700 בני נוער לקחו חלק במסע של 6 ק"מ שנערך בשבוע שעבר. המסע כלל תחנות של זחילה, הליכה בעיניים עצומות, ואתגרים של סחיבת אלונקות וצעידה בבוץ, מתוך מטרה להגביר את תחושת המסוגלות העצמית של החניכים בתכנית "מועדון הטייסת", שמפעילה הקרן לזכרם של אילן ואסף רמון בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים.

 עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• מחוץ לקופסה: למה כדאי לבחור במגמת מדעי החברה?
• מילד יתום לנער מצליח: הנער שניצח את כל הקשיים
• גאווה ישראלית: נערה חירשת היא סגנית אלופת העולם

תפסנו לשיחה את אילת נדלר, מדריכה בתכנית הטייסת ומארגנת המסע, ואת בר בניסטי, נער בן 18 שלקח חלק בתכנית "מועדון הטייסת" אשר השפיעה עליו רבות והביאה אותו למקום שבו הוא נמצא כיום, תלמיד י"ג בטכניון שלומד להיות הנדסאי מכונות ומספר לתלמידים אחרים כיצד התכנית עזרה לו.

איך הגעת לקחת חלק בתכנית?

אילת: מהרגע שהתגייסתי לצבא תמיד עסקתי בחינוך, אחרי הקבע הראשון, השתחררתי והלכתי ללמוד חינוך מיוחד. בסיום התואר הציעו לחזור לחיל וכמובן שהסכמתי. באיזשהו שלב הבנתי שאני צריכה לעבוד בחינוך אבל לא לעלות יותר בדרגות, כי ככל שעולה הדרגה ככה מתעסקים יותר בתכנון ובארגון, ופחות מתעסקים באנשים ובתפיסה החינוכית. לבסוף, החלטתי שאני משתחררת ומחפשת מסגרת חינוכית שבה אני עובדת מול האדם ולא מול התכנון. ואז הגעתי לתכנית הטייסת של קרן רמון".

בר: "בכיתה ו' הייתי תלמיד נורא בעייתי. הייתי מפריע הרבה, מציק ורב מכות עם ילדים, אנשים ומורים. עד אמצע כיתה  ט' הייתי תלמיד שאף מורה לא רצה ללמד אותו. ברגע ששאלו אותי אם אני רוצה להיכנס לתכנית של מועדון הטייסת אמרתי ש"למה לא?", והתכנית בהחלט ריסנה אותי, לא היה לי מה להפסיד, היה לי רק לאן להשתפר. איך שנכנסתי לתכנית, ראובן המנחה שלה, שהוא באמת כמו אבא שני, לקח אותי בידיים, בתור פרויקט אישי שלו. בעצם באותה תקופה השתנתי לגמרי. קיבלתי דפי החתמות שהייתי צריך להחתים עליהם את המורים, על איך אני מתנהג בשיעורים וההתנהגות שלי השתפרה. הציונים שלי עלו משמעותית, ההורים שלי הפסיקו להגיע לבית הספר. וכשהגיע הזמן ללכת לתיכון, בעקבות הקשר של התכנית לחיל האוויר, ראובן הציע לי ללכת לבית ספר מקצועי צבאי, והסכמתי לזה. אני עדיין בקשר איתו, ואני ממשיך לעזור במועדון שנה אחר שנה. איפה שאני נמצא היום, האופי, האישיות והערכים שלי, הם בזכות מועדון הטייסת".

© עדי נבו. בטאון חיל האוויר

מהי מטרת התכנית?
אילת: "מנהיגות חברתית. להוביל איזשהו שינוי התנהגותי, לעודד למצוינות, איפה אני שואף ומוביל את עצמי להצלחה והישגים, הן באופן אישי והן באופן קבוצתי. ברגע שאני מוביל את עצמי, אני יכול להוביל אחרים וליצור איזושהי מנהיגות חברתית אחרת."

בר: "התפקיד של המועדון זה לאתר ילדים שיש להם קושי לימודי והתנהגותי, ושיש להם כושר מנהיגות. שבעצם התכנית עוזרת לילדים האלה להגיע למקום טוב יותר מאיפה שהם נמצאים. לי לדוגמה הייתה בעיה של התנהגות והתכנית עזרה להרים אותי ולהביא אותו לאיפה שאני נמצא היום, יש לה חלק גדול מאוד בזה."

מה החניכים עושים במסגרת "מועדון הטייסת"?

בר: "כל שבוע נפגשים פעמיים. בפגישה כל אחד מספר איך עבר עליו השבוע, ושכולם מסיימים עוברים אחד ואחד ואומרים במה צריך להשתפר ואיפה היית בסדר. וככה לאט לאט אתה בונה את עצמך, מלמדים אותך לקבל ערכים, לעזור לאנשים שיותר חלשים. יש פעילויות חברתיות שהמועדון עצמו מארגן לכל בית הספר. אני ועוד שני חברים שלי עשינו התנדבות במשך שנה שלמה עם ניצולי שואה. כתבנו את הסיפורים של כל הניצולים והוצאנו ספר, זה עיצב את האישיות שלנו בתור בני אדם. במועדון של הטייסת מי שמצליח ומביא תוצאות מקבל צ'ופרים, כל שבועיים מי שמצליח, היה הולך לקיר טיפוס, לכל מיני תחרויות או לטקסים שקשורים לחיל האוויר. בנוסף, יש הרבה מאוד פגישות עם טייסים, אסטרונאוטים, מהנדסים ופרופסורים שהמועדון מארגן , הוא מראה להם לאיפה החניכים בעצם יכולים להגיע בעזרת כושר המנהיגות שלהם. הוא נותן כלים מאוד חשובים".

"פעילות גופנית היא דרך טבעית להגביר את המסוגלות להציב גבולות"

 תכננת את המסע האחרון אליו יצאו החניכים, איך הגעת להחלטה לבנות מסע כזה?

אילת: "בתפיסה שלי פעילות גופנית היא דרך טבעית להגביר את המסוגלות להציב גבולות זה איזשהו מאמץ שמחשל ומביא לדימוי עצמי גבוה, ולתחושת מסוגלת וליכולת של העצמה והצלחה. ככל שהפעילות יותר מאתגרת ויש יותר קושי, ואני עובר אותו, אז אני מסוגל יותר. בשנה שעברה עם הקבוצה שלי עבדנו על ריצות, רכיבות אופניים, כל הדברים סבבו סביב פעילות גופנית. ובסוף השנה הייתה קבוצה של תלמידים שעשתה מירוץ של 11 ק"מ. לכולם עשינו מסע מיקנעם לכיוון הטייסת ביחד עם הטייסים. זה היה מסע סיום התכנית. השנה בעקבות זה, הם החליטו יחד איתי שצריך לעשות מסע חוזר ביחד עם כל בתי הספר ששייכים למועדון הטייסת".

© עדי נבו. בטאון חיל האוויר

איך בנית אותו?

אילת: "כשהכול התחיל לקבל את התמונה והצורה, התלמידים התחילו לעבוד איתי על הציר. אחד הטייסים בא ללמד אותם על ניווטים, שלושה חבר'ה יצאו בחופש חנוכה ביחד עם אותו טייס לנווט, ולמצוא את השביל למסע. ברגע שנמצא השביל כל יום שישי הגיעה קבוצה של שלושה-ארבעה תלמידים לעבוד על השביל - להוריד קוצים, לסדר את גבעת עודד, ששם הייתה ההפסקה היחידה בכל המסע, לעצור לאכול ולעשות דיון על פעילותם של אילן ואסף רמון".

אילו תחנות היו במהלכו?

אילת: "התחנה ראשונה הייתה תחנה של 400 מטר ללכת בעיניים עצומות, להרגיש את הטבע, לשמוע אותו, להריח אותו ולהרגיש את הקרקע דרך החושים. התחנה השנייה הייתה זחילה, ובתחנה השלישית הם ירדו לנחל נהלל והלכו 500 מטר בתוך הנחל. הם היו צריכים לעלות ממש על הגדה של הנחל, שהיא מאוד מחליקה ובוצית. לא היה פשוט, והקבוצה שלי החליטה להישאר בנחל, היא התפזרה לאורכו ועזרה לכיתות הנמוכות לעבור את הנחל ולעלות על הגדה בלי להחליק. התחנה הרביעית הייתה הליכה אחורה, כדי לראות את ההישג. ואז הם הגיעו לגבעת עודד ועשו דיון על אילן ואסף רמון, על ההשראה שהם נותנים לנו. משם נשאר עוד קילומטר אחד עד לרמת דוד. שם עשינו את הטקס עם סגן ה"כנף", אחד התלמידים דיבר, הטייס של הקבוצה דיבר, והם קיבלו את חולצת הטייסת ושרו את התקווה. זה היה מאוד מרגש לראות 700 תלמידים, עם חולצות הטייסת, עומדים בבסיס חיל האוויר ושרים את התקווה".

"החניכים שלי החליטו לחזור אחורה כדי לעזור"

עם מה היה לך חשוב שהחניכים יצאו בסוף המסע?

אילת: "עם המנהיגות שבהם. אחת התחנות הייתה הליכה של 500 מטר בתוך נחל נהלל. הם היו צריכים לעלות ממש על הגדה של הנחל, שהיא מאוד מחליקה ובוצית. ברגע שהחניכים שלי שמעו בקשר שיש בעיה עם חניכים מבתי ספר אחרים, שמתקשים לעבור את הנחל, כל החניכים שלי באופן מאוד אחיד, החליטו לחזור אחורה כדי לעזור. זאת המנהיגות האמתית. עם זה הם יצאו בסופו של דבר. הם כבר היו מנוסים במסעות כאלו, ואפילו בכאלה שקשים יותר, עצם זה שהם וויתרו על הובלת המסע שהם תכננו, זאת הגדולה".

למה חשוב לך באופן אישי להדריך בתכנית ולהוביל מסע כזה?

אילת: "אני מאמינה שכמה שאני יכולה להיות מנהיגה, להוביל ולשנות בעצמי, הכוח הוא תמיד קבוצתי. זה כמו חבורה של אווזים, הם תמיד עפים ביחד כי הראשון שמתעייף הוא הולך אחורה, והאחרים מגנים עליו, וזאת הגדולה של קבוצה. ההצלחה שלי לא יכולה להיות אישית, אלא רק עם קבוצה, רק עם התלמידים, שהם בעצם אלא שנותנים ומחזקים את הרוח שיש בי. אני יכולה לרצות לשנות ולתת אבל אם לא יהיה את החניכים האלה הרוח שלי לא תהיה חזקה מספיק".

בר, אתה חושב שחשוב שיהיו מסגרות כאלו בעוד בתי ספר?

בר: "בכל בית ספר יש תלמידים שמפריעים, שעושים בעיות וההורים שלהם צריכים לבוא לבית הספר. אני הייתי תלמיד כזה, ואני יודע איך זה מרגיש. המועדון הזה נתן לי אפשרות לדעת להסתדר לבד ולשנות את החיים שלי בעצמי. הוא מצליח לשנות ילדים, הוא נותן תפיסה שונה ללימודים ולחיים עצמם. הוא נותן להם ערכים ומלמד אותם לעזור, מעלה אותם ונותן להם ביטחון להיות מנהיגים בסביבה שלהם".