים עיוניים ומיד לאחר מכן הוכחה שלהם בתקשורת ואפילו משחקי למידה עם מנצחים, מה שנתן לנו כמות מוטיבציה לא קטנה.

מלבד החלק הלימודי רעות הכניסה בי הרבה מוטיבציה למקצוע וללמידה בכלל, היא ממש נלחמה על כל תלמיד ותלמיד והאמינה שכולנו יכולים לעבור את הבגרות. למדתי ממנה שגם אם קצת קשה לא צריך לוותר, שכל דבר שקשה יכול לחלוף, והכי חשוב – שעבודה קשה משתלמת ולא משנה מה!

הכרתי מורה צעירה, שנלחמת על התלמידים שלה, שמעבירה חומר לימודי אך גם חומר ערכי לחיים. מורה שללא ספק שינתה בי משהו. מורה שסביר להניח שאזכור אותה לעוד לא מעט שנים. ואני מאחלת לכל תלמידי ישראל (ולמשרד החינוך) מורים כמוה. ואני, אני זכיתי וללמוד אצל מורה כמוה.

גם אתם רוצים להמליץ על המורה שלכם? בואו להציע אותו בפעילות "המורה המצטיין של המדינה"  - לחצו כאן