המסע שלי התחיל ביום שני, ה- 16.1.17 בשעה 02:00 לפנות בוקר. נפגשנו בבית הספר ויצאנו לדרך, אחרי לילה בלי דקה של שינה. עם השחר, הגענו לחניון סהרונים וחם הצוואר שקיבלנו קידם את פנינו בקור. העמדנו טקס פתיחה קצר והתחלנו את המסע באופן רשמי, בשמונה קבוצות שונות.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• חשד: תקף מינית ילדות באמצעות אפליקציית מיוזיקלי
• הטובים לשר: נפתלי בנט העניק פרס לבני נוער מתנדבים
• אז מה היה? כל העדכונים והאירועים של השבוע שחלף

לאחר שצעדנו מספר דקות בין האבנים, התיישבנו לראשונה למעגל הקבוצתי. הבטתי פתאום בעיניים של 24 ילדים בידיעה שאעביר איתם את חמשת הימים הקרובים, למרות שעם חלק מהם לא יצא לי להחליף מעולם אף מילה. לא ידעתי איך אני אמורה להרגיש במצב כזה, שבו אני נמצאת בקבוצה שאני לא באמת מכירה. אבל בכל זאת, התנדבתי לדבר ראשונה בסבב ולהגיד את הציפיות שלי מהמסע: ״אני מצפה שהמסע הזה יהיה לי משמעותי ושאחווה בו חוויות שקשה לי להאמין כרגע שאחווה״, אמרתי וגרמתי למי שסביבי לתהות איך יש לי ציפיות כל כך מוצקות, בעוד שלי הרגיש טבעי להגיד ציפיות כאלה אחרי ששמעתי הרבה על המסע הזה, שכולם אומרים שהוא מיוחד. 

© צילום פרטי

"אף פעם לא יצא לי לשבת עם עצמי ולהניח למחשבות שלי"

אחרי שחבריי לקבוצה חלקו את הציפיות שלהם, המשכנו למסלול הליכה ארוך ומייגע -  שן רמון, שבשיאו התקיים זמן ״בדד״ שבו כל אחד מאתנו התבודד בסביבה הטבעית עם עצמו, יומן המסע ושאלות מנחות שקיבלנו מהמדריכה. ישבתי באמצע ההר לבד, בלי החברים שלי, בלי הטלפון הנייד שלי, רק אני ועצמי. כשהמדריכה אמרה לנו "לכו להתבודד" לא הבנתי מה היא רוצה מאתנו. לשבת סתם ככה לבד ולהסתכל על העצים והאבנים נשמע לי טיפשי, אבל אחרי דקה של מחשבה הבנתי שהזמן הזה הוא הרבה מעבר לזה. הבנתי עד כמה הייתי צריכה את הזמן הזה והופתעתי לגלות שאף פעם לא יצא לי לשבת עם עצמי בלי סיבה ולהניח למחשבות שלי לחלוף. החלטתי להקדיש את הזמן הזה כדי להתבונן בנקודות החוזק שלי. חשבתי במה אני טובה ומה מייחד אותי מהאחרים למרות שזה היה לא פשוט, היה לי קשה לפרגן לעצמי במקום להדביק לעצמי תוויות עם הכיתוב "דרוש שיפור", אך שמחתי שהצלחתי לעמוד במשימה. את היום שעמד סביב "אני ועצמי" סיימנו בארוחת ערב קבוצתית שבישלנו בעצמנו ובלינה בחאן השיירות שבנגב, ללא התנאים שאליהם אנחנו רגילים. אמנם היה לא פשוט להסתדר בתנאים האלה, אך הם גרמו לי להעריך את הדברים הקטנים, אלה שנראים לנו כמובנים מאליו למרות שהם בעלי המשמעות הכי גדולה.

את היום השני פתחנו בהשכמה בשעה חמש בבוקר והתייצבנו למעגל קבוצתי עם תה ועוגיות, ולשיח על "שלי ושלך". לאחר שסיימנו להתארגן ולקפל את שקי השינה, יצאנו לדרך לעבר יום "אני והקבוצה" ו"אני והקהילה". היום הזה התחיל בפעילות ODT שהמתינה לנו בחניון הרועה ליד שדה בוקר. הפעילות העמידה בפנינו אתגר והוכיחה את הכוח שיש לנו כקבוצה מגובשת. לאחר הפעילות, לבשנו את חולצות המסע הכחולות בגאווה ונסענו לדימונה כדי להתנדב במועדונית. נהנינו לשמח את הילדים הקטנים שציפו לבואנו ולא רצינו לעזוב את החיוכים המהפנטים שלהם. את היום סיימנו במעגל קבוצתי באכסניית רמות שפירא, שבו כל אחד ואחת מאתנו הדליק נר וסיפר על מעשה טוב שמישהו עשה בשבילו. האור הרב שמילא את החדר גרם לנו לסיים את היום עם טעם טוב - ניצוץ של מעשים טובים.

אור רב מילא את החדר © רוני רג'ואן

גם ביום השלישי למסע התעוררנו בחמש בבוקר והתכוננו לקראת היציאה לפארק קנדה, ליום שמוקדש כולו ל"אני והעם בארץ". עצרנו לטקס שהמחיש את הקשר שלנו לארץ הזו והלכנו במסלול שמשלב בתוכו את העבר שלנו בארץ. דיברנו על המוצא של כל אחד מאתנו ועל הקשר של כולנו למדינה. בערב הגענו לכותל וחשנו שם גאוות יחידה - שכבתית וישראלית כאחד, וקינחנו את היום בערב מיוחד שמיועד לכל התלמידים שלוקחים חלק במסע הישראלי של אותו השבוע.

"הבנתי שאין כזה דבר חלום גדול מדי"

היום הרביעי של המסע, יום שישי, התמקד במעגל אני והמדינה. עלינו להר הרצל דרך השביל המחבר בין יד ושם והקשבנו לסיפורים האישיים ולסיפורי הגבורה שמאחורי הקברים. כשהקשבתי לסיפורים, הרחתי את הריח של הגבורה והבנתי שאין כזה דבר חלום גדול מדי וכי סיפורה של המדינה טמון בחלקות המטופחות הללו, סיפור שמחובתנו לשאת הלאה לדורות הבאים. לאחר מכן, שבנו לאכסניה והתארגנו לקראת השבת. אכלתי סעודת שבת, הדלקתי נרות, לקחתי חלק בתפילה המסורתית והרגשתי מחוברת ליהדות יותר מאי פעם. בסוף היום, התיישבנו למעגל הכי מפרגן שיש - מעגל "עין טובה". שמעתי מילים טובות מילדים שלא העליתי בדעתי שיפרגנו לי. יצאתי מהמעגל עם חיוך גדול והבטחה שלא אשפוט את מי שעומד מולי לפני שאני מכירה אותו באמת.

היום החמישי והאחרון של המסע התמקד במעגל אני והיהדות. התיישבנו לראשונה במעגל בשעה 09:00 ולא ב- 05:30 ועסקנו בשאלת היהדות. לא היה פשוט להכריע בין אמונה באלוהים, שירות חובה בצה"ל וזיכרון השואה, מפני שכל אחד מהם מהווה חלק בלתי נפרד מהיהדות שלנו, אבל בכל זאת, ניתן לנו המקום להשמיע את דעתנו ולהישמע. מאוחר יותר, התיישבנו למעגל סיכום קבוצתי ולמעגל שכבתי אחרון, והרגשתי את הניצוץ שהמסע הישראלי טומן בחובו. הבנתי שהמסע הזה היה משמעותי הרבה יותר מכפי שיכולתי לדמיין מלכתחילה ולא התחרטתי לרגע על כך שבחרתי לקחת בו חלק, אך סיימתי אותו בידיעה שהוא רק ההתחלה של המסע האמתי, המסע שלי.

לטרון, התחנה האחרונה במסע © צילום פרטי