כשהייתי נער, הייתי מתרגש לקראת יום השואה. היום הזה מבשר על שבוע זיכרון שמסתיים בחגיגה. הטקסים היפים, הסרטים המעניינים, השיח שנוצר בכיתה או בבית. אבל הכי אהבתי את העובדה שלעם ישראל כל השנה יש אלף סיבות למה להיות מפולג. פוליטיקה, סוגיות מדיניות, מוצא, גזע, דת ומין. הרי אנחנו כל הזמן עובדים על לשפר את הסכסוכים בינינו לבין עצמנו, אבל בואו נהיה כנים – אנחנו עדיין רחוקים. ופתאום ביום השואה, כולם מיישרים קו, כולם מאוחדים. פתאום כל אדם ולא משנה צבע עורו או המבטא שיוצא לו מהפה – עומדים בצפירה, שותקים בדקה דומיה, מקשיבים לאותו טקסט. פתאום היה לך שקט בעם. פתאום מהדורה החדשות לא סיפרה איך א' רב עם ב', אלא צילמה איך א' וב' נעמדו אחד ליד השני ברחוב בזמן הצפירה.

אבל כמו כל חברה, משהו בנו השתנה. בגלל שדור שורדי השואה (מילה יפה יותר מניצולי השואה) הולך ונעלם לו, אנחנו מתקשים להתחבר ליום הזה כמו פעם. גם ניצולי השואה שחיים היום (ושיהיו בריאים כמובן) היו תינוקות או ילדים קטנים בזמן השואה והם ניזונים מהסיפורים של הוריהם. ופתאום הטקסט של טקס יום השואה נהפך להיות רגיל, והשיר 'שריפה אחים שריפה' כבר לא גורם לי לחשוב על העומק במילים הנוראיות האלה. החברה הישראלית בחלקה התרגלה לשואה. זה עוד יום בשנה כמו ימים רבים, זה עוד טקס בבית ספר כמו טקסים רבים. הפייסבוק מוצף בתמונות מאושוויץ של בני נוער עם התמונות 'יד שמסתירה הפנים'.

קצת כואב לומר, אבל למה אני מרשה לעצמי? בגלל שנושא השואה קרוב למשפחתי שבחלקה הגדול נספתה במחנה ההשמדה טרבלינקה, נסעתי לפולין. המסע מאוד שינה אותי ולכן עד היום (שבע שנים אחרי) אני מתעסק כל שנה בשואה קצת מעבר לרגיל. אני הולך לכל הטקסים כדי לראות מה משתנה אצלנו, כשיש דקה דומיה או שיר יפה, אני מסתכל על הקהל ולא על הבמה ומנסה לראות כמה פנים מוארות ממסכי האייפונים. לא מתוך התנשאות, אלא באמת כדי לנסות להביא את הבעיה אצלנו, ומה נהיה מכולנו בהקשר הזה – ובכך לחשוב על פתרון.

זיכרון בסלון – יוזמה חברתית בת שש שנים שמציעה אלטרנטיבה לטקסים ולסרטים הרגילים בטלוויזיה שכוללת מפגש אינטימי (משפחה וחברים) בסלון הבית, עם איש או אשת עדות, קיום קטע אומנותי ולאחר מכן שיח בנושא. במשך שלושה חודשים אני וחבריי לצוות (צליל וטיבור) עובדים קשה על היוזמה המבורכת בקריות, והצלחנו לגייס 50 סלונים שיארחו אצלם – אם הכל יתקיים כמו שצריך, נגיע ל-1500 חברים חדשים בקריות שמצטרפים לקהילת זיכרון חדשה ואחרת. בארץ המספר עומד על חצי מיליון, מקווה שנעבור את זה.

זו התרופה שכולנו צריכים: צעירים, מבוגרים ואפילו שורדי השואה. בתחילת השבוע התארחתי בזיכרון בסלון בקריית ביאליק ושורדת שואה בשם רחל הגיעה לספר את סיפורה המרגש. היא אמרה שזו הפעם ה-39 שהיא מספרת את הסיפור לקהל בצורה מאורגנת והיא כבר רגילה לזה. בסוף הערב התפתח דיון מרתק וסוער על השאלה 'למה היהודים לא נלחמו?' שאלה שאין לה תשובה לדעתי, אבל בוקר למחרת התקשרה רחל למארחת ואמרה לה שאחרי 71 שנים היא קמה בבוקר ושאלה את עצמה 'רחל, למה לא נלחמת?'. אנחנו, דור צעיר יותר הצליח להכניס תובנה חדשה על מה שקרה שם לאשת עדות שהקימה את המדינה הזאת. יש יותר מחזק מזה?

זיכרון בסלון זה קסם, וזה מה שהחברה שלנו צריכה. אם נתקלתם בטור שלי, ואם אתם הגעתם עד לכאן – כנסו לאתר של זיכרון בסלון (לחצו כאן) וחפשו סלון קרוב לביתכם. אם לא מצאתם, חפשו שנה הבאה מוקדם יותר ותחשפו לחוויה מדהימה. חוויה אחרת מהכבדות של הטקסים, ממעט הבנאליות שלהם. תוכלו לשמוע ממקור ראשון סיפורי גבורה, התקוממות, כניעה, שחיתויות, מלחמה, הומואים ולסביות בשואה, שוויון בין נשים, משפחתיות, חברות, אהבה ומה לא. כל מה שאנחנו מחפשים בסדרות הכי יפות על המסך, רק באמתי.

ולקראת סיום חשוב לי לשתף בבעיה נוספת. כל סיפור – הוא עולם ומלואו. השואה לא הייתה רק בפולין וגרמניה, הסיפורים המצמררים הם לא רק מאושוויץ. מיליוני יהודים נהרגו בכל אירופה באותן שבע שנים נוראיות ואסור לנו לשכוח את זה. אין היררכיה לסיפורים, אין סוג ב', והחברה שלנו גרמה ללא מעט אנשי עדות להגיב כשפנינו אליהם: "אתם רוצים לשמוע את הסיפור שלי? אבל אני לא מעניין. אני לא מאושוויץ". זה עצוב, וגם את זה אנחנו חייבים לשנות.  

אני אישית חושבת שמדינת ישראל לא הייתה מצליחה להתקיים, אלמלא השואה (מכל מיני סיבות – כסף, תרבות, יחסיה הבינלאומיים, ביטחון ועוד). אם נתייחס נכון לעבר שלנו, נדע לחיות נכון את ההווה ולתכנן נכון את העתיד. אם לא הספקתם להתארח השנה, חפשו את המעבר בסיפורים. אל תסתפקו בטקסטים רגילים, וחפשו סרטים נוספים מרשימת שינדלר והפסנתרן. אחרי הכל, זהו רק יום אחד.

באהבה גדולה,
בן רביד