תחרות האוסקר לבתי הספר התיכוניים היא מטרה מכובדת ביותר ונפוצה בקרב מגמות הקולנוע ברחבי העולם. עבור מגמת הקולנוע של תיכון "אחד העם" בפתח תקווה המטרה הזו כבר הופכת להתגשמות חלום עם העפלתו של הסרט "קו 53" לעשרת המועמדים הסופיים בקטגוריית הסרטים הזרים לפרס היוקרתי בתחרות, שנערכה השנה בניו- יורק. מסתבר שהסיטואציה הזו מוכרת למגמת הקולנוע ולרכזה, ד"ר מאור גלאור, שכבר קטפו את הפרס הראשון באותה תחרות ממש שנערכה בהוליווד ב-2006.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• "מתביישת שיראו שאנחנו חוגגים חג מולד"
• מחנה צו פיוס: "למדתי איך לקבל את האחר"
• תיכון בתל אביב: תלמידים נאלצים להסתובב עם שבבים

את הסרט יצרו שלוש תלמידות המגמה והוא מגולל את סיפורה של נערה הלכודה בלופ בו היא חווה שוב ושוב את הערב האחרון עם בן זוגה, ביודעה כי הוא יעלה על האוטובוס וייהרג בפיגוע. כל ניסיונותיה להניא אותו מלעלות לאוטובוס נכשלים. הסרט היה אחד מתוך 40 הסרטים שהתקבלו לפסטיבל מתוך 1850 הסרטים שהתמודדו.

ישבנו לשיחה עם היוצרות טום לאופמן, שיר ביבי ודנה שמש, תלמידות כיתה י"ב במגמה, כדי שיספרו לנו קצת על הסרט ועל חוויות מהעבודה עליו. 

 

דנה: "ממש התרגשנו כששמענו שהתקבלנו. לפני זה גם התקבלנו לפסטיבל ירושלים מתוך 120 סרטים וזכינו שם בפרס העריכה. אחרי חודשיים בערך הודיעו לנו שהתקבלנו לפסטיבל בינלאומי בניו יורק. התרגשנו בטירוף ולא האמנו, זה היה כבוד ענק. זה היה אירוע גדול מאוד".
 

טום: "אי אפשר להסביר באמת מה מרגישים כי זה שילוב של כל כך הרבה רגשות ביחד, אבל בעיקר אושר. ממש קשה לעכל שמשהו שיצרנו  הצליח לעניין ולרגש אנשים אחרים".

 

טום: "זה מצחיק, כי הרעיון לסרט נולד בקו מחשבה של 'בואו נעשה סרט מגניב' ואז עלה הרעיון של הלופ שבעצם הפך להיות המבנה של הסיפור".

שיר: "הייתה לנו ישיבת צוות של שלושתנו. העלנו בה רעיונות ומישהי זרקה את המילה דה ז'ה וו, משם פיתחנו את זה".

 

דנה: "התחלנו עם הרעיון של דה ז'ה וו. עשינו סיעור מוחות שבו כל אחת העלתה רעיון. עבדנו ממש טוב ביחד. לאחר מכן התחלנו לעבוד על התסריט. התמסרנו לתהליך ובמהלך העבודה על הסרט כולו לא יצאנו, לא התפנינו לפנאי, גייסנו את כל כולנו לתהליך, היינו ביחד ימים שלמים", מספרת לנו דנה, "מציאת השחקנים הייתה מאתגרת כי חיפשנו משהו מאוד ספציפי. חיפשנו זוג אמיתי בשביל שזה יהיה כמה שיותר טבעי".

 

 

"החיפוש ארך המון זמן וכמעט ביטלנו את הסרט בגלל זה. בסוף מצאנו זוג, שבמקרה גם היו במגמה מעט לפנינו. צילמנו את הסרט שלוש פעמים, כולל פעם אחת בכיכוב טום, עד שלבסוף מצאנו את השחקנים המתאימים. בגלל שהתחלנו לצלם את הסרט מאוחר, גם העריכה הייתה מאוד לחוצה".

טום מוסיפה ומספרת כי דווקא הצילומים החוזרים הטיבו עמן, "בכל פעם שצילמנו הגענו מוכנות יותר, יודעות בדיוק מה אנחנו רוצות ומה לא. זה ייעל את תהליך הצילומים והעריכה".

 

דנה: "היה לנו מאוד קשה לשלב את העבודה על הסרט ביחד עם הלימודים וחיי החברה מכיוון שקולנוע דורש להיות בתוכו 24/7".

שיר: "היו לנו גם לא מעט ריבים עם ההורים בגלל זה. אחרי שהם ראו את התוצר הסופי הם היו מאוד גאים בנו". 

אבל אלו לא הקשיים היחדים שלמעשה מאפיינים כמעט כל פרויקט גדול של בני נוער. הנערות היו צריכות להתמודד גם עם אתגר לא פשוט שנבע מהעלילה עצמה. טום: "עלילת הסרט מתרחשת בלילה, מה שאילץ אותנו לצלם בשעות של חושך, ומכיוון שצילמנו בקיץ לא היו לנו הרבה שעות חושך ונאלצנו לצלם לאורך כל הלילה וביום ערכנו. כמעט ולא ישנו". 

 

טום: "כשהייתי בת 13 אבא שלי נפטר מדום לב, חוויתי המון דברים מאז כחלק מההתמודדות שלי עם האובדן הזה. הסרט מבחינתי מתאר באופן כללי את שלבי ההתמודדות שלי עם האובדן שלי. מבחינתי הסרט הזה מתאר באיזשהו אופן את החיים שלי".

דנה מוסיפה לדברי של טום ומספרת שהו רצו שהצופים יהרהרו בשאלה האם ניתן לשנות את הגורל? "בסצנה האחרונה הגיבורה מנסה לפעול  כך שהגורל ישתנה במטרה למנוע את מותו של בן זוגה. אבל הסוף הוא סוף פתוח, כך שכל אחד יכול לקחת אותו לאן שהוא רוצה". 

 

דנה: "בהחלט. זה יכול להציג לעולם את האיום היומיומי של הטרור בישראל. היום לצערי יש גם יותר מקרי טרור גם ברחבי העולם כך שאולי חלק מהצופחם יוכלו גם הם להתחבר לסרט". טום מסכימה עם דבריה של דנה ומוסיפה: "חוץ מהסיפור האישי שלי דאגנו להכניס עוד אלמנט שיגרום לצופים להזדהות עם הסיפור והוא הנושא של הפיגועים. רק בשנים האחרונות העולם התחיל להתמודד עם מציאות דומה לשלנו". אני חושבת שהצופים מסתכלים על הדמויות בתור אדם אינדיבידואלי, ולא מסתכלים עליהם כ'עם היהודי' עם כל הסטיגמות והדעות הקדומות. הסרט מעביר באופן ברור את העובדה שהדת והלאום הם לא אלו שמשנים, אובדן הוא אובדן והוא כואב לכל אדם באשר הוא".

 

שיר: "היה מאוד מרגש ולא הצלחנו לקלוט את זה עד שבאמת הגענו לשם וראינו איפה אנחנו נמצאות. הפרס היה פרס כספי מכובד. אנחנו לא זכינו, אלא הסרט מנורבגיה, אבל הגענו לעשיריית הגמר בקטגוריה של הסרטים הזרים". 

טום: "הטקס והאירוע לא היו כמו שציפיתי. חשבתי שייתנו ליוצרי הסרטים יותר הזדמנויות לדבר, אבל הכל היה מאוד קר והרגיש מאוד תעשייתי. למרות זאת, בחיים לא התרגשתי כל כך ממישהו שהגה את השם שלי לא נכון ואין דבר שגרם לי להיות יותר מאושרת מלשמוע אנשים מהצד השני של העולם אומרים שהסרט ריגש אותם".