כאשר מגיעים לכיתה י"ב, בני נוער רבים יוצאים למסע לפולין - מסע בן שבוע בארץ הקפואה המזכירה לנו את האכזריות והרוע של אותה תקופת השואה, בניסיון להבין מה באמת הלך שם, במחנות ההשמדה, במחנות העבודה, בגטאות ובכל הדבר הנורא הזה שנקרא שואה. 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי

• מעורר השראה: הנער שמשלב בייסבול והתנדבות עם ילדים
• תיכון בתל אביב: תלמידים נאלצים להסתובב עם שבבים
• "האם לעשן נרגילה כדי להיות מקובלת?"

כל המחשבות, השאלות, התובנות והאמרות מהמסע עדיין מתחוללות במוחי והשאלות שיש לי כנראה שלעולם לא יזכו לתשובה. בכנות, איני יודעת אפילו מאיפה להתחיל, מה נכון לומר ומה לא. איך אסכם מסע כזה בטור אחד? מסע כזה שמלא ברצח, מלא בכאב, מלא ברוע ואכזריות וחסר באהבה. 

ביומו הראשון של המסע, נסענו לגטו פודז'וזה, ונעמדנו מול חומה ענקית. סופר לנו כי ממש באותה נקודה בה אנו עומדים, אבות מסרו את בניהם מעבר לחומה כדי שיבריחו אוכל. מההבריחה המסוכנת הזו ילדים לרוב לא חזרו. בעודי עומדת מול החומה ומדמיינת את אותה סצנה נוראית בראש, שמצטיירת לי ממש כרגע מתוך סרט, השאלה הראשונה שלי הכתה בי - איך אבא, שילדו הוא כל עולמו, משאת נפשו וחייו, האדם שהוא אוהב יותר מכל - מוכן למסור אותו ברגע אחד לצד השני, בידיעה שבעברה השני של החומה מחכה לילדו המסכן נאצי שיהרוג במקום את בנו? לא תפסתי את המציאות המעוותת שהורים וילדים הוכרחו בן רגע להסתגל אליה, ואת האהבה העצומה שבן רגע הפכה לכאב. את היחס הטוב שקיבלו יהודים לפני השואה שבן רגע נהפך לאנטישמיות מבחילה ואכזריות מטורפת.

"איך אפשר כנאצי, לאחר יום של שנאה, לחזור הביתה ולהעניק אהבה?"

ביומו השני של המסע, מה שנחשב עדיין להתחלה, בית הספר שלי החליט בשונה מאחרים רבים להתחיל את המסע בבום, לפחות מבחינתי - במחנה ההשמדה הנורא מכל - אושוויץ, שגם זכור בראשי יותר מכולם. באושוויץ נעמדנו מול חלונות ראווה ענקיים, ובאחד מהם כאשר אתה מתקרב, אתה קולט מה רואות עיניך: אלפי צמות שנגזזו ונתלשו באכזריות ורוע לב מתוך שיערן של נשים מבוגרות וצעירות כאחד, שלא עשו דבר לאנושות. בעודי רואה את המחזה המצמרר הזה מולי, תקף אותי בכי נורא. אחזתי בחלון בחוזקה, עם תחושה כזו שאם לא אחזיק בחלון - פשוט אתרסק על הרצפה מרוב כאב בנפש. השאלה שחזרה במוחי שוב ושוב הייתה "איך אפשר, איך אפשר להיות כל כך אכזר". איך אפשר לגזוז שיערן של נשים, לרצוח בשניה יהודים חפים מפשע ולהמשיך בחייך, ואיך אפשר כנאצי, מיום של שנאה כלפי עם שלם ודם על הידיים, לחזור הביתה ולהעניק לילדיך שלך ולאשתך אהבה עצומה ברגע. כי באמת, איך אפשר?

בהמשך הימים ביקרנו בעוד מחנה עבודה, בעוד אנדרטה מרשימה ועצובה, בעוד מחנה השמדה וראינו עוד תמונה ועוד תמונה. לאט לאט שמתי לב שהמדריך מדבר איתנו יותר ויותר על הילדים הקטנים, בני העשר, השבע והשלוש אשר ברגע אחד נותרו גם אמא וגם אבא לאחיהם הקטנים, כי ההורים שלהם נרצחו, או לחילופין נותרו לבד בעולם, כי לא נותר לצידם אף אדם או דבר. שמענו עדויות רבות מפיהם של ניצולי שואה רבים שחוו את השואה כילדים, וכולם אמרו פה אחד שלשרוד את השואה ללא אדם שיעניק להם חום ואהבה היה כמעט בלתי אפשרי. כוחות נפשיים שלא ידעו מאיפה גייסו אותם היו לצידם ואפשרו להם לשרוד, ומלבדם - דבר. החיים במחנות ההשמדה כילדים ללא דמות אוהבת ומחבקת היו חיים שאינם חיים. אלו היו חיי דיכאון, שיברון ועצב. חיים נוראיים בהם רק מייחלים למות, כדי להצטרף לדמויות האוהבות שהיו פעם בחייך, אי שם בגן עדן.

האם אפשר היה לשרוד את המלחמה ללא אהבה?

כששמעתי את העדויות, שאלתי את עצמי שאלה שרבים שואלים בזמנים שונים: "האם אפשר לחיות ללא אהבה?" ניסיתי לשים את עצמי במקומם, לדמיין ולצייר במוחי את מה שאיני אוכל לדמיין בצורה דייקנית לעולם, ניסיתי לראות במוחי את התמונה הכואבת בה אני מחליפה את אחי הקטן באחד הילדים שאותם איני יכולה לדמיין, ולשאול את עצמי האם היינו שורדים. האם היינו? כנראה שלא. 

במהלך כל המסע כאשר כל הימים נעשו קשים יותר נפשית, קרים יותר לגוף ואכזריים יותר לנפש, התגעגעתי למשפחתי מאד. כל חיבוק אוהב שקיבלתי מחבר, חברה או ממורה לא החליפו את הרצון שלי לקבל אותו מבן משפחה - אבי, אמי או אחי הקטן. בימים האחרונים של המסע כבר היה לי קשה מדי, נפשית רגשית ופיזית. התגעגעתי למשפחתי שלא הייתה שם איתי להעלים את הכאב, התכנים היו קשים מאד, ורציתי כמו ילדה קטנה, שאמא שלי תנגב לי את הדמעות. אם אני לא יכולתי לשרוד שישה ימים מסכנים ללא אהבתה של משפחתי, כיצד היו יכולים לשרוד אותם ילדים או אנשים חמש שנים ללא אהבה? 

סופר לנו במהלך המסע כי היו רבים שבשלב מסוים פשוט ויתרו, עשו את כל הדברים המטופשים הניתנים בכדי לחטוף כדור בראש, למות. הם עשו זאת כי לא היה להם למה לצפות. לא היה להם בית חם ואוהב לחזור אליו, משפחה אוהבת וחמה לחזור אליה. אלו ששרדו היו עם ציפייה עצומה, תקווה עצומה, ואם יש משהו שלמדתי מהמסע הזה מיני הדברים הרבים, בעקבותם - הוא לא לוותר, להיות עם תקווה עצומה בכל רגע ורגע ולדעת שכל רגע רע, גם סופו יגיע. בעקבות כך, בסיום המסע זה הכה בי - בכדי לשרוד את המלחמה, יותר מכל האוכל, המים והלבוש - היית זקוק לאהבה, חום וקרבה יותר מכל דבר אחר. כי ללא אהבה, פשוט לא היית יכול לשרוד.

המסע לפולין הוא אחת החוויות המשמעותיות שעברתי בחיי, הוא לחלוטין מסע, כמו שמו וכפי שהוא אמור להיות. הוא מסע אל העבר, אך גם מסע עם עצמך, מסע של שאלות, עם מעט תשובות. מסע של כאב, מסע של בכי ועצב, מסע שבו אתה לא מאמין למראות עיניך, לא יכול לתפוס את מה שפעם הייתה המציאות המובנת מאליה. בשונה מהשואה, המסע מלא באהבה. מלא בחיבוקים אוהבים ברגע שעיניך מתחילות לדמוע, מלא גם בחיוכים וקרבה לקבוצה אליה אתה מצוות. מלא בהערכה של דברים שמקודם נראו לך כמובנים מאליו - מיטה, אוכל בגד או קורת גג. בניגוד לשואה, המסע הזה גם יותר מכל - מלא בחיים.